מנסא מוסא הראשון, מלך מאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוסא הראשון
مانسا موسى
African king from Catalan Atlas (1375).jpg
המלך מוסא הראשון אוחז מטבע זהב, מתוך האטלס הקטלאני של אברהם קרסקס משנת 1375
לידה 1280
מאלי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1337 (בגיל 57 בערך)
שם מלא מנסא מוסא הראשון, מלך מאלי
מדינה אימפריית מאלי
עיסוק מדינאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אינארי קונאטה
שושלת קייטה
תואר מנסא
אב פגה ליי
צאצאים מע'א מוסא
מלך מאלי
תקופת כהונה 1312 – 1337 (כ־25 שנים)
הקודם אבו בכר השני
הבא מע'א מוסא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוסא הראשון (1280 לערך - 1337 לערך) היה מלך אימפריית מאלי ("מנסא" בשפת המאלינקה) משנת 1312 לערך ועד מותו. הוא שלט על אימפריה עצומה במערב אפריקה. ונודע בעיקר בזכות עושר הזהב האגדי שלו (כך לפי מקורות ערביים ומערביים מימי הביניים[1][2]), השליטה שלו על דרך הסחר חוצה סהרה, ודבקותו בדת האסלאם שהתבטאה במסע עלייה לרגל למכה (חג') ובניית מסגדים.

שושלת קייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה שלטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבנה השבטי של אנשי המאלינקה, "מנסא" הוא שליט אזורי של פדרציית כפרים או שבטים שנקראת "קפוא". כלומר הוא שליט אזורי, ומתחתיו יש שליטים מקומיים/משפחתיים. במאה ה-11 וה-12 התגלו מרבצי זהב חדשים באזור נהר הניז'ר, והנסיכויות באזורי הזהב החדשים שנתגלו, השתלבו במסחר הזהב. אחת מהנסיכויות של אנשי המאלינקה של נהר הניז'ר העליון, התחזקה וגברה על שכנותיה על ידי מייסד השושלת, סונדיאטה (או מארידיאטה), באמצעות בריתות והשתלטויות. שליטי "מנסא" של כל אזורי ה"קפוא" של אנשי המאלינקה הכירו בו בתור המנהיג העליון במהלך המלחמות שלהם נגד ממלכת סוסו (Sosso) ששלטה באזור. כתוצאה מכך, הם איבדו את תוארי ה"מנסא" שלהם, והוא הפך להיות ה"מנסא" היחיד. לאחר מכן ממלכת מאלי המתהווה כבשה את אזור הסאהל, והתפשטה צפונה והשתלטה על ממלכת גאנה המתפוררת. כך, בראשית המאה ה-13, החלה ההגמוניה של ממלכת מאלי. מאלי הקדומה חופפת בערך את מאלי של ימינו.[2][3]

אילן היוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון הערבי בן המאה ה-14 - אבן ח'לדון - ערך כרוניקה על שושלת מלכי מאלי, שהמפורסם בין מלכיה היה מנסא מוסא. הכרוניקה מכילה אילן יוחסין של מלכי מאלי, ומבוססת על עדויות שמיעה ממצרים ומרוקו. אבן ח'לדון מציין שאין לו שום מידע על מה קדם לכך (כנראה בגלל חוסר החשיבות של העניין לתקופה שבה הוא רשם את אילן היוחסין). בכרוניקה, מייסד שושלת "קייטה" של מלכי מאלי היה סונדיאטה. מוסא היה בנו או נכדו של אבו בכר, אחיו של סונדיאטה. עד לזמנו של מוסא, השושלת עברה בין הגברים של האגף המשפחתי של צאצאי סונדיאטה, ואילו מוסא היה הראשון באגף המשפחתי של אבו בכר שהתמנה למלך. בהיעדרו, בזמן העלייה לרגל, הוא מינה את בנו מוחמד (מנסא מע'א) למלוך במקומו. לבסוף, לאחר מותו (מוסא מת בשנת 1332 או 1337, לפי מקורות שונים) הוא ירש אותו, וזאת למרות הקדימות למלוכה של אחיו סולימאן. באזור גאנה ומאלי הירושה התנהלה לפי אילן היוחסין מצד האב, אולם במאלי של המאה ה-13 וה-14 היו מאבקים תמידיים בין אח המלך לבן המלך על הכתר. כך היה בין האגפים של המייסד של שושלת קאיטה, סונדיאטה, ואחיו אבו בכר, וכן בין יורשי מנסא מוסא לבין אחיו מנסא סולימאן. מוסא היה הראשון מצאצאי אבו בכר שעלה לשלטון לאחר ארבעה דורות של צאצאי סונדיאטה, כאשר הם לא היו חזקים מספיק להחזיק בשלטון. כעבור ארבעה דורות של צאצאי אבו בכר, ניצלו צאצאי סונדיאטה תקופה של חולשה, והחזירו את השלטון לידיהם. בממלכת מאלי, אף על פי שהיו תקופות בהן שלטו אנשי החצר או טוענים לכתר, השלטון תמיד חזר לשושלת קייטה.[4][5]

