מלחמת הזולו
תאריכים | 11 בינואר 1879 – 4 ביולי 1879 (175 ימים) | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מקום | ארץ הזולו, דרום אפריקה | |||||||||||||
תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מלחמת הזולו (באנגלית: Zulu War) היא מלחמה אשר התנהלה בין כוחות האימפריה הבריטית לבין כוחות בני שבט הזולו, בין 11 בינואר ל-4 ביולי 1879. בני הזולו הצליחו להדוף את הפלישה הבריטית הראשונה, שהתאפיינה בזלזול רב של הבריטים בבני הזולו. בהמשך, גייסו הבריטים תגבורות והכריעו את בני הזולו בפלישה השנייה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מושבת הכף
מושבת הכף הייתה קולוניה הולנדית מאמצע המאה ה-17, כשהולנד הייתה בשיא כוחה. עם הזמן, נחלש כוחה הצבאי של הולנד והיא נכבשה על ידי צרפת בעת המלחמות הנפוליאוניות. בריטניה שדגלה במדיניות נוקשה כלפי צרפת כבשה את המושבות של הארצות האירופאיות שנפלו תחת השליטה הצרפתית ובכלל זה את מושבת הכף ההולנדית. לאחר תקופה קצרה שבה הבעלות עברה מיד ליד, התבסס השלטון הבריטי במושבת הכף בשנת 1806, כאשר הבריטים השתלטו סופית על המושבה.
הנוכחות הבריטית באזור הפכה במשך השנים ליקרה שכן הקולוניות בדרום אפריקה היו שרויות במאבקים רבים נגד מתיישבים האירופאים באזור, בעיקרם הבורים שהיו נצר למתיישבים ההולנדים, וכנגד הכוחות השבטיים האפריקאים. חרף זאת, הבריטים החזיקו בבעלות במושבה כי זאת הייתה הדרך הימית הקצרה ביותר להודו (תעלת סואץ נפתחה רק בשנת 1869). יתרה מכך, בשנת 1867 התגלו מרבצי יהלומים עשירים מאוד באזור. מרבצים אלה לא מוצו עד עצם היום הזה.
בשנת 1873, מלך הזולו מפָאנדֶה מת ובנו קטשאויו קמפנדה החליף אותו. קטשאויו היה מלך יותר מיליטנטי ופחות סלחן לנוכחות האירופאית בגבולות ממלכתו היא ממלכת זולו. קטשאויו השקיע בפיתוח ושדרוג צבאו ואף רכש כלי ירייה אירופאים, אך החיילים הזולואים לא היו מיומנים בשימוש בהם. לצד ההשקעה בצבא, הנהיג גישה עוינת כלפי המיסיונים בארצו מה שהעלה את רף המתיחות עם האירופאים באזור ולמרות שהמתיחות לא הגיעה לאלימות ואף מיסיון לא נפגע, גברו הקולות האירופאים כנגדו.
המתיחות גברה כאשר בשנת 1876 טבחו בני הזולו במספר רב של נשים בנות השבט שהתחתנו עם גברים בגילן כנגד המסורת שהכתיבה שהיו אמורות להתחתן עם גברים מבוגרים יותר, טבח זה העלה את הביקורת האירופאית כנגד הזולו ומלכם קטשאויו והעלה את המתיחות בין הצדדים. סכסוך גבולות בין ממלכת הזולו לארץ הבורים באזור המיסיון ברורק'ס דריפט ומספר תקריות גבול קטנות באוגוסט וספטמבר 1878 הביאו את הנציב הבריטי בנטאל, הנרי ברטל פריר, להציב אולטימטום למלך הזולו קטשאויו ב-11 בדצמבר 1878. באולטימטום, דרש הנרי מממלכת הזולו להפסיק שימוש בכלי נשק חמים, לשלם מיסים לבריטניה ולהחזיר רכוש שנגנב על ידי הזולו, דוגמת עדרי בקר. לאחר שראשי שבט הזולו לא הגיבו לאולטימטום, פרצה המלחמה.
צבאות ופיקודם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הצבא הבריטי
הצבא הבריטי בסוף המאה ה-19 היה מבוסס על צבא קבע קטן יחסית למעצמות אירופאית אחרות והיה מאומן היטב. הוא כלל יחידות מכל זרועות הצבא.
