מי פו
 | |
| לידה |
1051 קיסרות סין |
|---|---|
| פטירה |
1107 (בגיל 56 בערך) קיסרות סין |
| תחום יצירה |
ציור, קליגרפיה  |
| יצירות ידועות |
Calligraphy on Szechwan Silk |
| צאצאים |
Mi Youren, Mi Youzhi |
  | |
| שמות | |
|---|---|
| סינית: | 米黻 |
| פין-יין: | Mǐ Fú |
| שם כבוד: | Yuán Zhāng (元章) |
| ידוע גם כ: | מי המשוגע (米顛) |
מִי פֿוּ (בסינית: 米黻, בפין-יין: Mǐ Fú; 1107-1051) היה קליגרף, משורר וצייר סיני שנולד בטָאיְוֵאן שבמחוז שאנשי בתקופת שושלת סונג. כצייר התפרסם בסגנונו בציור נופים מעורפלים. סגנון זה כונה סגנון "מי פו", והתבסס על שימוש בנקודות לחות גדולות של דיו שנוצרו בעזרת מכחול שטוח. סגנון השירה שלו התבסס על סגנון השירה של לי באי והקליגרפיה שלו על זו של וָאנְג שִׂיגְ'ה. בחצר שושלת סונג היה מי פו בלתי-רצוי בשל סגנונו שלוח הרסן.
הוא ידוע בעיקר בזכות הקליגרפיה שלו, ונחשב לאחד מארבעת הקליגרפים הגדולים של תקופת שושלת סונג. סגנונו מבוסס על סגנונם של קליגרפים מהשושלות הקודמות, עם חותם אישי משלו.
כאישיות היה מי פו ידוע בהתנהגותו האקסצנטרית. הוא זכה לכינוי "מי המשוגע", משום שהיה אחוז בולמוס לאיסוף אבנים, ואפילו הכריז על אחת האבנים כעל אחיו. מכאן שנהג להשתחוות לאבן "אחיו", סוג של מתן כבוד לאח בוגר. הוא היה ידוע גם כשתיין כבד. גם בנו, מי יוז'ן, היה צייר ידוע שעשה שימוש בסגנון האמנותי של אביו. שלא כאביו זכה מי יוז'ן לחיים ארוכים ומת בגיל 79.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המסורת היה מי פו ילד פיקח שגילה עניין באמנויות ובספרות, ובעל יכולת מדהימה של שינון. בגיל שש היה מסוגל ללמוד 100 שירים ביום, ולאחר שעבר עליהם בשנית היה מסוגל לדקלם את כולם מהזיכרון. אמו שירתה את אשת הקיסר זֶ'נְדְזונְג משושלת סונג, והוא החל בחצר הקיסרות את הקריירה שלו כמבקר ספרים, אחר כך היה מורה לציור וקליגרפיה בבירה, מזכיר משרד הטקסים והמושל הצבאי של חְווָאייָאנְג. החלפה תכופה זו של משרות ציבוריות נבעה מלשונו החריפה של מי פו והביקורת הגלויה על המנהל הציבורי. נאמר כי היה מנהל מוכשר מאוד, אך כיוון שלא ציית לכללים המוסכמים, והפגין עצמאות, נגרמו לו קשיים רציניים.
מי פו היה ייחודי ביותר במנהגיו ובדרך בה נהג להתלבש. לאן שהלך משך אחריו קהל. הוא היה גם נקיין כפייתי. הוא נהג לשמור כד מים לצדו בזמן שעבד משום שנהג לרחוץ את פניו מדי פעם. הוא לא התרחץ בכלי שנעשה בו שימוש על ידי אדם אחר ולא לבש בגדים שאדם אחר לבש לפניו.
