מס קנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תווית "מס קנייה" על גבו של דוב צעצוע שנרכש בשנות ה-60 של המאה ה-20
תוויות "מס קנייה" על גבי תקליט שנרכש בשנות ה-60 של המאה ה-20

מס קנייה הוא מס עקיף (מס צריכה) המוטל על קבוצות מוצרים לצרכן ומחושב כאחוז מסוים מהמחיר הסיטונאי של המוצר.

בישראל, החלה הממשלה להטיל מיסי קנייה בשנת 1952, עם החלת חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952. החוק מסמיך את שר האוצר להטיל מס על מוצרים מסוימים, בנוסף למסים אחרים המוטלים עליהם. על המוצרים הבאים מוטלים מיסי קנייה[1]:

המס מוטל בשיעורים שונים בהתאם לסוג הטובין.

מס הקנייה בישראל מוטל בין היתר על מוצרי הדלק (ביניהם בנזין, סולר, נפט, גז, פחם ומזוט). מס הקנייה המוטל על מוצרי דלק נקרא גם מס בלו והוא מס קצוב (נקוב בשקלים ולא כאחוז יחסי מהסכום). מס הקנייה המוטל על בנזין גבוה בהרבה ממס המוטל על סולר - המטרה העומדת מאחורי הבדל משמעותי בין שיעורי המס היא לעודד את האוכלוסייה להימנע משימוש בכלי רכב פרטיים (לרוב בעלי מנוע בנזין) ולהשתמש בתחבורה ציבורית (העושה שימוש בעיקר בסולר) במקום[2].

החל מראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 קיימת מדיניות של הפחתה הדרגתית של שיעורי מס הקנייה‏‏[3]. המועד לחישוב המחיר הסיטונאי של הטובין, הוא בעת מכירתם לצרכן.

קיימות אפשרויות להחזרי מס קנייה, למשל במקרים של נכות, חוב אבוד או הישבון במקרה שמס הקנייה שולם עבור חומרי גלם ששימשו לייצור מוצרים ליצוא.

במדינות רבות באירופה הוחלף מס הקנייה במס ערך מוסף.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאחורי הקלעים של המכס, http://www.knia.co.il/, ‏7 ביוני 2015
  2. ^ מס קניה, www.meyda.org.il
  3. ^ ‏רשות המסים, רשות המסים בישראל