חיל רגלים שהיה חמוש ברובה מרטיני-הנרי בקוטר 11.5 מ"מ והיה מסוגל לבצע כ-12 יריות לדקה והיה יעיל לטווח של כ-350 מטר וברובה סניידר-אנפילד שקצב האש שלו היה כ-10 יריות בדקה, אך הטווח היעיל שלו היה כ-550 מטר. מלבד חיל רגלים סדיר, כלל צבא הפלישה הבריטי גם יחידות רבות שגויסו מבני המקום.
הפרשים הבריטים היו חמושים בחרבות כבדות שהיו בשימוש עוד מימי מלחמות נפוליאון שלושה דורות לפני פרוץ מלחמת הזולו ובנשק חם. חלק ניכר מהפרשים הבריטיים במלחמה גויס מבני המקום. כמו כן, היו לבריטים יחידות ארטילריה מודרניות.
חיל הרגלים הבריטי היה לבוש במדים בצבע אדום שהיו בשימוש מסוף המאה ה-17 ועל שמם קיבלו את הכינוי "מעילים אדומים" (Red coats) ולראשו חבש כובע קל עם שוליים להגנה מפני השמש.
בקרבות הבריטים עדיין השתמשו בטקטיקה קווית שמקורה עוד במאה ה-17 שהייתה קשיחה למדי ואפיונה העיקרי הוא ירי לפי פקודה במטחים כבדים ולא ירי אישי.
הצבא של בני הזולו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הצבא של בני הזולו
בניגוד ליריביהם הבריטים, לבני הזולו היה רק חיל רגלים ללא פרשים או יחידות סיוע אחרות. החיילים נשאו את ציודם עמם ללא שירותי אספקה מסודרים כלשהם, במקרה הצורך גויסו נערים שנשאו ציוד נוסף.
הצבא היה מאורגן בחטיבות הידועות בשם אימפי. החיילים היו חמושים בעיקר בנשק קר ובמיוחד בחניתות כבדות לדקירה. נשק חם היה בשימוש, אך בני הזולו לא היו מיומנים בשימוש בו והנזק שהוא גרם לבריטים היה זניח.
הטקטיקה של בני הזולו הייתה דומה לפלנקס מהעת העתיקה: החיילים סודרו בשורות צפופות, כאשר התמרון העיקרי היה איגוף היריב בעזרת חיילים קלי רגלים שהוצבו באגפי המערך. טקטיקה זו הייתה יעילה בעיקר נגד שבטים אפריקאים אחרים שלא השתמשו בנשק חם, אך הייתה חסרת תועלת נגד צבא אירופאי מודרני החמוש בכלי ירייה מהירי ירי.
פלישה ראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלישה הראשונה החלה ב-11 בינואר 1879 כאשר הכוחות הבריטים בדרום אפריקה לא קיבלו תשובה ממלך בני הזולו קטשאויו קמפנדה. הפלישה הייתה תגובה אוטומטית לאולטימטום שהוצב והתרחשה ללא אישור הממשלה הבריטית.
הכוחות הבריטים תחת פיקודו של לורד צ'למספורד התחלקו לשניים, הראשון אשר מנה כ-1,400 חיילים בריטים וכ-400 חיילים אפריקאים הוצב במחוז אוטרכט, מצפון לארץ בני הזולו. הכוח השני מנה כ-5,000 חיילים בריטים וכ-5,200 חיילים אפריקאים, כוח זה היווה את כוח הפלישה העיקרי אשר התחלק לשלושה טורים, הדרומי יפלוש בגזרת נהר הטוגלה התחתון, הטור המרכזי יפלוש בגזרת רורק'ס דריפט והטור הצפוני יפלוש בגזרת מחוז אוטרכט. כוח נוסף של כ-3,000 חיילים אפריקאים יישאר מאחור לשמור על אזור הגבול בין המחוזות וישמש עתודה. אל מול כוחות אלו, כוח בני הזולו בפיקודו של קטשאויו מנה כ-40,000 לוחמים.
