אבן בטוטה

אִבֶּן בַּטּוּטָה
أبو عبد الله محمد ابن بَطُّوطَة

אבן בטוטה (מימין) ובצדו מורה דרך במהלך אחד ממסעותיו במצרים; האיור, מעשה ידי ליאון בנט (צר'), פורסם בספרו מ-1878 של ז'ול ורן, "מגלי עולם" (צר')
לידה	24 בפברואר 1304 טנג'יר שבמרוקו
פטירה	1369 (בגיל 64 בערך) פאס, השושלת המרינית
בן או בת זוג	first wife of Ibn Battuta (1325–?)
תקופת הפעילות	1325–1352 (כ־27 שנים)
מספר מסעות	12
אזורים שחקר	האוקיינוס ההודי, חצי האי ערב, זנזיבר, אסיה הקטנה, הודו, האיים המלדיביים, סין ומדבר סהרה
מסעות אבן בטוטה

אבו עבדאללה מוחמד אבן בטוטה, או בקיצור המקובל אִבֶּן בַּטּוּטָה (בערבית: أبو عبد الله محمد بن بَطُّوطَة) (24 בפברואר 1304–1369) היה נוסע וחוקר מרוקני–ברברי מוסלמי, שערך מסעות לכל אורך המזרח התיכון, בחלקים גדולים של אפריקה, מרכז אסיה הודו וסין. במהלך שלושים שנה גמא כ-120,000 ק"מ ובזכותם נחשב בעיני רבים כנוסע החשוב בכל הזמנים. לאחר מסעו האחרון הוא פרסם את תיאור מסעותיו, כולל תיאור של החיים בארצות השונות שבהן ביקר, וזהו אחד המקורות החשובים לידע הקיים כיום על ההיסטוריה של מקומות אלה באותה התקופה, ולעיתים – המקור היחיד.

חייו

אבן בטוטה נולד בשנת 1304 בטנג'יר שבמרוקו. הוא למד את הקוראן, משפט דתי וספרות, ובגיל 21 כבר היה בקיא באסלאם. תחילת מסעותיו הייתה בהחלטתו לעלות לרגל למכה כדי לקיים את מצוות החג'. היותו איש דת והמוניטין שרכש לעצמו תוך כדי המסעות אפשרו לו לממן את המשך המסעות.

אבן בטוטה עלה למכה בדרך היבשה: תחילה הגיע לירושלים והמשיך בדרכו לסוריה. בדמשק למד נימוסים בינלאומיים שעתידים היו לאפשר לו להתקבל בחצרות המלוכה. משם נסע דרך מדבר ערב והגיע למכה, שם השלים את הידע שלו על הדת והחוק האסלאמי. ממכה יצא למסעו הבא לעיראק, עבר במקומות הקדושים לאסלאם השיעי וענף אחר של האסלאם: הסופיות, שלא הכיר עד אז. יצא להפלגה ימית באוקיינוס ההודי ובאפריקה עסק בסחר מוצרים מהמזרח הרחוק.

שליט הודי שהתאסלם הזמין אותו להיות מורה הוראה בחצרו. הוא נסע להודו דרך אסיה הקטנה ומשם הגיע לצפון הודו, דרך אפגניסטן של היום. מהודו המשיך במסעותיו לאיי הדרום, המשיך לסומטרה והגיע לסין. כאשר חזר לביתו בטנג'יר, יצא למסע אחרון במרוקו, בסודאן ובספרד המוסלמית. את שארית חייו הקדיש לסיפור קורותיו לתלמידיו, ואלה העלו את תיאוריו על הכתב.

אין עדויות שלפיהן ניהל אבן בטוטה רישום של קורותיו במהלך מסעותיו. ב-1354 הורה לו הסולטאן של פס להכתיב את קורותיו מזיכרונו למשורר החצר "לטובת משפחתו וכל מי שימצא עניין בכך": לספר על המקומות שעבר בהם, על המנהיגים שפגש ועל מורי הוראה מוסלמים שלימדו אותו. מניחים כי בספרו "תֻחפת אלנזאר" ("מתנה למסתכלים") יש הגזמות רבות וכי כלל בספר גם מידע ששמע מאחרים. למרות זאת נחשב הספר לקלאסי בעולם התרבות האסלאמי.

שנת מותו המדויקת של אבן בטוטה אינה ידועה, ונראה כי הייתה בין 1368 ל-1377. המוות השחור, שממנו הצליח לחמוק פעמים רבות, השיג אותו לבסוף בפאס. בני דורו לא ייחסו חשיבות לספרו והוא נשכח למשך מאות שנים. במאה ה-19 גילו מזרחנים אירופים את הספר מחדש באלג'יריה ותרגמו אותו לכמה שפות אירופיות. אז התבררה חשיבותו כמקור מידע על האזורים הרבים המתוארים בו. אבו בטוטה נסע מרחק רב יותר ממרקו פולו, ממגלן, מקולומבוס או מכל מגלה ארצות ידוע לפני הופעת הרכבות.

המוניטין של אבן בטוטה בעולם המוסלמי הוא ניכר. על שמו נקראו אמצעי תחבורה, רחובות ואפילו חנויות לממכר מזון מהיר. אחד הרחובות במזרח ירושלים נקרא על שמו, וב-2005 נקרא על שמו מרכז קניות בדובאי, הגדול ביותר במזרח התיכון.

מסעותיו

מסלול המסע – כניסה לקישור והקשה על הדגל נותנים את פירוט המסע במפה מפורטת. המספור בהמשך הערך הוא לפי המסעות – ה"גמלים" – במפה האינטראקטיבית.