עץ המשפחה שערך אבן ח'לדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבו בכר1. מארי ג'אתה
(מלך 25 שנה)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
?בת
 
4. ח'ליפה
 
3. ואתי
 
2. אוּלִי
(עלה לרגל בין השנים 1260-77)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
11. סולימאן
(מת ב-1360, אחרי 24 שנה?)
 
9. מוסא
(1312-37)
 
5. אבו בכר6. סאכורה
(עבד משוחרר, עלה לרגל בין השנים 1298-1308)
7. קוּ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
12. קאסא
(1360)
 
10.מע'א
(1337-‏4 שנים)
 
 
8. מוחמד
(1312-)
 
 
 
 
13. מארי ג'אתה
(1360-73/74)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
15. מע'א
(1387-8)
 
14. מוסא
(1373/4-1378/8)
 
16. סנדכי
(היה נשוי לאמו של מוסא, 1388/9)
17. מחמוד (מע'א)
(-1390)

מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדבר סהרה הוא גורם מבודד אבל גם גורם מקשר דרך מסחר. אפריקה שמעל לסהרה היא אפריקה הלבנה, ואפריקה שמתחת לסהרה היא אפריקה השחורה. אזור הסהרה לא תמיד היה מדבר, והוא התייבש בהדרגה ונעלמו ממנו רוב החיות ובני-האדם התרכזו רק בנאות המדבר. רק אחרי תחילת הספירה הנוצרית הופיע לראשונה הגמל בסהרה, והפך להיות החיה הכי חשובה בגלל תפקידו המכריע בשיירות המסחר. שבטי הברברים ניהלו את המסחר בסהרה, שהיה בעיקר מלח לדרום, זהב ועבדים לצפון. לפיכך, עם פיתוח אמצעי ודרכי התחבורה בסהרה, הוא הפך לגשר דרכו התפשט האסלאם והמסחר.[6]

זהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסחר חוצה סהרה בסביבות שנת 1400. מצד שמאל מופיעות ממלכות מאלי וגאנה, והערים: טימבוקטו, גאו, ג'נה, על גדת נהר הניז'ר

הזהב האפריקני הזין את הכלכלה המשגשגת של העולם המוסלמי בימי הביניים, ותרם לעליונותו על אירופה הנוצרית, שבה מערכת המטבע התמוטטה לאחר התמוטטות האימפריה הרומית והיא חזרה לסחר חליפין. זאת הייתה תקופה שבה הזהב באירופה היה נדיר ביחס לאוכלוסייה, והביקוש לזהב האפריקני היה גבוה. זהב היה המרכיב העיקרי בסחר חוצה סהרה. אולם המידע על מכרות הזהב במקורות הערביים הוא מועט מאד ולא אמין. אצל המקורות הערביים הזהב מתואר כאילו הוא גדל כמו צמח. מנסא מוסא תיאר בביקורו במצרים שני סוגי צמחים ששורשיהם הם זהב טהור. גם במקורות האירופים (צרפתים, פורטוגזים ואחרים) מקורות הזהב הם נסתרים ועלומים לאנשי המערב. סוחרי הזהב האירופאים לעולם לא פגשו את יצרני הזהב האפריקאים. מלכי מאלי העדיפו לשלוט על תפוקת הזהב באופן עקיף על ידי הטלת מס ולא באופן ישיר שהביא לירידה בתפוקה. שליטה עקיפה הספיקה להם כדי לאגור כמויות עצומות של זהב.[7][8]