הטור המרכזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרב איסאנדלוואנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרב איסאנדלוואנה
הטור המרכזי אשר כלל כ-4,100 חיילים בפיקודו של קולונל ריצ'רד גלין פלש בציר המרכזי באזור אתר המיסיון ברורק'ס דריפט. הטור התקדם לפנים ממלכת הזולו והגיע ב-20 בינואר לאזור איסאנדלוואנה, שם הקים מחנה ארעי ושלח סיורים כדי לנטר את תנועות כוחות הזולו, אך מספר הסיורים המועט לא מצא את כוח הזולו העיקרי שהיה באזור ורק נתקל בכוחות זולו קטנים. הכוחות הבריטים המעיטו ביכולות בני הזולו ובכוחם, בצורה זו פעלו בזלזול רב עד כדי שהמחנה היה לא יותר מאוסף אוהלים ללא אסטרטגיית הגנה או ביצורי שדה.
ב-22 בינואר פיצל לורד צ'למספורד את המחנה כאשר שלח כוח בפיקודו לתיגבור אחד הסיורים אחרי שעלה חשש שכוח זולו מנסה לאגף את המחנה הבריטי. בשעה שכחצי מהכוח בפיקודו של צ'למספורד היה מחוץ למחנה ועסוק בלחימה, הכוחות הבריטים במחנה באיסאנדלוואנה תחת פיקודו של הנרי פולין נפלו תחת התקפה של בין 20,000 ל-22,000 לוחמי זולו אשר תקפו במבנה האימפי. פולין יצר קו הגנה של חיילים בריטים, חיילים אפריקאים וחיילי נטאל אשר מנה כ-1,400 חיילים במרווחים גדולים, מתוכם כ-1,330 נהרגו בקרב קשה כנגד לוחמי הזולו. הבריטים הובסו בקרב והתקדמות הטור המרכזי, שהיה מיועד למאמץ הלחימה העיקרי, נבלמה.
קרב רורק'ס דריפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרב רורק'ס דריפט
בזמן הקרב באיסאנדלוואנה ב-22 בינואר 139 חיילים בריטים אשר נשארו מאחור במיסיון רורק'ס דריפט, הותקפו על ידי בין 4,000 ל-5,000 לוחמי זולו. קרב רורק'ס דריפט התנהל בסדרה של התקפות קשות כנגד חומות המיסיון והביצורים המאולתרים של הכוחות הבריטים. לאחר כ-10 שעות של לחימה עיקשת, נהדפו לבסוף כוחות הזולו.
הטור הדרומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצור על אשאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטור הדרומי שכלל כ-1,700 חיילים,[1] תחת פיקודו של צ'ארלס פירסון הגיע עד הריסות המיסיון הנורווגי באֶשאוֹ והחל להקים ביצורים כדי להגן על המחנה לקראת התקפה על עיר הבירה אוּלוּנדִי שהייתה יעד ההתקפה של הטור. פירסון קיבל ב-22 בינואר את הדיווח על הקרב שנערך באיסאנדלוואנה והתבוסה של הכוחות הבריטים יחד עם פקודה לביטול ההתקדמות אל עבר אולונדי שכן היו שני הטורים אמורים להגיע ולכבוש יחד את העיר. בעוד פירסון שקל את האפשרות לסגת משום שאיבד את התמיכה מאגפו השמאלי, כוחות הזולו הצליחו לאגף אותו מאחור ולשבור את נתיב האספקה של הטור. הריסות המיסיון המבוצר באשאו הפכו להיות זירה למצור כנגד הכוחות הבריטים על ידי כוחות זולו, כאשר לסירוגין נערכו קרבות קלים כנגד הבריטים.
קרב גינגינדלובו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לורד צ'למספורד שנסוג עם שארית כוחותיו מהגזרה המרכזית ארגן כוח הצלה לשבירת המצור באשאו ושחרור הכוחות המגינים שם. כוח זה מנה כ-5,670 חיילים בריטים, אירופאים ואפריקאים. הכוח נכנס לממלכת הזולו בדרכו למיסיון ב-29 במרץ ונצפה על ידי מגיני המיסיון ב-1 באפריל. כוחות בריטים שסיירו באזור התקדמות הכוח גילו כוח של כ-11,000 לוחמי זולו אשר חנו ממערב למיסיון וחיכו לארוב לכוח החילוץ. צ'למספורד שהיה בעמדה אסטרטגית ומוגנת, שלח כוח קטן להתגרות בלוחמי הזולו כדי שאלו יתקפו את הבריטים בעמדתם הנוחה, התוצאה הייתה קרב גינגינדלובו ב-2 באפריל 1879. מעמדת הכוח ובאופן מתוכנן, הצליח הכוח של צ'למספורד להביס את כוחות הזולו בקרב, בכך הייתה הדרך פנויה לשחרור פירסון והכוח הנצור שלו מאשאו.