מטנג'יר למכה

ב-1325, בגיל 21, החליט לעלות לרגל לערים הקדושות מכה ואל-מדינה שבחצי האי ערב. מסע זה הוביל למסעות נוספים אל הארצות שבהן התקבל האסלאם.

ב-14 ביוני 1325 יצא אבן בטוטה למסעו הראשון למכה. הוא החל את מסעו מטנג'יר לעבר קהיר שבמצרים, ברכיבה על חמור. בדרכו לאורך חוף הים התיכון הגיע לתלם סן שבאלג'יריה, שם הצטרף לשיירת סוחרים ועולי רגל, ואיתם המשיך לאלג'יר ולעיר העתיקה קונסטנטין. הוא הגיע לתוניס, ולאחר לימודים במדרסה בעיר היה למנהיגה הרוחני של שיירת עולי רגל בת אלפי אנשים שעשתה דרכה למכה. דרך טריפולי שבלוב הגיע לאלכסנדריה שבמצרים, אזור שהיה אז תחת שלטון הממלוכים ונחשב בטוח למעבר. אורך מסלולו לאורך חוף הים התיכון היה כ-4,200 ק"מ.

ממצרים תכנן להגיע למכה בדרך הים, שנחשבה לנוחה ביותר. הוא הפליג על הנילוס לדרום מצרים, והמשיך לעיר הנמל אידאד (aydhad) שבסודאן, לחוף ים סוף, בכוונה להפליג למכה. אולם בשל מרד שפרץ בעיר נאלץ לשנות כיוון ולשוב במורד הנילוס לקהיר. הוא פנה לעבר חצי האי סיני, הגיע לעזה, לחברון, ולבסוף לירושלים.

את ירושלים שבשליטת הממלוכים מצא כעיר קטנה, ובה 10,000 תושבים. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים מהשושלת הבחרית שבנו בעיר מדרסות, ביקר בכיפת הסלע ונמלא התפעלות מיפי המסגד ומהאדריכלות שלו. מירושלים המשיך צפונה, עבר את עכו וצור וצפה במצודות. הארץ הייתה הרוסה לאחר מאה שנות כיבוש צלבנים ומלחמות צבאות האסלאם. את דרכו המשיך בנסיעה דרך טריטוריה ממלוכית, שהדרכים בה היו בטוחות יחסית, וכך הגיע לדמשק, שהייתה צומת מסחרי חשוב בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. אבן בטוטה מתאר את העיר בתקופה הממלוכית כ"כלבו" ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הייתה כ-100,000 תושבים, והיא עוררה רושם רב על המבקרים בה. אבן בטוטה תיאר את המסגד האומיי שבנה וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה אדריכלית ובולט ביופיו".

בסיום הרמדאן המשיך אבן בטוטה בשיירת עולי הרגל, בדרך היבשה למכה. הוא היה חסר אמצעים, וקיבל גמל כתרומה. חלקו הראשון של המסע היה מדמשק לאל-מדינה, מרחק כ-1,350 ק"מ. הוא נמשך בין שישה לשמונה שבועות, ורבים מעולי הרגל מתו בדרך מקשיי המסע. אבן בטוטה הגיע לאל-מדינה, והמשיך למכה ב-1326. במכה מילא את מצוות החג' וזכה בתואר "חג' ".

אורכו הכולל של המסע הראשון למכה היה כ-9,300 ק"מ – דגלים 1–3.

מעיראק לאפריקה

בנובמבר 1326 יצא אבן בטוטה למסע חדש לעיראק ולאיראן. הוא יצא ממכה לאיראן בשיירה של פקיד פרסי, שבשל החום נעה במדבר ערב גם בלילה, לאור לפידים. הם הגיעו לבצרה שבשפך הפרת, והמשיכו לערים הקדושות לשיעים, שם פגש לראשונה מוסלמים אחרים: פרסים שיעים, שאת תפילותיהם לא הכיר. אבן בטוטה ביקר בנג'ף, המקודשת לשיעים. העיר, כ-160 ק"מ דרומית לבגדאד, התפרסמה כאתר הקבורה של עלי בן אבי טאלב, מקים השיעה והאימאם הראשון, וכונתה ה"עיר מסביב לקבר".

מנג'ף המשיך אבן בטוטה לבגדאד, שבעברה הייתה עיר מפוארת ומפורסמת ביותר בעולם הערבי, אלא שהוא הגיע אליה כשבעים שנה לאחר הכיבוש המונגולי ב-1258, שזרע הרג וחורבן בכל עיראק. באיראן עבר אבן בטוטה באספהאן ובשיראז והמשיך צפונה לטבריז, בירת פרובינציית מזרח אזרבייג'ן שעל דרך המשי. במסע זה נחשף להשפעת הסופיות, שבה עתיד היה לגלות עניין מאוחר יותר. הוא חזר למכה דרך איראן. אורך המסלול – כ-8,000 ק"מ. דגל 4.

אבן בטוטה שהה במכה בשנים 1327–1330 ואז יצא למסעו הבא, האחרון לדבריו, הפעם למזרח אפריקה, דרך ים סוף והאוקיינוס ההודי, אל החוף המזרחי של אפריקה ומשם בחזרה מדרום אל חצי האי ערב. הוא הפליג מג'דה שלחוף ים סוף בספינה לעבר תימן, שם ביקר בערי חוף ובכפרים קטנים. תחנתו הראשונה בתימן הייתה צנעא, משם המשיך לפנים המדינה, לתעיז, עיר הבירה. הוא הגיע לעדן, ולאחר שהחליט כי יעסוק במסחר ימי הפליג לג'יבוטי, בחוף המזרחי של אפריקה.