הכלכלה של ממלכת מאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההתפשטות של אימפריית מאלי, ובתוך כך, גם בתקופתו של מוסא, הוא הרחיב את השפעתו עד לערי המדינה שעל גדת נהר הניז'ר: טימבוקטו, גאו וג'נה.[9] היווצרות ממלכת מאלי במאה ה-13 הביא שטח נרחב תחת אותה מערכת של משפט ומסחר. גבולות האימפריה השתרעו מהחוף האטלנטי במערב ועד גאו במזרח, ממכרות המלח של טאג'זה בצפון ועד מכרות הזהב של ונגר בדרום. מוסא החזיק צבא ענק ששמר על דרכי המסחר. דרכי המסחר היו בטוחות, ולכן המסחר שגשג ופרח. מלכי מאלי, וביניהם מוסא, הענישו קשות מי שנחשד בגניבה, גם אם היה פקיד של המדינה. בתקופת ממלכת מאלי, במאה ה-14, העיר טימבוקטו התפתחה על גדת נהר הניז'ר, היכן שהוא נפגש עם אזור הסהרה. העיר הפכה להיות מרכז מסחרי ודתי חשוב מאד. אבן בטוטה ציין כי אנשי נהר הוולטה לבשו בגדים מצריים, וסוחרים מצריים פקדו את האזור לעיתים תכופות. במאה ה-14 הכלכלה במאלי הייתה מפותחת והגיע למצרים במזרח, מרוקו במערב, ואירופה בצפון.[10][11]

התאסלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו תיאור אצל אחד המקורות הערביים בשם אל-בכרי של אסלום גאנה בשנת 1076, ותיאור נוסף של גאנה כשהיא כבר מוסלמית משנת 1154. מתיאוריו של אל-בכרי הנזכר-לעיל עולה כי במאה ה-12 פעלה תנועה מוסלמית מיליטנטית באזור בשם אל-מוראביטון שמייחסים לה את אסלום גאנה והאזור. כמו בהרבה מקומות אחרים, הסוחרים, ובמקרה זה סוחרי הזהב האפריקנים היו המתאסלמים הראשונים. האסלאם היה אמצעי הקשר עם העולם החיצון שמעבר לסהרה. לפחות ארבעה משליטיה של ממלכת מאלי עלו לרגל למכה במאות ה-13 וה-14 וביקרו גם בקהיר.[12] מכתביהם של ההיסטוריונים הערבים ובני-התקופה שכתבו בערבית עולה כי בהשוואה לסונדיאטה, מייסד האימפריה, שהפך נסיכות קטנה לאימפריה, מוסא נתן לה מראה מוסלמי והפך אותה למפורסמת וידועה. ממלכת מאלי הייתה קשורה מאד לאסלאם הצפון-אפריקני בעיקר בזכות קשרי המסחר. האסלאם גם עזר ללכד ולגבש את האוכלוסייה הרב-אתנית של אימפריית מאלי שנוצרה במשך הזמן. המלכים של מאלי שינו את זהותם מאפריקנית-מסורתית לזהות אסלאמית יותר. ולכן אפשר לקבוע בזהירות, כי מאלי בתקופתו של מוסא ראתה את עצמה בתור אימפריה מוסלמית. מנסא מוסא היה איש אדוק וצדיק, והוא נחשב במקורות למלך שפעל באדיקות דתית וצדק.

"הוא הפך את ממלכתו לחלק מעולם האסלאם. הוא בנה מסגדים ומסגדי יום שישי עם צריחים. הוא מיסד את תפילת יום השישי בציבור, והקריאה לתפילה. הוא משך לממלכתו מלומדים מוסלמים מהאסכולה המאליכית, ומיצב את עצמו כסולטן המוסלמים. הוא הקדיש את עצמו ללימודי דת, ונאמר כי ידע ערבית"

(אל-עומרי מצוטט אצל לבציון)

בתקופת מנסא מוסא ואחיו סולימאן מוסא, האסלאם במאלי היה חזק מאי-פעם. ולכן יש אזכורים רבים שלהם במקורות הערביים.[13]