הטור הצפוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטור הצפוני בפיקודו של אוולין ווד התקדם באזור מחוז אוטרכט. תפקיד הטור היה להילחם בשבטי הזולו הצפוניים ולמנוע מהם לתגבר את כוחות הזולו במרכז הממלכה היכן שהטור המרכזי והדרומי היו עתידים לתקוף את עיר הבירה אוּלוּנדִי. ווד תכנן לתקוף כוח זולו בן כ-4,000 לוחמים ב-24 בינואר אך כאשר קיבל את הדיווח על תבוסת הטור המרכזי בקרב באיסאנדלוואנה החליט לסגת אחורה לאזור קראָל. הכוח התמקם בגבעת קמבולה במחנה הגנתי ב-31 בינואר, כאשר קיבל הודעה ממפקד המערכה לורד צ'למספורד שמודיעה על ביטול התוכניות המקוריות והכנה לקראת התקפה של כוחות הזולו.
קרב הלובאין וקרב קמבולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוח נשאר בעמדה מגננתית על רכס הגבעה כאשר הוא מוקף חפירות וביצורי שדה, למעט מספר אירועים הכוח נשאר במקומו בשקט יחסי במהלך כל חודש פברואר. ב-28 במרץ, צ'למספורד ביקש מווד להילחם בכוחות הזולו בגזרתו כפעולת הסחה בזמן שהוא יפקד על כוח חילוץ לחיילים הנצורים באשאו. ווד שולח כוח של כ-600 חיילים לתקוף מעוז של שבט הזולו בהלובאין בשאיפה למשוך את לוחמי הזולו לכיוון העמדה המבוצרת של כוחותיו. לעזרת כוחות הזולו בהלובאין הגיעו כ-26,000 לוחמי זולו והכוחות הבריטים הובסו באופן מוחץ בהלובאין עם 225 הרוגים ועריקה של הכוחות האפריקאים בשירות הצבא הבריטי.
כוח של לוחמי זולו שמנה כ-25,000 לוחמים תקף, אחרי הצלחתו בקרב הלובאין, את העמדה המבוצרת בקמבולה כנגד הכוחות הבריטים של ווד שמנו 2,068 חיילים ב-29 במרץ. בקרב קמבולה הכוחות הבריטים בפיקודו של אוולין ווד הצליחו להדוף את כוחות הזולו עם 29 הרוגים מהכוח הבריטי וכ-2,000 הרוגים מכוחות הזולו, קרב זה נחשב לנקודת המפנה במלחמת הזולו ואיפשר את חילוץ הכוח הנצור באשאו.
פלישה שנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד בתום הימים הראשונים של הפלישה, היה ברור לצבא הבריטי שישנו צורך בתגבורות רבות, חיילים וציוד, כדי להשלים את המשימה ולהביס את ממלכת הזולו. נאספו מספר יחידות קטנות מרחבי נטאל, אך לא היה די בכך. צ'למספורד שלח הודעה לממשלת בריטניה בדבר התבוסות והלחימה כנגד שבט הזולו, ראש הממשלה הבריטי בנג'מין דיזראלי, ששמע לראשונה על הלחימה ולמרות כעסו על כניסה לעימות ללא אישור הממשלה, החליט בכל זאת לשלוח כוחות בריטים לדרום אפריקה כדי לשמר את היוקרה של האימפריה הבריטית ולסיים את הקונפליקט מהר ככל שניתן.
תגבורות בריטיות הגיעו במאי 1879. צ'למספורד למד מלקחי הפלישה הראשונה לא לפצל את כוחותיו ואת המשאבים שלו, אך חשש מאיגוף האויב, לכן במקום 3 טורים, הרכיב 2 כוחות. הדיוויזיה הראשונה אשר הורכבה ברובה מכוחות הפלישה הראשונה של פירסון וכוח החילוץ מהמצור על אשאו.
הדיוויזיה השנייה שנקראה גם 'הדיוויזיה המעופפת', הורכבה ברובה מכוחות התגבורת כולל שני רגימנטים של פרשים (רג' 1 דרגוני המלך ורג' 17 נושאי הרומח) שהיו חסרים לצ'למספורד בפלישה הראשונה. תפקיד הדיוויזיה השנייה היה מאמץ הלחימה העיקרי, כלומר התקדמות בציר שיועד בפלישה הראשונה לטור המרכזי, לכיוון אולונדי וכיבוש עיר הבירה, כאשר הדיוויזיה השנייה תתקדם מצפון ותשמש עתודה מהאגף השמאלי של ההתקדמות.