הוא ביקר במומבסה ובמוגדישו (היום בסומליה), והגיע לאיים פאמפה וזנזיבר. זנזיבר שימשה הנמל הגדול ומרכז סחר העבדים שהגיעו מרחבי יבשת אפריקה. מזנזיבר המשיך לקילווה (היום בטנזניה) – הנקודה הדרומית ביותר בחוף מזרח אפריקה שאליה הגיע. אבן בטוטה תיאר את קילווה כ"עיר בעלת רמת חיים גבוהה, מרכז לסחר בזהב. לתושבים יש ארמונות, מזונם בכלי פורצלן מסין, לובשים בגדי משי וחדרי הרחצה והנוחיות שלהם בתוך הבית." סולטאן קילווה נחשב עשיר במיוחד. במסגרת עסקיו הוא עסק במסחר עבדים: קבע את שיטת איסופם, מכירתם והצעתם כמתנות.

אבן בטוטה חזר לחצי האי ערב והגיע לעומאן. לאורך חופי דרום חצי האי צפה בציד כרישים. הוא התעניין גם בשווקים, ראה בסחורות מהודו ומהמזרח הרחוק ובכך התכונן למסעו הבא. הוא הגיע למצר הורמוז, חזר לתימן ועבר דרך פסגותיה הגבוהות, בגובה של 3,000 מטר. הוא עבר במדבריות וחזר למכה. אורך מסעו: כ-15,000 ק"מ. דגל 5–6.

מאסיה הקטנה להודו

הסולטאן של דלהי, מוחמד אבן טוגלאק (محمد بن تغلق – Mohammed ibn Tughluq), הציע לאבן בטוטה להיות המומחה לאסלאם בארצו, והבטיח לתגמל אותו בנדיבות.

אבן בטוטה החליט לצאת להודו בדרך היבשה. הוא נסע לאסיה הקטנה (כיום בטורקיה) ותיאר כיצד נראתה במאה ה-14. תיאורו את החיים בה לפני השלטון העות'מאני הוא מקור ייחודי למידע על האזור ועל אורח החיים של תושביו. הוא ציפה למצוא שם שיירת סוחרים טורקים, שאיתם תכנן להגיע להודו.

בסוריה הפליג באוניה לעיר הנמל אלניה, באסיה הקטנה. הצוות הנוצרי התייחס אל המוסלמים בכבוד רב והסיע את אבן בטוטה בחינם. הוא סבר כי הסיבה לכך היא שהנוצרים באסיה הקטנה הם בחסות המוסלמים. הוא הגיע לאלניה, ששימשה מרכז לשיווק עצים לנמלי מצרים וסוריה.

עבור אבן בטוטה האזור שאליו הגיע היה מופלא. הוא תיאר את תושבי האזור כמארחים טובים וציין כי בכל עיר דואגים לו ה"אחים" המוסלמים לקורת גג ולאירוח מלא. משם המשיך לאנטליה, שבה גרה כל עדה בתחום משלה. הנוצרים גרים ברבע מהעיר, מסתגרים מאחורי חומה, ששעריה ננעלים לתפילה כל ליל שישי. ליוונים וליהודים יש רבעים דומים. כאשר הגיע לעיר "דניזלי", התרשם מהאירוח של התושבים. בהמשך הגיע לקוניה. בסיוריו זכה לקבל מתנות רבות אבל החשובים מכל עבורו היו מכתבי המלצה שיעזרו לו במסעו להודו. תשומת לב מיוחדת מקדיש אבן בטוטה לנשים. הוא מבחין בין הנשים הטורקיות, שהציבור רוחש להן כבוד רב, לבין הנשים היווניות, המשמשות יצאניות ונחשבות לסחורה.

בנובמבר 1331 יצא אבן בטוטה להמשך מסעו, עם שלושה מלווים – שני עבדים ושפחה, ועם סוסים רבים ומתנות שקיבל מהמושל ושאר מארחיו. הוא יצא לכיוון הים השחור והגיע לעיר "בירגי", באזור איזמיר. אבן בטוטה המשיך לבורסה ומשם לעיר הנמל סינופ, לחוף הים השחור. בסינופ המתין ארבעים יום עד שהחלו לנשב רוחות לכיוון צפון, ואז הפליג בספינה קטנה לעיר קרים, בחצי האי קרים, שם המתין לשיירה שתוביל אותו באסיה המרכזית לאורדת הזהב, בדרך הודו. אורך מסעו היה כ-6,000 ק"מ. דגל 7.

מקרים ירד מזרחה לחוף הים והגיע לעיר הנמל העתיקה קאפה (היום פאודוסיה). העיר נודעה בפעילות המסחרית בה, וכשהגיע אליה אבן בטוטה היו בה סוחרים רבים מארצות רבות, רובם נוצרים. בעיר לא היו כמעט מוסלמים.

בקרים מצא אבן בטוטה שיירה גדולה שנסעה צפונה והצטרף אליה. בשיירה נסע גם אוזבג חאן (Ozbeg the Khan) של אורדת הזהב עם נשותיו בדרך לח'ליפה מבגדאד ואבן בטוטה החליט להצטרף לשיירתו המאובטחת של החאן. הם נסעו מזרחה, עברו ליד הים הכספי והגיעו לדלתה של הוולגה ועד אסטרחן. בשיירה הייתה גם אשתו ההרה של החאן המוסלמי. אבן בטוטה הציע לחאן כי ילווה אותה חזרה לבית אביה בקונסטנטינופול. החאן הסכים, ואבן בטוטה פנה דרומה, הגיע לים השחור והמשיך מערבה עד שהגיע לקונסטנטינופול ב-1332. סך הכל מרחק של 3,400 ק"מ (הלוך ושוב).

