אמיר קמינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אמיר קמינר
Amir Kaminar.jpg
אמיר קמינר בפסטיבל קאן
לידה 19 בספטמבר 1960 (בן 57)
מושב אביחיל, עמק חפר, ישראל
מדינה ישראל
שנות פעילות 1989 - היום
עיסוק עיתונאי
סוג כתב כתב מוזיקה, מבקר קולנוע ומסעדות
תחום סיקור תרבות ובידור

אמיר קמינר (נולד ב-19 בספטמבר 1960) הוא עיתונאי, מבקר מוזיקה, קולנוע ומסעדות ישראלי. כותב בעיתון ידיעות אחרונות במוספים השונים שלו: "7 לילות", "7 ימים", "זמנים מודרניים", "24 שעות" ו"ממון". כתבותיו מתפרסמות גם באתר האינטרנט ynet ובמגזין "פנאי פלוס". קמינר ידוע כבליין תל אביבי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמינר נולד וגדל במושב אביחיל שבעמק חפר, שהוקם על ידי סביו וסבותיו, בוגרי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. בתיכון למד ביולוגיה וחקלאות, והשתתף בחוגים לנוער שוחר מדע. בצבא שירת בהנדסה קרבית כמש"ק חינוך בבהל"צ. בהמשך שירת במרכז אב"כ כמש"ק קישור.

בשנים 19821985 למד במגמה העיונית של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ופעמיים סיים מצטיין רקטור של הפקולטה לאמנויות. במהלך הלימודים נמנה עם מקימי כתב העת המנוח "סרטים", בו הוא פרסם את מאמרו המקיף "ויש לנו את האמנות שלנו" על הקאמפ ביצירתו של הבמאי עמוס גוטמן.

ב-1986 עבד תקופה קצרה בעיתון "להיטון" והחל לעבוד ב"ידיעות אחרונות" בתור מבקר קולנוע, תפקיד שהוא ממלא עד היום (2009). בעיקר התמקד בהחדרת תרבות הקאמפ, הקאלט (סרטי פולחן, תופעות פולחן), הדראג והשוליים לישראל. כמו כן, הוא מפרסם כתבות בתחומים נוספים: סיקור מגמות תרבויות ואופנתיות, ראיונות וכתבות נוסטלגיה. החל משנת 2000 קמינר משמש גם מבקר מסעדות, ומתמחה בביקורת ארוחות עסקיות.

הישגיו הבולטים ב"ידיעות אחרונות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990 החל קמינר לעבוד כמבקר הקולנוע של "פנאי פלוס", תפקיד בו שימש עד שנת 2005. בשנים האחרונות הוא מפרסם במגזין "פנאי פלוס" ראיונות בינלאומיים (ראה בהמשך), מדור DVD, כתבות קולנוע ופרויקטים מיוחדים.

פריצתו לתודעה - ההופעה ב"יומן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1989 שודרה במסגרת "יומן", ערוץ 1, כתבתו של מוטי קירשנבאום על הרחובות התל אביביים שינקין ונחלת בנימין. קמינר, בהופעתו הטלוויזיונית הראשונה דיבר על שינקין, הדקדנס התל אביבי על רקע האינתיפאדה הראשונה ומגמות בתרבות התל אביבית. הכתבה זכתה לרייטינג גבוה מאוד (ערוץ 1 היה הערוץ המשדר היחיד באותם ימים) וחוללה רעש גדול, תוך שהיא פותחת לראשונה צוהר לעולם הדראג קווינז והקאמפ בישראל[1]. קמינר שהיה אז כתב "7 ימים" התפרסם בן לילה, והפך להיות סמל ההוויה התל אביבית ותרבות המקומונים.

פחות משנה, אחרי הכתבה של קירשנבאום קיבל קמינר מדור אישי שנשא את שמו. וכך בשנים 19901993 פרסם את "קמינר", טור אישי ביקורתי, פרובוקטיבי ומעורר מחלוקת שהופיע במקומון "תל אביב" של "ידיעות אחרונות" בו סקר ואיבחן טרנדים תל אביביים והעלה תובנות על ההוויה השינקינאית בפרט והתרבות הישראלית והעולמית בכלל. כמו כן, העלה זיכרונות מעברו האישי וניהל קרבות מעל דפי העיתון עם רון מיברג, יהונתן גפן ועוד. בעת פועלו באותן שנים החדיר קמינר לשפה המקומית ביטויים כמו "קאמפ", "קאלט", "דראג", "טראש" ו"טרנד".

חיי לילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 ושנות ה-90 של המאה ה-20, היה קמינר לדמות מוכרת בחיי הלילה בתל אביב. הוא היה בליין ססגוני בולט במועדונים "הפינגווין", "קולנוע דן", "ליקוויד", "מטרו", "מועדון התיאטרון", "פליירום", "אלנבי 56" ו"אלנבי 58". בראשית שנות ה-90 הוא אף ערך שתי מסיבות פורים ראוותניות ומתוקשרות במועדון "אליזבט" בנמל יפו.

קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-90 הקולנוע הישראלי עסק רבות בהוויה התל אביבית הלילית. בחלק נכבד מהסרטים האלה קמינר התארח, בעיקר בתפקיד עצמו: "סיפורי תל אביב", "חסד מופלא", "זרים בלילה" ו"שירת הסירנה". כמו כן הוא כיכב בסרט "ערב בלי נעמה" של משה ז'יל צימרמן, סרט שהתבסס על פרשיה מעברו הבלייני של קמינר. קמינר הופיע גם ב"מאחורי הסורגים 2" ו"הבועה", אך תפקידו בוטל ונשאר על רצפת חדר העריכה.

החל משנת 1998 ועד שנת 2002 הופיע באופן קבוע בתוכניות של זכיינית ערוץ 2, "טלעד": הוא הגיש פינת קולנוע בתוכנית הבוקר בהנחיית ירדנה ארזי ודב גיל-הר: "קפה טלעד", ופינות קולנוע ואוכל ב"הבילויים", בהנחיית יונה אליאן. כן שימש שופט בשעשועון "הכי טעים שיש" ב-2002.

הופעות טלוויזיוניות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2000, קמינר מסקר בקביעות את פסטיבל הקולנוע בקאן. בשנים האחרונות הוא מדווח גם מפסטיבלי הקולנוע של ונציה וברלין.

ראיונות עם במאים ושחקנים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה שלו ערך קמינר ראיונות עם הבמאים רוברט אלטמן, וודי אלן, קישלובסקי, פדרו אלמודובר, רומן פולנסקי, האחים איתו וג'ואל כהן, קוונטין טרנטינו, לארס פון טרייר, מישל גונדרי, קן לואץ', מייק לי, אמיר קוסטוריצה, טקאשי קיטאנו, טים ברטון, דיוויד לינץ', ג'ון ווטרס, גאס ואן סנט, וים ונדרס, מרטין סקורסזה, טוד סולונדז, פרנסואה אוזון, סטיבן סודרברג, דארן ארונופסקי, בריאן דה פלמה וברנרדו ברטולוצ'י. הוא העיד כי הבמאים האהובים עליו, הם הבמאים ההומואים[4] כמו כן, הוא ראיין עשרות כוכבי וכוכבות קולנוע (רשימה חלקית): אנג'לינה ג'ולי, ג'ורג' קלוני, ג'רי סיינפלד, דמי מור, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דסטין הופמן, ניקול קידמן, דניס הופר, נטלי פורטמן, רייף פיינס, קייט ווינסלט, קייט בלאנשט, פרנסיס פורד קופולה, פנלופה קרוז, ג'ודי דנץ',הית לדג'ר, ונסה רדגרייב, מיקי רורק, מריל סטריפ, אן האת'וויי, פמלה אנדרסון, סילבסטר סטאלון, אנטוניו בנדרס, מאט דיימון, חואקין פיניקס, שרליז תרון, סנדרה בולוק, יואן מקגרגור, קתרין דנב, מייקל דאגלס, אנתוני הופקינס, אנט בנינג, הלנה בונהם קרטר, סקרלט ג'והנסון, פריס הילטון, כוכבי הסדרה "אבודים" ואף שניים משחקני ג'יימס בונד: דניאל קרייג ורוג'ר מור.

מוזיקה ורדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 החל קמינר להגיש פינת קולנוע שבועית בתוכנית הרדיו "מוטל בספק" בהנחיית טל ברמן בגלי צה"ל. הפינה שודרה במשך ארבע שנים.

במהלך הקריירה שלו ראיין קמינר את כוכבי הפופ והרוק טינה טרנר, ביורק, טינה צ'ארלס, דונה סאמר, "אירייז'ר", ג'ימי סמרוויל, פטי סמית וחברי "הרולינג סטונס".

ביקורת על סגנונו וכתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 סומן קמינר כדמות שנויה במחלוקת, כאשר בכירי הפובליציסטים באותן שנים (רון מיברג, סילבי קשת, הדה בושס) תקפו אותו וכינו אותו בכינויים לעגניים: "חבר מכוכב אחר", "קונפוציוס משינקין" ו"פלצן". באתר המסעדות RestPro כתבו עליו כי הוא "מייצג בגאווה את דפוס מבקר המסעדות הנהנתן והלא-מעמיק..." (קמינר הגיב לטענה זו באומרו "בכוונתי להמשיך לכתוב באהבה, באתיות, במסירות, במקצועיות, בכשרון, וגם ברשעות כשצריך, בעוד הכתב שלכם ימשיך בגיל 32 לנדוד בין עיתונים זניחים, ולקנא בעמיתיו שעשו את זה")[5]. המסעדן לאור וכולדר קרא לו "איש רע שבא סתם להשמיץ ולקבור מסעדה"[6], והמוזיקאית אלונה דניאל כינתה אותו בראיון ב"הארץ" "מעליב... הומו רע"[7].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לקט ציוני דרך בהיסטוריה של הקהילה ההומולסבית בישראל, "האגודה"
  2. ^ שירה מנור מתפרצת, באתר וואלה! NEWS‏, 2 ביוני 2005
  3. ^ לי-אור אברבךיועץ מהסרטים, באתר nrg‏, 4 בנובמבר 2007
  4. ^ יניב הלפרין, שדרת הכוכבים, GoGay
  5. ^ מתן שירם, "שניצל בסקיני ג'ינס", RestPro
  6. ^ תומר קרן, זמן השרון, לידיעת הקורא אמיר קמינר, באתר nrg‏, 17 בינואר 2008
  7. ^ יעל קצירמהר, מהר, אני כבר מאחר, באתר הארץ