קרב אולונדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדיוויזיה השנייה שהייתה כוח המאמץ העיקרי, התחילה להתקדם לעבר הבירה אולונדי ב-3 ביוני 1879. הדיוויזיה כללה כ-17,000 חיילי חי"ר, פרשים וארטילריה, בריטים ואפריקאים. כוחות הזולו נמנעו מלתקוף את צירי האספקה הארוכים של הבריטים בניסיון להביא את הבריטים לכדי הפסקת המערכה, קטשאויו אף שלח הודעות לצ'למספורד בשאלת המשא ומתן לשלום והפסקת הלחימה בממלכתו, ניסיונות הזולו לא צלחו והכוח הבריטי המשיך להתקדם לעבר אולונדי.
הבריטים הגיעו קרוב לאולונדי והרכיבו מבנה הגנתי בעל כוח אש רב, מספר שורות חי"ר עם תותחים הפונים לארבעה כיוונים, בין התותחים היו גם שני מקלעי גאטלינג ששימשו לראשונה במלחמה זו כחלק ממהלך צבאי קרקעי. במהלך תחילת יולי 1879, תקפו כוחות זולו מספר פעמים את הכוח הבריטי, אך מעולם לא הצליחו אפילו להתקרב מעבר לחומת האש ונהדפו כל פעם, כאשר פרשים בריטים רודפים אחריהם. ב-4 ביולי, כוח הזולו אשר מנה כ-15,000 חיילים נשבר והתפזר עם כ-500 הרוגים, בעוד שבצד הבריטי נהרגו עשרה חיילים בלבד. לאחר שבירת צבא הזולו והבריחה של קטשאויו, הכוח הבריטי העלה את העיר אולונדי באש.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלך בני שבט הזולו קטשאויו ברח והסתתר מפני הבריטים, אך לבסוף נתפס ב-28 באוגוסט והוגלה ללונדון. בשנת 1884, הוא הוחזר על ידי הבריטים למלוך על הממלכה תחת המשטר הבריטי העליון. מספר חודשים אחרי כיבוש ממלכת הזולו על ידי הבריטים, הבורים במחוזותיהם החלו במהלכי מרידה כנגד הבריטים מה שהתפתח לכדי מלחמות הבורים בין הבורים לכוחות הבריטים השולטים בדרום אפריקה.
לאחר שנים של תסיסה בין המחוזות והעמים בדרום אפריקה של סוף המאה ה-19, אוחדו המחוזות בשנת 1910 לכדי מדינה אחת – איחוד דרום אפריקה – אשר קיבלה עצמאות מהאימפריה הבריטית אך המשיכה להיות מדינת חבר העמים הבריטי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איאן נייט, איאן קסטל, מלחמת הזולו 1879, הוצאת אוספרי, 1992. (ISBN 1-85532-165-3)
- דמיאן אוקונור, הסיבות למלחמת אנגלו-זולו של 1879, עמותת נטאל, דרום אפריקה, 2009. (קובץ PDF)
- איאן נייט, ד"ר אדריאן גרייבס, המערכה בדרום אפריקה של 1878/1879, הוצאת דבינייר, 2005. (קובץ PDF(הקישור אינו פעיל))
- פול מקנייל, דוגמה צבאית: מלחמות הזולו, פורסם באתר טקטיקה, 2008. (קובץ PDF)
- מייקל ברט'רופ, הצבא הבריטי במערכה: 1856 - 1881, הוצאת אוספרי, 1988. (ISBN 0-85045-835-8)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תיאור המלחמה באתר היסטורי אוף וור
- ZuluWar.com אתר מפורט על המלחמה
- אתר העמותה להיסטורית האנגלו-זולו
- מלחמת הזולו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- זולו, מלחמה, 1879, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת הזולו | ||
---|---|---|
הצדדים הלוחמים ומפקדיהם | ||
קרבות בולטים | איסאנדלוואנה • רורק'ס דריפט • אשאו • גינגינדלובו • הלובאין • קמבולה • אולונדי • | |
ראו גם | היסטוריה של הזולו • אימפי |