חצר המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-14, כאשר האימפריה של מאלי הייתה בשיאה, מלכי מאלי כמו מוסא ואחרים ראו את עצמם כמוסלמים וכך גם התייחסו אליהם נתיניהם, זרים ומוסלמים ממקומות אחרים. אולם בחינה מדוקדקת מראה שמסורות טרום-אסלאמיות שרדו. יש תיאורים איך מוסא שילב מנהגים מסורתיים לתוך הממלכה המוסלמית שלו. התוצאה היא שתי מערכות דתיות שחיו זו לצד זו. האסלאם שלט בעיקר בעיר, במעמד הסוחרים, ומעמד המלוכה. האזור הכפרי נותר עם הדת המסורתית. המלכים שמרו על דרך האמצע בין ההמון הפגאני והמיעוט המוסלמי. הם התנהגו כמוסלמים במצבים מסוימים, ובאחרים כפגאנים. הם נתנו חסות למלומדים מוסלמים, ומאידך פנו בעת הצורך לכוהנים ומקדשים מסורתיים. בעת ביקורו של מוסא בקהיר, העיר לו אחד מפקידי החצר, ששפחות מין אסורות באסלאם גם למלכים. תחום הנישואים ויחסי המין מחוץ למשפחה היה הרבה יותר חופשי במאלי מאשר באסלאם הרשמי. לפיכך אפשר לראות כי ההשפעה המוסלמית על מוסא לא הכחידה את הדת המסורתית שלו. דת האסלאם הייתה מבחינתו יותר מאשר מצוותיה, היא הייתה כרטיס הכניסה לעולם התרבותי של מזרח הים התיכון.[14][15][16]

גינוני החצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים של אימפריית מאלי היו לא רק מנהיגים פוליטיים ודתיים. אלא הם גם קיבלו יחס של קדושים (דבר שאסור באסלאם) ואפילו האצילים לא יכלו לגשת אליהם בקלות. ישנם תיאורים כיצד מוסא כאשר היה במסע העלייה לרגל אכל את ארוחותיו לבד - כדי שלא יחשבו שהוא אנושי. לפי התיאורים, כאשר המלך היה בקבלת פנים, אנשים נדרשו להשתטח ולפזר אפר על ראשיהם. אסור היה לנעול סנדלים בנוכחות המלך, והעובר על החוק היה צפוי לעונש מוות. אפילו כאשר המלך היה מתעטש או משתעל, אנשים היו דופקים עם ידיהם על חזם כדי לא לשמוע זאת. למלך היה כרוז שהיה חוזר על דבריו בקול רם בפני הנוכחים. לפי תיאורי הנוסע הערבי אבן-בטוטה: האולם של קבלת הפנים הכיל תצוגה של זהב, כסף ושנהב, שומרי ראש חמושים, אצילים ומכובדים, סוסים מוכנים בשביל המלך. לפני כניסת המלך היו מתופפים על תופים. הסגן של המלך "נאאב" הכניס את המכובדים "הפרארה" שהיו בעצם מפקדי הצבא ואנשי החצר של המלך לקבלת הפנים. הכוח של מאלי היה בצבאה, ולכן אנשי הצבא בחצר המלך היו חשובים. המלך היה מתגמל את מפקדי הצבא שלו בתמורה לנאמנותם בזהב, עבדים, כפרים, וסוסים, שהיו מעלים את המוניטין שלהם, אבל תמיד הממון של המלך עלה על כולם. בני השליטים של הממלכות תחת מרותם היו שבויים בחצר המלך. האיש הכי קרוב למוסא היה אדם בשם פרבה - עבד שהיה אחראי על העבדים ועל משק הבית של המלך. הוא היה המוציא לפועל של הוראות המלך. הרבה פעמים, עבדים התקדמו בהיררכיה של החצר על חשבון מכובדים בגלל שהם היו יותר נאמנים למלך (112) מלכי מאלי העתיקו חלק מסמלי המלכות של הממלוכים במצרים שאותם הם פגשו במסעות העלייה לרגל שלהם. הדגל של מנסא מוסא היה בצבעי צהוב ואדום. המקורות הערבים מציינים שמלכי מאלי היו לבושים בפאר והדר ונבדלים משאר העם, וכי הם לבשו בגדים מבד אירופי. למרות שלמלך היו לשכות וסופרים, רוב ההוראות עברו בעל-פה. אך התקשורת עם ממלכות אחרות התנהלה באמצעות איגרות. כך לדוגמה, מוסא שלח ספר (איגרת) שנכתב על ידי סופריו לסולטן מצרים.[17]