בקונסטנטינופול, מרכז הנצרות באותה עת, מצא כי הנוצרים והמוסלמים חיים זה לצד זה בסובלנות. כנסיית איה סופיה ההדורה ניצבה במרכז העיר. הנוצרים אפשרו למוסלמים להקים מסגד ראשון בעיר. תושבי העיר הנוצרים עסקו במסחר והיו נתינים של ערי אירופה ובני חסותן.

אבן בטוטה מתאר את בוא השיירה של הנסיכה לעיר: "5,000 רוכבים, 500 חיילים, משרתים אישיים רבים, 200 שפחות, 400 כרכרות, 2,000 סוסים, 500 גמלים ושוורים רבים. האוכלוסייה בדרך נדרשה לספק לשיירה את כל מחסורה. זמן הנסיעה היה 75 יום. אחי הנסיכה קידמו את פני הבאים עם 10,000 פרשים חמושים.

אבן בטוטה שם לב שהנסיכה שתתה יין וטעמה בשר חזיר, למרות האיסור על כך באסלאם, והבין מכך שהנסיכה נשארה נוצרייה על אף שנישאה למוסלמי. מאחר שבמסעותיו הקודמים רכש מושגים בפוליטיקה, סבר כי הנישואין בין החאן המוסלמי לבין הנשים הנוצריות, כולל בתו של הקיסר הביזנטי, הם בעיקרם משיקולים מדיניים. לאחר חודש בעיר ליווה הקיסר את אבן בטוטה עד ליציאה מהעיר ונתן לו מתנות.

אבן בטוטה יצא לדרך אל אסטרחן עם המלווים שבאו עמו. בדרך עבר על פני ערבות יבשות וקרות, מסעו היה בחורף והוא סבל מקור למרות לבושו החם. המים בדרך היו קפואים ולא ניתן היה להתרחץ. הוא הגיע לאסטרחן והמשיך צפונה כדי להיפגש עם החאן, והגיע לסאריי באטו, שהייתה בירת אורדת הזהב. קיימת דעה כי המשיך במסעו צפונה עד למעלה נהר הוולגה, לנהר קאמה אל ״בולגרי״ (bulgary).

לאחר מכן המשיך להודו, יעדו המקורי. במשך חמישה חודשים עבר באזורים שהיו בשליטת האימפריה המונגולית, אלימות הכיבוש של הפולשים בלטה לאורך כל המסע. כאשר הגיע לבוכרה גילה כי המסגדים, בתי הספר והשווקים נחרבו ובעיר לא נותרו אנשים משכילים. היישובים המוסלמיים שגילו התנגדות לפלישה נהרסו כליל.

הוא יצא מתחום השליטה של אורדת הזהב ובא לאסיה התיכונה, תחום השליטה של צ'אגאטאי חאן (Khan de Chagatay), מצאצאי ג'ינגיס חאן. הוא במרכז האימפריה המונגולית. הייתה זו ארץ של רועי צאן ולא של מסחר ותרבות.

החאן תרמאשירין (Tarmashirin Khan) היה השליט המונגולי הראשון שקבע כי האסלאם יהיה דת המדינה. אבן בטוטה המתין חודשיים בסמרקנד עד לסוף החורף הקשה. בינתיים נעזר השליט בהכרת הדת של אבן בטוטה, כדי ללמוד את חובותיו הדתיות. הוא זכה לקבל ממנו אמצעים להמשך מסעו: שני גמלים, מעיל עבה ו-700 דינר והמשיך בדרך המשי לבלק (Balk), עבר את הרי הינדו-כוש בתנאים קשים במיוחד והגיע לקאבול שבאפגניסטן של היום. בינתיים נודע לו כי השליט שלמד את ממנו את דת האסלאם חזר בו, וקצינים אנטי-מוסלמים החלו להנהיג את צבאו. הוא הזדרז לצאת מהאזור כדי לא ליפול קורבן לסכסוכים פנימיים. הוא חצה את נהר האינדוס והגיע ליעדו דלהי. אורך המסלול היה כ-12,000 ק"מ. דגל 8.

בתת היבשת ההודית

תחום השליטה של שושלת טוגלאק

ב-1334, בגיל 30, שהה אבן בטוטה בהודו. הוא עבר ארבעה חודשים קשים: המעבר בהרים גרם לו לאפיסת כוחות. הודו של אותם הימים הייתה בחלקה תחת השפעת האסלאם. במאה ה-11 הכריזו המושלים הטורקים של אפגניסטן "מלחמת קודש" נגד האוכלוסייה ההינדית. הגל הראשון של "חיילי האל" הרסו את מקדשי ההינדים. מאוחר יותר הרשו המושלים המוסלמים להודים לעבוד את אלוהיהם אך דרשו מהם לשלם מיסים כבדים. ההודים המשיכו להתאסלם בגלל היתרונות במיסוי ובקידום החברתי, אך בפועל נשארו הינדים. הסולטאן החליט לשכור עובדי ציבור, אנשי חינוך ושופטים מארצות מוסלמיות כדי להפוך את ההודים למוסלמים, וכך הגיעו להודו עיראקים, פרסים ואחרים, עד כדי כך שהפרסית הפכה להיות השפה הרשמית. לפקידות המוסלמית הבכירה ניתנו תנאים מושכים כדי שיתבססו בהודו ויעשו את מלאכתם נאמנה.

