מישל פיקולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מישל פיקולי
Michel Piccoli
מישל פיקולי בקאן, 2000
מישל פיקולי בקאן, 2000
לידה 27 בדצמבר 1925
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 במאי 2020 (בגיל 94)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jacques Daniel Michel Piccoli עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 19452015 
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקן קולנוע, במאי קולנוע, תסריטאי, שחקן תיאטרון, מפיק קולנוע, שחקן טלוויזיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר האלזסי, Cours Simon עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אלינור הירט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס איגוד המבקרים לשחקן הטוב ביותר
  • פרס לשם כבוד של האקדמיה האירופית לקולנוע (2011)
  • פרס הקולנוע הגרמני לשחקן הטוב ביותר (1988) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מישל פיקוליצרפתית: Michel Piccoli;‏ 27 בדצמבר 192512 במאי 2020) היה שחקן תיאטרון וקולנוע צרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקולי נולד בפריז כבן למשפחה מוזיקלית: אימו הייתה פסנתרנית, ואביו היה כנר. הוא נישא שלוש פעמים, בראשונה לאלינור הירט, כעבור אחת עשרה שנים לזמרת השאנסונים ז'ולייט גרקו, ולבסוף ללודיבין קלר. יש לו בת אחת מנישואיו לאשתו הראשונה, אן-קורדליה.

בשנת 1982 שיחק בתיאטרון בוף דה נור בהצגה "גן הדובדבנים" מאת צ'כוב בבימויו של פיטר ברוק.
בשנת 1991 זכה הסרט "היפהפה שעושה צרות" ("La Belle Noiseuse") שבו שיחק בתפקיד ראשי, בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן. במאי הסרט ז'אק ריווט (Jacques Rivette) כתב תסריט על פי רומן, באותו כותר, מאת אונורה דה בלזק.

פיקולי היה פעיל פוליטית בשמאל, והיה מתנגד חריף לחזית הלאומית הצרפתית.

נפטר ב-12 במאי 2020.[1]

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La mort en ce jardin, 1956.
  • Le Doulos, 1962.
  • Le journal d'une femme de chambre, 1964.
  • La Chance et l'Amour, 1964.
  • Compartiment tueurs, 1965.
  • Dom Juan ou le Festin de Pierre, 1965, טלוויזיה.
  • Paris brûle-t-il?, 1966.
  • La Curée, 1966.
  • La Guerre est Finie, 1966.
  • Demoiselles de Rochefort, 1967.
  • Danger: Diabolik, 1968.
  • La Chamade, 1968.
  • Dillinger è morto, 1969.
  • La Voie Lactée, 1969.
  • Les Choses de la vie, 1970.
  • Max et les ferrailleurs, 1971.
  • Themroc, 1973.
  • Le fantôme de la liberté, 1974.
  • Vincent, Paul, François, et les Autres, 1974.
  • Sept morts sur ordonnance, 1975.
  • La Dernière femme, 1976.
  • Mado, 1976.
  • Des enfants gatés, 1977.
  • Cet obscur objet du désir, 1977.
  • Espion Lève-toi, 1981.
  • La Fille prodigue, 1981.
  • Une étrange affaire, 1981.
  • Passion, 1982.
  • Une chambre en ville, 1982.
  • Viva la vie, 1984.
  • Péril en la demeure, 1985.
  • Partir, revenir, 1985.
  • Mon beau-frère a tué ma soeur, 1986.
  • Le Paltoquet, 1986.
  • Mala Sangre de Leos Carax, 1986.
  • Les Cent et une Nuits de Simon Cinéma, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מישל פיקולי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pulver, Andrew (18 במאי 2020). "Michel Piccoli, renowned French acting veteran, dies aged 94". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-18 במאי 2020.