מי פו פיתח תאווה מיוחדת לאיסוף ציורים וכתבי יד עתיקים. גם כאשר התבזבז העושר המשפחתי על תמיכה בשארי בשר המשיך מי פו להוסיף פריטים לאוסף והקריב כל קורבן אפשרי על מנת להשיג את הפריטים בהם חשק. בהדרגה הפך האוסף שלו לאוצר גדול, וביתו הפשוט למקום מפגש של המלומדים הגדולים של תקופתו. חלק מהקליגרפיות באוסף שלו היה ירושה וחלק רכש. הוא גם נהג להיפטר מהקליגרפיות הטובות פחות על מנת לרכוש חדשות טובות יותר. הוא כתב "כשאדם בן ימינו רוכש פריט כה ישן הוא נראה לו חשוב יותר מחייו, וזה מגוחך. זהו הטבע האנושי, שדברים המהנים את העין, כאשר מביטים בהם זמן רב מתחילים לשעמם, ולכן יש להחליפם בדוגמאות חדשות, המהנות כפליים. זוהי הדרך האינטליגנטית לעשות שימוש בציורים."
מי פו היה אובססיבי לגבי הגנה, ניקוי והצגה של הציורים שלו. הוא חילק את האוסף שלו לשני חלקים, האחד שנשמר בסוד או שהוצג למספר ידידים מצומצם, והשני שהיה מראה למבקר רגיל.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר התנופה הגדולה של ציור הנוף, נוצרו ציורים כלליים יותר באופיים והם כללו מלבד ציורי נוף, נושאים ארוטיים או דתיים, ציורי ציפורים, פרחים וציורי חזרן. ליצירות אלו היו אחראים מלומדים שציור לא היווה עבורם עיסוק מקצועי אלא רק אחת הדרכים בהן יכלו לבטא את התחושות שלהם כאינטלקטואלים לחוויות החיים והטבע באמצעות סמלים חזותיים. שירה וכתיבה יוצרת היו במידת מה חשובים להם יותר מציור, והם התפרנסו כפקידי ממשל בולטים פחות או יותר או שהסתמכו על העושר המשפחתי. אפילו אם חלקם היו אמנים של ממש בציור בדיו כמו גם בקליגרפיה, הם נמנעו מהמעמד והכבוד שלהם זכו אמנים מקצועיים והיו ידועים כ"אדונים-ציירים". עיסוקים אמנותיים כדוגמת ציור או קליגרפיה היוו עבורם פעילויות שיש לבצען בשעות הפנאי מחובותיהם הרשמיות או מעיסוקים מעשיים אחרים. עם זאת, הבסיס ליכולת הטכנית שלהם היה בכתיבה, כשהם מתאמנים בקליגרפיה שאפשרה להם להביע את הגיגיהם בסמלים טבעיים באותה הקלות בה הביעו אותם בתווים של הכתב הסיני. אמנותם הפכה לסוג מיוחד מאוד של הבעה אישית, או כתיבת-דעה כפי שנקראה אמנות זו בתקופות מאוחרות יותר. היופי של אמנות זו קשור במישרין לקלות המוחשית שבה נוצרה, אבל בסופו של דבר לא הייתה מושגת בלא אימונים ארוכים ומחשבה מעמיקה.
מי פו היה אחד מהמוכשרים ביותר בין הציירים-אדונים. הוא לא היה משורר או פילוסוף, אך היה אינטלקטואל מבריק. כישרון ההתבוננות האמנותית החד שלו יחד עם חוש ההומור ויכולתו הספרותית העניקו לו מקום של כבוד בין ההיסטוריונים-אמנים הסיניים. לתרומותיו בשטח זה יש עדיין הערכה רבה, משום שהיו מבוססות על מה שראה בעיניו ולא על דברים עליהם שמע או למד מקודמיו. למי פו היה האומץ לבטא את דעותיו, גם כשהיו שונות מהמקובל או מהקו הרשמי. היסטוריונים של האמנות מוצאים עניין רב ברשימותיו על ציור וקליגרפיה, משום שהיו ביטויים ספונטניים של ההבחנות שלו ושל דעותיו העצמאיות ועזרו לאפיין אותו, כמו גם את האמנים שבעבודותיהם דן.
אמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חשיבותו כצייר קשורה יותר לעובדה שמבקרי אמנות מאוחרים יותר כיבדו אותו כאחד המייצגים החשובים ביותר של ציורי נוף של בית הספר הדרומי". לרוע המזל, לא ניתן יותר לומר זאת בוודאות מהציורים המיוחסים לו שהגיעו לידינו. אין מחסור בעבודות כאלה, ורובן מייצגות סוג מוגדר או סגנון ציור שהתקיים גם במאות שבאו אחר כך, אך נשאלת השאלה באיזו מידה אפשר להיות בטוחים בוודאות כי הן אכן יצירות של מי פו. במילים אחרות, המאפיינים הכלליים של סגנונו ידועים, אך בלתי אפשרי להיות בטוחים שהציורים המיוחסים לו מייצגים את הקצב והרוח של עבודת המברשת האישית שלו כפי שניתן להיות בטוחים לגבי האותנטיות של דוגמאות הקליגרפיה שלו שעדיין קיימות. משום כך הוא ידוע יותר כקליגרף מוכשר או בשל השפעתו כמבקר וככותב על אמנות מאשר כצייר נוף מוכשר.
מי פו נמנה עם אלו שעבורם כתיבה או קליגרפיה הייתה קשורה באופן אינטימי עם כתיבת שירה או שרטוט. הם דרשו חדות מחשבה ורוח, שהוא חשב כי הדרך הטובה ביותר להשיגם היא על ידי שתיית יין. באמצעותה הוא הגיע למצב של התלהבות ולא של שכרות. סו שה, שהיה חברו של מי פו, העריץ אותו וכתב כי המברשת שלו היא כמו חרב חדה ביד מיומנת בקרב או כמו קשת היכולה לירות חץ למרחק של אלף לי, כשהוא חודר כל דבר הניצב בדרכו, וכך כתב "זו הייתה השלמות הגבוהה ביותר באמנות הקליגרפיה".
מבקרים אחרים טענו כי רק מי פו היה מסוגל לחקות את הסגנון של הקליגרפים הגדולים של שש השושלות. נראה שאכן היה מי פו חקיין מצוין, כמה מחיקויים אלו הם כה טובים עד שטועים בינם לבין המקור. בנו של מי פו העיד שאביו נהג להציב תמיד יצירות מופת קליגרפיות מתקופת שושלת טאנג או מתקופת שושלת צ'ין על שולחנו כמודל. בלילה נהג להניחן בקופסה לצד הכרית.
על פי כמה מהכתובים יצר מי פו את רוב ציוריו במהלך שבע השנים האחרונות לחייו, והוא בעצמו כתב כי "הוא בחר כמודלים את האמנים הקדומים ביותר וצייר כשרק גאוניותו מנחה אותו ולא מורה כלשהו ובכך הוא ייצג את האנשים הנאמנים של הזמן העתיק".
הציורים שעדיין נושאים את שמו של מי פו מייצגים רכסים של גבעות מיוערות או פסגות הרים שצורתם חרוטית, המתנשאים מתוך שכבות של ערפל צמרי. למרגלותיהם ייתכנו מים, וקרוב לחזית הציור מקבצים של עצים כהים. אחת הדוגמאות הטובות ביותר של סוג זה של סגנון מי פו היא ציור קטן במוזיאון הארמון המוכר כ"הרים ואורנים באביב". הציור הוא בגודל של דף באלבום, אך בקצה הציור נוסף שיר שנאמר כי נכתב על יד הקיסר גָאוֹדְזונְג משושלת סונג. ההרים והעצים מתנשאים מעל שכבת ערפל עבה הממלאת את העמק. הם מצוירים בגוונים של דיו כהה בתוספת קלה של צבע מרפרף באופן המסתיר את המבנה שלהם. הערפל הוא היצור החי בתמונה. למרות ההבדל הבולט שבין הגוונים הבהירים והכהים, האפקט הכללי של הציור הוא עמום, כנראה כתוצאה מבלאי וריטוש.