אבן בטוטה הגיע לעיר הבירה דלהי כאשר היא נראתה כמדבר. היה זה זמן קצר לאחר חידוש היישוב בעיר. מוחמד אבן טוגלאק החליט להגביר את השליטה בדרום החצי-אי, בנה עיר בירה חדשה, 1,500 ק"מ דרומה מדלהי, וקרא לה בשם "דאולאטאבאד" (Daulatabad) (כיום במהאראשטרה). הוא ציווה על פקידי הממשל ועל כל אוכלוסיית דלהי לעבור לעיר החדשה, אך רבים מתושבי העיר מתו מקשיי הדרך. בעיר החדשה נוצר מחסור במים וכעבור שנתיים נאלץ טוגלאק להסכים להחזרת התושבים לדלהי. להודו היו אז שתי ערי בירה: הראשית, דלהי בצפון והמשנית, דאולאטאבאד בדרום – במטרה להדק את השליטה על הטריטוריות בדרום בהודו.

כשהגיע אבן בטוטה לדלהי הוא היה חסר פרוטה. היה עליו להופיע בפני השליט עם מתנות. הוא עשה עסקה עם אחד הסוחרים בעיר: הסוחר נתן לו מתנות עבור הסולטאן ובתמורה הבטיח לו אבן בטוטה את המתנות שיקבל מהסולטאן, בשווי שעלה בהרבה על שווי המתנות המקוריות. אבן בטוטה זכה לקבל תמורה הולמת לשירותו הדתי בתור שופט והועסק כמומחה לחוקה האסלאמית. במרוצת הזמן היה לשופט עליון.

אבן בטוטה מספר כי לטוגלאק היה עניין רב בהטבעת מטבעות. הוא הצטיין בקליגרפיה. מלבד יציקת מטבעות הזהב בגדלים שונים – לנוחיות הסוחרים – הוא הנהיג בהודו לראשונה שימוש באסימונים ממתכות זולות כאמצעי תשלום. הוא חיקה בכך את הסינים. הוא דרש כי את הזהב ואת הכסף יפקידו באוצר הסולטאן ובמקומו ישתמשו התושבים באסימוני נחושת ופליז.

החיים בצל הסולטאן העריץ היו מסוכנים. איש דת מוסלמי ניסה לארגן קשר נגד הסולטאן, ושמו של אבן בטוטה היה ברשימות המוסלמי. הוא נעצר אך שוחרר לאחר שהתפלל 33,000 שורות בספרי התפילה, במשך חמישה ימים. הוא ביקש מהסולטאן לעלות לרגל למכה, אך הסולטאן, שהעריך את הכושר הדיפלומטי, ידיעת האסלאם והניסיון המשפטי של אבן בטוטה, החליט, בתום שמונה שנות שירותו בהודו, לשלוח אותו להיות שגריר בסין.

מחוסר ברירה יצא אבן בטוטה לדרך לסין, יחד עם חמישה-עשר שליחים סינים עם מתנות לקיסר השושלת הסינית. הוא ירד לדרום הודו, דרך דאולאטאבאד. בדרך תקפו אותו מורדים אך הוא גבר עליהם למרות הנחיתות המספרית, אם כי הפסיד את מטען המתנות שהיו ברשותו עבור השליט הסיני. הוא חשש לשוב לדלהי. בדאולאטאבאד, עיר הבירה השנייה של הסולטאן, המתין והצטייד במתנות חדשות עבור קיסר סין, והמשיך בדרכו לעיר החוף "קומבי". כאן המתינו לו שלוש אוניות, שבהן אחסן את המתנות. אונייה רביעית כללה שכירי חרב מאפריקה להגנה על המשלחת משודדי ים באוקיינוס ההודי ומאוחר יותר במצר מלאקה. הוא המשיך לגנדר (Gandhar) ולקליקוט (Calicut). בקליקוט המתין שלושה חודשים לרוחות המונסון המתאימות, שעימן יפליגו מזרחה לסין. כאשר נוצרה הזדמנות הם יצאו להפלגה, אבל האוניות התרסקו בחוף הקרוב, "חוף מלבר". אבן בטוטה חזר צפונה לנמל "הונבר" (Honavar) וממנו תכנן את המשך מסעו. הוא החליט לא לחזור להודו.

אורך המסלול – כ-3,000 ק"מ. דגל 9.

מהודו לסין

רחוב על שמו בשכונת באב א-זאהרה בירושלים

תוכניתו להגיע לסין ולהיות בה שגריר, לעת עתה, ירדה מעל הפרק. מטען המתנות לשליטי סין אבד בים. המשמר שיאבטח אותו משודדי הים – התפזר, וצוות המלווים הסיניים שבאו לקבל את פניו חזרו כלעומת שבאו. הוא החליט לא לחזור להודו והפליג לדרום האוקיינוס ההודי: האיים המלדיביים וציילון. חשיבות האיים הייתה בשני מוצרים: הסיבים מעצי הקוקוס, המשמשים לאריגת חבלים ושליית צדפות וקונכיות מהים, ששימשו כאמצעי תשלום במלזיה ובמקומות אחדים באפריקה. אבן בטוטה ידע כי תושבי האיים התאסלמו רק לאחרונה, וצפה כי יזדקקו למומחה לאסלאם.

הוא התקבל במאלה, בירת האיים המלדיביים. המדינה, שזה עתה קיבלה על עצמה את האסלאם, כיבדה אותו במשרת שופט עליון. העניקו לו זהב, פנינים ושפחות צעירות. ביקשו ודרשו ממנו כי יישאר זמן רב, ואבן בטוטה נאלץ להסכים. הוא רכש את אמון התושבים כשהצליח להביא להפסקת המנהג להקריב מדי חודש בתולה לשד. הצלחתו בגירוש השד גרמה לכך שהשליטה כיבדה אותו בנישואין עם ארבע נשים (לא יותר – כמנהג האסלאם), מהמשפחות המכובדות באי, כולל ממשפחת המלוכה.