מסע עלייה לרגל (חג')[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייה לרגל הייתה גורם נוסף בחיזוק האוניברסליות של האסלאם ותחושת סולידריות מוסלמית. העלייה לרגל שימשה כמקור השראה לרפורמות באסלאם המקומי, כדי שידמה לאסלאם במרכזי הדת הגדולים: מכה, פס, קהיר. מלומדים מוסלמים רבים עלו לרגל למכה דרך קהיר. לעלייה לרגל של מלכים מערב-אפריקנים היו השלכות מידיות: הרושם שהם השאירו, וההשפעה שהם קיבלו מהמלומדים שהם פגשו בדרך. כבר מלכים קדומים של מאלי, מלפני שושלת קייטה, ערכו מסעות עלייה לרגל למכה, כמו כן לפחות ארבעה שליטים משושלת קייטה של ממלכת מאלי עלו לרגל למכה במאות ה-13 וה-14 וביקרו גם בקהיר. ברם, עלייתו של מנסא מוסא בשנת 1324 היא הכי מפורסמת.[18] המסע דרך הסהרה, מרוקו, מצרים ועד מכה נמשך למעלה משנה. רק מלכים בעלי יציבות שלטונית חזקה יכלו להרשות לעצמם היעדרות ארוכה כזאת. הביקור שלו בקהיר השאיר אחריו רושם כה רב, עד כי נרשם בספרי הזכרונות כאירוע הכי חשוב באותה שנה. "באותה שנה, מנסא מוסא - מלך תכרור הגיע לקהיר בדרכו לחאג'" (מספר מקורות ערביים שמצוטטים אצל לבציון).[19]

השיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשביל ההכנות למסע, אסף מנסא מוסא אספקה מכל רחבי הממלכה. נכבדי הממלכה, אשתו הבכירה, ואלפים רבים מנתיניו ליוו את מוסא במסעו. לפי התיאורים, השיירה המלכותית הורכבה מלא פחות מאשר 60 אלף איש. חלקם חיילים כדי לשמור על השיירה, וחלקם משרתים שנועדו לפאר את המלך: 12 אלף עבדים לבושים בגלימות של משי. 500 עבדים שהלכו לפניו במהלך רכיבתו, והחזיקו, כל אחד מהם, מטה שעשוי מזהב טהור במשקל כולל של 500 מת'קל (Mithkal). כל השאר טיפלו בשיירת הגמלים והסוסים שסחבו את האספקה. 80 גמלים סחבו 3,600 אונקיות (כל אחד) של זהב טהור - כסף לקניות ותרומות. אשתו של מנסא מוסא, אינארי קונאטה, הייתה האישה הראשית בהרמון, ולכן היא גם ליוותה אותו במסע למכה עם 500 משרתות ועבדים משלה.[20][21]

קהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגיע למצרים, מנסא מוסא חנה ליד הפירמידות במשך שלושה ימים. שלח 50 אלף דינר במתנה לסולטן אל-נאצר מחמד אבן קלאון במצרים, כדי להודיע על בואו ועל גדולתו. לאחר מכן הוא נשאר בקהיר במשך שלושה חודשים (כולל את הרמדאן) לפני שהמשיך בדרכו למכה. הוא זכה לכבוד רב, והסולטן המצרי העמיד לרשותו ארמון למשך שהייתו בקהיר. הסולטן המצרי העניק למלך ונכבדיו בגדי כבוד מיוחדים, וציווה לצייד אותם באספקה שתספיק להם לשארית המסע למכה. מוסא העניק מנחות זהב לסולטן המצרי ולפקידי השלטון שטיפלו בו, ובעיקר לפקיד שהיה אחראי לביקורים של רמי דרג בממלכה. כל כך הרבה זהב הובא לקהיר וניתן במתנה או בוזבז בשווקים, עד כדי שערך הזהב ירד מאד, בין 10 ל25 אחוזים, לפי מקורות שונים. הסוחרים של קהיר עשו הון רב במסחר עם חברי המשלחת, הם ניצלו את תמימותם, וגבו מהם מחירים יקרים על הסחורה. אחד המקורות ציין כי כאשר חברי המשלחת הבינו זאת אחר-כך, הם החזירו יחס קשוח לסוחרים המצריים שהגיעו למאלי.[22]

מכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת של מוסא הצטרפה לשיירה של עולי רגל מצריים בהנהגתו של אמר אל-חאג', שקיבל הוראה להתייחס למלך מאלי ביחס מיוחד. מנסא מוסא הביא איתו זהב רב כדי לשלם עבור הוצאות המסע, וכדי להראות את נדיבותו ועושרו הרב. מוסא חילק צדקה לכל השבטים שהוא פגש בדרך. כמו קהיר, כך גם בשתי הערים הקדושות לאסלאם בחיג'אז, מכה ומדינה, הוא חילק 20 אלף מטילי זהב בתור צדקה. אחד המקורות ציין כי בכל מקום שהשיירה חנתה בו ביום שישי, הוא בנה מסגד (ככל הראה סוג של מסגדים ארעיים). מנסא מוסא רצה להקיף את עצמו בתומכים ערבים, אשר יחזרו איתו למאלי. הוא ביקש מהשריף של מכה לקחת איתו כמה מצאצאי הנביא חזרה לארצו כדי שיכבדו את עמו בנוכחותם. בהתחלה הוא סורב, ולאחר שהפציר בו, הוא קיבל את מבוקשו. הוא הכריז במסגדים, שכל שריף (מכובד, מצאצאי הנביא) שיבוא עמו יקבל 1000 מת'קל זהב, ואכן ארבעה הצטרפו אליו. מוסא גם קרא למשכילים לחזור עמו למאלי, המשורר והאדריכל האנדלוסי אבו אסחאק (שנודע אחר כך בשם אל-סאהלי) חזר עמו למאלי. שם הוא זכה בכבוד וממון רב, לאחר שבנה למוסא ארמון עם אולם קבלת פנים מפואר.[23][24]

מסגד ג'ינגרייבר בטימבוקטו, נבנה על ידי אבן אסחאק, בהוראתו של מנסא מוסא

משבר הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שפע הזהב שמוסא העתיר בכל מקום שעבר בו, גרם לירידת ערך הזהב, ועליית מחירי הסחורות. אולם הוא לא חישב נכון את כמויות הזהב, ואת האספקה שהוא יצטרך לקנות בדרכו חזרה. לכן, בעקבות הבזבוז הנוראי בקהיר, מנסא מוסא היה חסר-פרוטה בדרכו חזרה לקהיר ממכה, והוא נאלץ ללוות את אותו הזהב שהוא השאיר שם. מחירי הזהב נסקו, וההלוואות נשאו ריבית קצוצה. והמחירים ירדו בהתאם. כאשר הוא חזר למאלי הוא שילם בתשלום אחד את כל ההלוואות שלקח כולל את הריבית. מחירי הזהב צנחו והתרסקו. זאת הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה שאדם יחיד שיחק עם מחירי הזהב העולמיים.[25][23]

אחרי המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזרה למאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרסת סנקור. נבנתה על ידי מוסא כמרכז התרבותי-האסלאמי של הממלכה. מקבילה לאוניברסיטה בתרבות המערב.

מסע העלייה לרגל של מנסא מוסא הפך לאבן דרך בהיסטוריה של מאלי, את החשיבות אפשר לראות במקורות שונים: מוסלמים ושאינם מוסלמים, כרוניקות מצריות, מפות נוצריות ויהודיות. מאלי הפכה להיות מוכרת באירופה; המסחר עם מצרים גדל; חידושים הוצגו לחצר המלכותית על ידי הממלוכים ממצרים. אך דבר ראשון, מנסא מוסא היה צריך להחזיר לידיו את השליטה המתרופפת על האימפריה שלו: הסולטאן של מוסי כבש ובזז את טימבוקטו; אחד הגנרלים בצבאו של מוסא - סנגמביה, תפס את העיר גאו. כאשר מוסא חזר ממסעו, הוא כבש בחזרה את גאו ואת טימבוקטו, והפך אותה לעיר הבירה שלו. במקורות בני התקופה נאמר שהוא חזר במטרה להשאיר לבנו ממלכה כה חזקה, כדי שיוכל גם הוא לעלות לרגל למכה.[26][23]