בין הציורים המיוחסים למי פו יש כנראה חיקויים, גם אם הם מצוירים בסגנון זהה עם מברשת רחבה ורכה. ייתכן כי הם מתקופת סונג הדרומי, או מתקופת שושלת יואן, שבה חלק מהציירים המובילים השתמשו בסגנון של מי באופן חופשי על מנת לבטא רעיונות משלהם. רוב החיקויים הם כנראה מהתקופה המאוחרת של שושלת מינג, שבה קמה כת של מעריצים של מי פו שהעריכו אותו כנציג החשוב ביותר של "האסכולה הדרומית". מי פו ראה גם הוא חיקויים רבים, ייתכן שאפילו של עבודותיו, וראה כיצד חובבים עשירים הוציאו את מיטב כספם על שמות נודעים, במקום על עבודות אמנות מקוריות. הוא כתב "הם מאחסנים את הציורים שלהם בשקים רקומים בזהב המקושטים בשרשרות של אבני ירקן כאילו שהיו אוצרות יקרי ערך, אך כאשר הם פותחים אותם אי אפשר להתאפק מלפרוץ בצחוק".
סגנון הציור של מי פו אופיין על ידי כותבים שהכירו אותו מצפייה אישית או משמועות. נאמר כי הוא צייר תמיד על נייר שלא הוכן בעזרת שרף או אלום; אף פעם לא על משי או על קירות. בנוסף, הוא לא השתמש בהכרח במברשת בציור בדיו. לעיתים עשה שימוש במקלות נייר או בקנה של קנה הסוכר שהמוהל מוצה ממנו, או בעלה גביע של צמח הלוטוס.
למרות שמי פו היה בעיקר צייר נוף, הוא צייר גם פורטרטים ודמויות בסגנון הישן. עם זאת, נראה כי השקיע את רוב זמנו בחקר דוגמאות של קליגרפיה וציורים עתיקים ולא ביצירת ציורים משל עצמו. ספרו על ההיסטוריה של הציור מכיל רמזים מעשיים כיצד לאסוף, לשמר, לנקות ולתלות תמונות. מי פו היה ללא ספק בר סמכא מעולה שהכיר איכות באמנות. אך עם כל רוחו המרדנית, גישתו הבסיסית הייתה שמרנית למדי. הוא העריך כמה מהקלאסיקות הידועות היטב של האמנים הקדומים וזלזל באמנים בני זמנו. הוא התקשה לעיתים להודות בערכם של אחרים, ונהנה יותר מהשמעת הערות סרקסטיות ועוקצניות מאשר מביטוי מחשבותיו באופן צודק ומאוזן.
לדעת מי פו היו כל סוגי הציור נחותים בהשוואה לציורי נוף; כשהוא חושף בכך את מגבלותיו ואת הכיוון הרומנטי בקו המחשבה שלו: "מחקר ציורי הבודהה מעיד כי יש בהם עצה מוסרית; הם הסוג הנעלה ביותר. אחריהם באים ציורי הנוף, ואחריהם ציורי חזרן, עצים, קירות ואבנים, ואז באים ציורים של פרחים ועשב. בנוגע לציורים של גברים ונשים, ציפורים וחיות, אלו נועדו לשעשע את בני האצילים ואינם משתייכים למחלקה של אוצרות האמנות."
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Rhonda and Jeffrey Cooper (1997). Masterpieces of Chinese Art (page 76), by Rhonda and Jeffrey Cooper, Todtri Productions. ISBN 1-57717-060-1.
- Xiao, Yanyi, "Mi Fu". Encyclopedia of China (Arts Edition), 1st ed.
- Barnhart, R. M. et al., Three thousand years of Chinese painting. New Haven, Yale University Press. (1997). Page 373. ISBN 0-300-07013-6
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מי פו וגלריית הקליגרפיה שלו במוזיאון המקוון של סין
- הקליגרפיה של מי פו באתר ChinaPage.com
- מי פו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)