אבן בטוטה חי שנתיים באי. פעילות פוליטית החלה להוות חלק מעיסוקיו שהרי תככים הוא למד בחצרות השליטים. הוא פיתח שאיפה להיות הסולטאן במקום. הסולטאן גילה זאת והוא נמלט לאי השכן, ציילון.

בציילון (כיום סרי לנקה) קיבל את אישור השליט ועלה במדרגות לפסגת הר אדם הראשון (Sri Pada). על ההר יש סימנים של טביעת כף רגל. המוסלמים טוענים שהייתה זו רגלו של ה"אדם הראשון". אבן בטוטה נשאר על ההר שלושה ימים ורכש את אהדת המאמינים בני שתי הדתות. הוא המשיך בספינה לנמל "הונבר" (Honavar) המוכר לו, בחוף המערבי של הודו. הספינה נטרפה בחוף "קורומנדל" (Coromandel Coast). שם נשדד אבן בטוטה על ידי שודדי ים. הוא חזר לציילון ולאיים המלדיביים. שליטי האי סיפקו לו ספינה והוא החליט להגשים שוב את החלום ונסע לסין, בהפלגה דרך מפרץ בנגל ליד חופי הארצות אסאם (Assam) ובנגל והגיע לעיר הנמל צ'יטגונג (Chittagong), כיום עיר הנמל החשובה של בנגלדש, ומשם המשיך לאי סומטרה. אבן בטוטה שב מהאי לנמל צ'יטגונג, שם הופתע ממה שראה בעיר המוסלמית: "גיהנום מלא כל טוב. הכול בזיל הזול – בעיקר העבדים". חבר שלו קנה עבד צעיר בתמורה לשני דינר – מחיר כיכר לחם.

אבן בטוטה החליט להפליג לצפון בנגל בנהר "מגמה" (Meghma), לעיר "סילט" (Sylhet). שם פגש בהודי קדוש (Babadjis) בן 150 שנה. האיש ציפה לבואו של אורח מאפריקה. הוא שהה שם שלושה ימים וקיבל ממנו עצות למהלכיו בעתיד.

בחלק האחרון של המסע באיי "האוקיינוס ההודי", הגיע אבן בטוטה למה שיכונה בשם דרך הבשמים, העוברת מסין ליבשת אירופה דרך חופי הודו סין, וייטנאם, אינדונזיה ומפרץ בנגל.

אורך המסלול באיי "האוקיינוס ההודי" – כ-13,000 ק"מ. דגלים 10–11.

השלטון בסין היה בידי שושלת יואן, צאצאי ג'ינגיס חאן והמונגולים. על אף שלא אהדו את המוסלמים, קידמו אותם בברכה, במטרה לעודד את המסחר עם אסיה ואירופה. הזרים בסין התיישבו בעיקר בדרום המדינה, סמוך לחוף הים. המוסלמים הגיעו לסין, בין השאר לאור קריאת מוחמד: "ללכת ולחפש השכלה אפילו עד סין". גם שליטי מלזיה עודדו את ההתיישבות המוסלמית בסין, כי ראו במסחר עם סין יתרונות כלכליים. הקהילות הזרות נהנו מאוטונומיה שיפוטית והסכסוכים ביניהן יושבו על ידי ההנהגה המקומית – אצל המוסלמים: השייח'ים והקאדים. הקהילות המוסלמיות שהתבססו חיפשו קאדים, מורי הוראה ולבלברים (כי לא ידעו לכתוב ערבית).

המוסלמים האירופים ומעט נוצרים שהגיעו לסין הועסקו בתפקידי שירותים: גביית מיסים, אדריכלות ושירותים ציבוריים. בדרך כלל הם גרו בשכונות נפרדות, עם שווקים, בתי חולים ובתי תפילה. חלקם עסקו בסחר עם סוחרים שפעלו בנמלים באיראן, בים האדום ובאוקיינוס ההודי.

באיי סומטרה התארח אבן בטוטה אצל נסיך האי, שהמיר את דתו לאסלאם רק במאה ה-13 והיה נלהב מהדת החדשה. הנסיך נתן לאבן בטוטה את הג'ונקה האישית שלו, וזה יצא למסע לסין, שבו עבר את מצר מלאקה, נתיב השיט העיקרי בין האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט.

אחרי הפלגה של 40 יום הגיע לסין. הוא נחת בנמל צְוֵ'אנְג'וֹאוּ (Quanzhou) בפרובינציית פוג'יין. הקאדי, השייח' והסוחרים קיבלו את פני אבן בטוטה בשערי העיר בטקס מפואר ומושל העיר הכריז עליו כאורחו.

הוא המשיך לפוּג'וֹאוּ (Fuzhou), שם פגש סוחר עשיר מאוד שהכיר עוד בהודו, שדאג לכל מחסורו והקצה שני משרתים לשירותו האישי של אבן בטוטה. תוכניתו של אבן בטוטה הייתה להיות קאדי בסין או סוחר במוצרים היקרים: תבלינים, משי ופורצלן. אבל הוא לא הספיק להגיע לכך, כפי שנראה בהמשך.