בניית מסגדים ומדרסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן בטוטה ציין בתיאוריו, כי הוא ראה בטימבוקטו שני קברים של מוסלמים זרים. אחד מהם, המצרי סראג' אל-דין אבן-קוואיק, היה סוחר מאלכסנדריה שבא כדי לגבות את החוב של ההלוואה של מנסא מוסא. הוא היה אורחו של האדריכל האנדלוסי המוסלמי אבו אסחאק אל-סאהלי. מוסא הורה לאדריכל אבו אסחאק לבנות מסגד בגאו, ארמון מפואר ואת המסגד הגדול של טימבוקטו, המסגד שופץ במאה ה-16, ושרד עד ימינו (המסגד והעיר כולה הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון UNSCO של האו"ם). מנסא מוסא הציג מדיניות מוסלמית חזקה יותר: חיזק את הזהות המוסלמית של מאלי בכך שהוא בנה מסגדים ושלח עולמא ללמוד בפס בירת מרוקו כדי שיחזרו ויפתחו את לימודי האסלאם. מדרסת סנקור (מקבילה לאוניברסיטה בתרבות המערב), שקמה בטימבוקטו התמלאה במשפטנים, אסטרונומים ומתמטיקאים מהעיר פס. שהפכו את מאלי למרכז תרבותי. המשפטנים של טימבוקטו הפכו להיות מומחים בעלי שם עולמי במשפט מוסלמי.[27][23][28]

קשרים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שלטונו של מוסא, היו יחסים ידידותיים בין מאלי למרוקו, והממלכות החליפו ביניהם שגרירים. היוזמה לכך הגיעה מכיוונו של מנסא מוסא. הסולטן המרוקני, אבו אל-חסן עלי, היה ידוע ביומרה להתחרות עם שליטים חזקים אחרים, וברצון שלו להחליף מתנות עם מלכים אחרים. בגלל שמוסא נחשב כמלך הכי חזק במערב אפריקה, הסולטן אבו אל-חסן ראה יוזמה זאת בעין חיובית. שנים רבות לאחר מותו. סוחרים מרוקאים, ברברים ומצריים הגיעו תדיר למאלי.[26][23]

פרסום עולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסא מוצג מחזיק גוש זהב, לובש כתר בסגנון אירופי ומחזיק שרביט זהב בידו. תרגום הכיתוב לצד הציור: "אדון כושי [כך במקור] זה נקרא מוסא מאלי, אדון הכושים של גינאה. כה שופע הוא הזהב שנמצא בארצו כי הוא המלך העשיר והאצילי ביותר בכל הארץ"

