מרחב מוגן
מרחב מוגן הוא סוג של מקלט הנבנה בתוך מעטפת המבנה שאת יושביו נועד לשרת. בעקבות מלחמת המפרץ הוחלט על הקמתם של מרחבים מוגנים בכל בנייה חדשה בישראל.
מטרתם של המרחבים המוגנים היא לספק מיגון בפני התקפות אוויר והתקפות טילים שזמן ההתרעה בפניהן הוא קצר מכדי לאפשר גישה למקלט. גישה אל מקלט הנמצא באותה הקומה בה מתגוררים ואף בתוך הדירה עצמה מצמצם באופן משמעותי את זמן ההגעה אליו. כמו כן, הפיכת המקלט לחלק מדירת המגורים או מן המרחב הקומתי מביאה להעלאת רמת התחזוקה של המקלט.
המרחב המוגן מתוכנן לספק הגנה ליושביו מפני התקפות עם פצצות חומר נפץ מרסק (רגיל). הוא אף אטום לחדירתם של גזים רעילים ובכך נותן מענה חלקי לתקיפות בלתי קונבנציונליות. במרחבים המוגנים קיימת אפשרות להתקין מסנני אוויר במקרה שהשהייה הנדרשת ארוכה או כשהמדובר בתקיפה באמצעים ביולוגיים, כימיים או רדיואקטיביים.
ההגדרות המפורטות וההוראות לבניית מרחבים מוגנים מצויות בתקנות ההתגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים), התש"ן-1990.
קיימות מספר הגדרות משנה למרחבים מוגנים בהתאם למיקומם:
- מרחב מוגן דירתי (ממ"ד) - מותקן בדירות מגורים: שטחו הפנימי (נטו) יהיה 9 מ"ר לפחות.
- מרחב מוגן קומתי (ממ"ק) - מרחב קומתי משותף בבתי דירות בהם אין ממ"ד בכל דירה ובבניינים רבי קומות אחרים (משרדים ותעשייה בעיקר).
- מרחב מוגן מוסדי (ממ"מ) - מותקן בכל מבנה ציבורי.
על פי חוק ההתגוננות האזרחית, ייכלל מקלט בכל בנייה חדשה, וכן בכל תוספת בנייה, כאשר המקלט הנדרש הוא מרחב מוגן. פיקוד העורף מוסמך לפטור מדרישה זו, ובדרך כלל נדרשת בפועל הקמת ממ"ד רק בעת בנייה חדשה או בתוספת של מעל ל-12 מ"ר לבניה המקורית. במקרה של תוספת ממ"ד לדירה בבית משותף, נדרשת הסכמתם של בעלי 60% מן הדירות. זאת בניגוד לדרישה הרגילה של הסכמת בעלי שלושה רבעים מן הדירות ושני שלישים מן הרכוש המשותף להרחבת דירה.
היבטים כלכליים של הממ"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד למקלטים ציבוריים שהיו נהוגים בעבר שאת בנייתם מימנה המדינה או הרשות המקומית, ובדומה למקלטים בבתים שהיו נהוגים באותה תקופה, בנייתם של מרחבים מוגנים בתוך המבנה היא באחריות יוזם הבנייה או בעל הנכס. באופן זה, עלויות המיגון ממומנות על ידי הפרט ולא מהקופה הציבורית. נושא זה הוא שנוי במחלוקת, אולם מאידך, היתרון ממנו נהנה בונה הממ"ד הוא מתוספת בפועל של אחוזי בנייה מותרים מעבר למה שמגדירה תוכנית בניין העיר (תב"ע).
החוק מחייב את העוסקים בבנייה להתקין מרחבים מוגנים בכל בניין מגורים כשלרוב מוקמים ממ"דים (מרחבים מוגנים דירתיים) ולא ממ"קים (קומתיים) בשל כדאיות כלכלית. במרבית מיזמי הבנייה שואף היזם למצות באופן אופטימלי את אחוזי הבנייה המותרים על פי התב"ע המקומית. לדוגמה, אם התב"ע מאפשרת לבנות על מגרש בבעלותו של היזם X מ"ר לדיור, שאיפתו תהיה לבנות שטחי דיור במידה הקרובה ככל האפשר ל-X, שכן תשואתו תהיה גבוהה יותר. 9 המטרים המרובעים לכל דירה הדרושים לבניית ממ"דים אינם נכללים ב-X. לעומת זאת, ממ"ד אשר נבנה באופן כזה שיכול לשמש חדר שינה מעלה באופן משמעותי את מחיר הדירה לעומת דירה עם חדר אחד פחות. בממ"דים המשמשים חדר שינה מותקנת לעיתים דלת עץ רגילה נוספת הנפתחת אל פנים החדר בנוסף לדלת הפלדה החיצונית המשמשת לסגירת הממ"ד רק בשעת חירום.
הגיון זה נכון גם במקרה של בנייני משרדים אולם השימוש בממ"דים לעומת ממ"קים במקרים אלו פחות שכיח.
מבנה המרחב המוגן הבסיסי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרחב המוגן הבסיסי חייב לכלול חלון אטום לגזים ועמיד בפני הדף, צינור אוורור (ניתן לחבר אליו משאבת חמצן במקרה הצורך) ודלת אטימה לגזים המגינה אף היא מפני הדף. פריטים אלה, כמו פריטים נוספים העשויים להיות במרחב מוגן, צריכים לעמוד בדרישות התקן הישראלי ובדרישות התקנות. כך למשל, על פי התקנות דלתות המרחבים המוגנים חייבות להפתח כלפי חוץ החדר ולהיות במפלס הנמוך בסנטימטרים בודדים ממפלס רצפת החדר וזאת על מנת שבעת פיצוץ לא תוכל הדלת להיפתח בחוזקה כלפי פנים.
קירות הממ"ד עשויים מבטון מזוין מלא בלבד. עובי קיר חיצוני של מרחב מוגן דירתי הוא 35 ס"מ כאשר מותקן חלון נגרר, 25 ס"מ או 20 ס"מ כקיר פנימי ושל מרחב מוגן מוסדי. תבניות הדלת, החלון וצינורות האוורור ניצקים תוך כדי יציקת הבטון בשביל לחברם היטב אל מבנה המרחב המוגן.