בסיורו בסין מתאר אבן בטוטה את ביקורת הגבולות והמכס, וכי התשלומים בשווקים נעשים בשטרות מנייר וכי לא ניתן לרכוש סחורה בדינרים. הוא מספר שכאשר רוצים השלטונות לחפש מישהו, הם מפיצים את ציורו. אבן בטוטה מתאר את סין כמדינה הבטוחה ביותר בעולם: בתשעה חודשי סיור לא נתקל אפילו באירוע אחד, למרות שהיה ברשותו רכוש בעל ערך. על הסינים הוא מספר כי אינם מפזרים את כספם על מזון ובגדים. די להם בכותונת בד. הם עוסקים במסחר ובראש מעייניהם צבירת ממון וזהב. ב-1346 סיים שהות של שנה בסין. מאחר שפרצה הפיכה, נמלט משם.

אורך מסעו לסין ובסין – כ-5,000 ק"מ. דגל 12.

מסין לטנג'יר

בגיל 45, לאחר 24 שנים של מסעות, החליט אבן בטוטה לשוב לביתו. הנסיעה חזרה ארכה שלוש שנים: 1346–1349, ובמהלכה הגיע פעמיים למכה.

המסלול חזרה היה כדלקמן: אבן בטוטה הפליג מעיר הנמל הסינית הָאנְגְג'וֹאוּ (hangzhou), ירד דרומה דרך ים סין הדרומי הגיע למצר מלאקה, חלף על פני איי סומטרה והגיע לעיר המוכרת לו בהודו – קליקוט (Calicut). הוא חצה את האוקיינוס ההודי ונחת בחוף עומאן, עבר את מצר הורמוז ונחת בעיראק. משם המשיך את מסעו ביבשה: בגדאד, דמשק, עזה, קהיר ושוב חצה את הים האדום ועלה לרגל למכה. מאלכסנדריה שט בספינה לתוניס, לספרד, לסרדיניה וממנה למרוקו, שם שב לביתו בטנג'יר.

חלקו הראשון של המסע חזרה היה נוח, אם כי ארוך. הוא שהה זמן מה בסומטרה בברכת מושל העיר, המשיך להודו ומשם לחצי האי ערב, ועלה לרגל למכה, בפעם הרביעית. הוא חפץ לראות את בגדאד מתאוששת מהנזקים שגרמו המונגולים לפני 11 שנה. הוא המשיך בחציית המדבר הסורי והגיע לחלב, בצפון סוריה. בחורף 1348 גילה כי המוות השחור הגיע גם לעולם הערבי. לפי ספרו, אומדן המתים מהמגפה בדמשק היה 2,400 איש מדי יום, והחיים והמסחר בעיר שותקו. לראשונה הוא מזכיר את קיומם של היהודים, שהתפללו, כמו הנוצרים, לסיום המגפה. בדמשק התבשר כי בנו, שאותו לא הכיר מעולם, נפטר לפני 12 שנה, ואביו בין המתים מזה 15 שנים. הוא החליט להזדרז במסעו הביתה. בעזה המתין לשיירה למצרים וגילה כי רוב תושבי העיר מתו במגפה ואין מי שיוביל את השיירה. בסופו של דבר הגיע לקהיר, שנאמר לו כי המגפה הפילה בה 21,000 חללים ביום. הוא ירד דרומה לים סוף והגיע למכה, בפעם החמישית. הוא שהה בה חודשים אחדים עד שתסתיים המגפה, וחזר עם שיירת עולי רגל למצרים.

בקהיר הביאו מאבקים של הסולטאן ה"בונה" א-נאסר מוחמד בן קלאוון (Sultan builder An-Nasir Muhammad ibn Qalawun) לכך שארגון העיר ירד לטמיון. אבן בטוטה נסע לנמל אלכסנדריה ומצא ספינה לתוניס. הוא מצא כי העיר תחת מצור של הברברים וארצות המגרב במשבר. שליט המגרב המרכזי, אבו אל-חסן (Abu Al-Hassan), החליט לפלוש לספרד כדי להדוף את הנוצרים, אך נחל מפלה ב-30 אוקטובר 1340. אחרי המפלה רצה אבן בטוטה להפליג לסרדיניה אך גילה כי עומדים לדרוש עבורו "כופר", לכן חזר לטאנאס (Tenes) במרוקו, ומשם נסע ביבשה לפאס. משם חזר לטנג'יר וגילה כי גם אימו חלתה במוות השחור בהיעדרו, ומתה.

היה זה מסעו הארוך ביותר, כ-23,000 ק"מ. דגל 13.

ספרד ואפריקה

בשתי ארצות עם אוכלוסייה מוסלמית עדיין לא ביקר אבן בטוטה: בממלכת גרנדה, השארית של ספרד המורית, ובאימפריית מאלי ומערב סודאן. תיאורו את אזור מדבר סהרה הוא מקור חשוב להכרת יבשת אפריקה בימי הביניים.

ב-1349 החליט אבן בטוטה כי מולדתו מרוקו תסייע למוסלמים באנדלוסיה בהגנה מול מתקפת הנוצרים. הוא הגיע לספרד עם כמה מתנדבים. הצדדים הלוחמים היו מותשים מהמוות השחור. עד מהרה סיים את מה שהוא כינה מלחמת הקודש, הג'יהאד. הוא המשיך למאלגה וביקר בבתי מלאכה לקדרות מוזהבות, מהידועים בעולם באותה עת. הוא המשיך לגרנדה וביקר בארמון ובגנים של אלהמברה, שם מצא קהילת דרווישים סופים ופגש את אבן ג'וזיי (Ibn Juzayy), סופר, משורר והיסטוריון, שעתיד היה לכתוב את זיכרונות אבן בטוטה בתום מסעותיו. בדרכו חזרה עבר שורה של מצודות ערביות והתפעל מעוצמת מצודת דאקואן (Dhakwan).