בשנת 1339 הופיע לראשונה במפה אירופית השם "רקס מאלי" (עמוד 56), במפה של אנג'לינו דולקרט (Angelino Dulcert) משנת 1339, שמראה את נתיב המסע של מוסא למכה. בשנת 1375 הופיע ציור והשם "מוסא מאלי" על מפה (בתמונה) באטלס שהכין הקרטוגרף היהודי אברהם קרסקס ממיורקה בשביל יורש-העצר חואן הראשון מאראגון שהעניק אותו במתנה לקיסר שארל החמישי מלך צרפת (מפה זו נמצאת מאז בספריה הלאומית של צרפת[1]). אפשר ללמוד מהציור במפה את מה שהיה ידוע באירופה (או לכל הפחות בספרד) אודות המלך מוסא ממאלי. ההתמקדות של העין האירופאית היא בעיקר בעושרו המופלג ובכמות הזהב האדירה שהייתה לו. המפה מתארת את ארצו של מוסא באופן דומה לארצות אירופיות – עם ערים מבוצרות, טירות וכו'. תיאור המלך בציור כשהוא חובש כתר בסגנון אירופאי, מראה שהמחבר האירופאי תפש את מוסא כמלך כמו מלכי אירופה, ואולי אף עשיר מהם. צבע עורו השונה, ודתו השונה (למרות שלא ניתן לדעת ממקור זה האם הם ידעו שהוא מוסלמי) לא הפריעו להערצה האירופית. כלומר, באותה תקופה צבע-עור שחור לא היה מזוהה כלל עם עבדות, אמנם מצוין שהוא שחור/כושי, אבל רק בתור עובדה. אך מבחינת הערכה אליו, הוא "עשיר ואצילי". ניתן להסיק שהאירופאים ראו בו אדם עשיר ובעל זהב רב, שניתן לסחור אתו.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום מנסא מוסא נחשב לאחד האנשים הכי עשירים בהיסטוריה. הוא מופיע ברשימות שונות המתיימרות לדרג את האנשים העשירים ביותר בהיסטוריה.[29][30]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Catalan Atlas, 1375, BnF, n Espagne 30. Courtesy of Bibliothèque Nationale de France
  2. ^ 2.0 2.1 Nehemia LevtzionAncient Ghana & Mali, London: Methuen, 1973, עמ' 106
  3. ^ נחמיה לבציון ויקותיאל גרשוני, מבוא להיסטוריה של אפריקה, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 52
  4. ^ (Nehemia Levtzion, 1973) עמ' 63-66,110. (לבציון טען כי מוסא היה נכדו של אבו בכר משום שמוסא שלט כ-100 שנה אחרי סונדיאטה, ולכן לא הגיוני שהיה אחיינו, ויש לכך ביסוס במסורות על-פה. לדעתו של לבציון, אבן-חלדון השמיט את שם אביו של מוסא מכיוון שהוא לא היה מלך ולכן לא היה בעל חשיבות)
  5. ^ נחמיה לבציון, 2003. עמ' 50-53
  6. ^ נחמיה לבציון, 2003. עמ' 46-50
  7. ^ A. J. H. Goodwin, The Medieval Empire of Ghana, The South African Archaeological Bulletin, Vol. 12, No. 47 (Sep., 1957), עמ' 109-110
  8. ^ Levtzion, 1973. עמ' 153
  9. ^ ההיסטוריון הערבי אל-סעדי, בן המאה ה-17, מייחס את כיבוש הערים החשובות גאו וטימבוקטו למנסא מוסא. אולם לבציון חלק עליו וטען שזה קרה חצי מאה לפניו(Levtzion, 1973, pp. 75,80).
  10. ^ Levtzion, 1973. עמ' 152,163
  11. ^ לבציון, 2003. עמ' 58
  12. ^ (לבציון, 2003), עמ' 54-55
  13. ^ Levtzion, 1973. עמ' 66,192
  14. ^ (Levtzion,1973) עמ' 198
  15. ^ (Goodwin,1957) עמ' 110
  16. ^ Levtzion, Nehemia, and Randall Lee Pouwels, The History of Islam in Africa, Athens: Ohio University Press, 2000, עמ' 66
  17. ^ (Levtzion,1973) עמ' 107-113
  18. ^ (Levtzion,1973) עמ' 208-209. (לבציון תהה מה הייתה מטרת העלייה לרגל? הרי אם היה זה כדי להעלות את מעמדם הדתי, זה לא התאים לעובדה שרוב הנתינים היו פגאנים. אולם במסורות על-פה שמייצגות את הנתינים הלא-מוסלמים, נטען שגם האוכלוסייה הלא-מוסלמית ראתה ברכה במסע. דבר שחיזק את מעמדו של המלך).
  19. ^ (Levtzion,1973) עמ' 202-210. (נחמיה לבציון, 2003) עמ' 56
  20. ^ Goodwin. עמ' 108-112
  21. ^ Levtzion,1973. עמ' 210-211
  22. ^ Levtzion,1973. עמ' 211-212
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 Goodwin. עמ' 110–111
  24. ^ Levtzion,1973. עמ' 212-213
  25. ^ Levtzion,1973. עמ' 212
  26. ^ 26.0 26.1 Levtzion,1973. עמ' 214
  27. ^ Levtzion,1973. עמ' 213
  28. ^ Levtzion, and Pouwels, 2000. עמ' 68-69
  29. ^ האנשים העשירים ביותר בכל הזמנים
  30. ^ מנסה מוסה, אחד האנשים הכי עשירים שאי פעם חיו - ג'סיקה סמית' with subtitles | Amara, Amara