ב-1350 חזר אבן בטוטה למרוקו והגיע למרקש. הוא התאכזב ממראה העיר. המוות השחור והקמת הבירה החדשה פאס גרמו לעזיבת התושבים ומרקש הפכה ל"עיר רפאים". רק מסגד כותוביה (Kutubia – הסופרים) נשאר שלם.

אבן בטוטה המשיך לפאס. הסולטאן תכנן הקמת אוניברסיטה דתית בעיר (Koranic). אבן בטוטה סבר כי ימצא בה את מקומו אך הסולטאן שלח אותו למסע של 2,000 ק"מ לאימפריה המוסלמית במאלי, דרומית למדבר סהרה.

כשהיה אבן בטוטה במצרים פגש ב"שפע הזהב" שהשאיר אחריו מנסא מוסא, מלך מאלי כשעבר בקהיר בדרכו למכה בזמן ביצוע החג'. הוא למד כי העם במאלי התאסלם רק בדור הקודם. מלך מאלי בנה מסגדים לרוב והיה זקוק לשופטים ומורי הוראה. אבן בטוטה תכנן כי בעתיד ימצא שם את מקומו.

בסתיו 1351 יצא אבן בטוטה לדרך. עבר את הרי האטלס עד "טאפילאלט" (Tafilalt) והמתין לחורף, אז עוברות השיירות את נתיב הסחר חוצה סהרה – 2,000 ק"מ של מדבר. הוא הגיע לטאגהזה (Taghaza) שבצפון מאלי, עיר שבה עסקו עבדים בחציבת גושי מלח ממכרות.

המסחר פרח בנתיב חוצה סהרה. כולו נשלט בידי הברברים. עיקרו היה הובלת זהב מהדרום אל הצפון (ההערכה הייתה כי 60% מתפוקת הזהב באה מאפריקה התיכונה). לצפון הובילו גם עבדים שנמכרו כמשרתים אישיים, אגוזי קולה (Kola nut), צדפות כאמצעי תשלום, עורות ומלח. לדרום הובילו כותנה, מוצרי טקסטיל, חיטה, מוצרים ממתכת וסוסים לצורכי הממלכה. אבן בטוטה העיד על התפתחות המסחר הבינלאומי, שכלל דגים מיובשים מהאיים המלדיביים – 9,000 ק"מ משם.

הוא חנה ימים אחדים בנווה המדבר טיסאראללה (Tisarahla). שם שכרו מורה דרך משבט "מוספה" (Mussafa). כדי להבטיח את נאמנות מורי הדרך, נהגו לשכור אחדים לכל שיירה והתשלום בוצע רק כאשר שיירה מכיוון אחד פגשה את השיירה מהכיוון הנגדי. אבן בטוטה מתאר את הסביבה שבה רק חולות. רק כאשר נראתה שיירה ממול, ניתן היה לאשר כי לא סטו מהמסלול.

בוולאטה (Walata) קידמו את השיירות במים ובמזון. הלכות המשפחה באזור היו זרות לאבן בטוטה. הילדים נקראו על שם האם וזהות האב לא תמיד הייתה ידועה. המוסד המשפחתי היה בראשות האם. הוא הופתע כאשר בא לביתו של הקאדי ומצא נערה צעירה יפהפייה מלווה את הקאדי, שהסביר לו כי היא ה"שותפה" החדשה שלו "נכון לעכשיו".

אבן בטוטה המשיך לאורך נהר הניז'ר, שסבר בטעות כי הוא חלקו הצפוני של הנילוס. הוא הגיע אל הבירה מאלי ותיאר את הפאר של חצר המלוכה: גדודי חיילים מוצבים בכניסה לארמון ובדרך המובילה אליו. אבן בטוטה התקבל במתנות רבות מזהב וכסף וראה לראשונה היפופוטם. הוא הגיע עד טימבוקטו ומשם חזר לעירו פאס. נתיבו חזרה היה מיושב יותר, נמצאו בו יישובים של ברברים, וכעבור 70 יום הגיע לביתו החדש.

אורך המסלול – כ-10,000 ק"מ, מהם 8,000 ק"מ במדבר סהרה דגלים 14–15.

לקריאה נוספת

• Ibrahimov Ibrahimovich, The Travels of Ibn Battuta to Central Asia, Ithaca Press, 2000
• Said Harridum and Noel King, Ibn Battuta in Black Africa, Rex Coilling, 1975
• Voyages d'ibn Batoutah: Texte Arabe, accompagné d'une traduction, 1858 (בצרפתית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אבן בטוטה בוויקישיתוף

• אבן בטוטה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

• אבן בטוטה, ברשת החברתית Goodreads
• "מסעות באסיה ובאפריקה 1325 - 1354" - תקציר ספרו של אבן בטוטה (באנגלית)
• צור שיזף, ‏אבן בטוטא – האיש שאהב לנסוע למכה, "מסע אחר"
• דודו בן צור, אבן בטוטה: 40 שנות ריגוש, באתר ynet, 19 ביוני 2007
• מפת המסע של אבן בטוטה (בצרפתית)
• Ibn Battuta El peregrino incansable תיאור המסע עם תמונות (בספרדית)
• אתר מועדון 153 - על אבן בטוטה במועדון מטיילים במדבר סהרה
• Danglas Bullis The Longest Hajj of Ibn Battuta Saudi Armanco World - סדרת מאמרים מאוירת על מסעות אבן בטוטה באתר אראמקו (באנגלית)
• תרגום ספרו של אבן בטוטה לאנגלית מאת סמואל לי
• אבן בטוטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מי היה אבן בטוטה, נסיך הנוסעים המוסלמי?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה