לדלג לתוכן

מעצמת-על

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארצות הברית (צהוב) לצד מעצמות על פוטנציאליות: רוסיה (כתום), סין (אדום), הודו (ירוק) והאיחוד האירופי (כחול)

מעצמת-על היא מדינה ריבונית, או איחוד על-לאומי, המחזיקה במעמד דומיננטי שמאופיין ביכולת להשפיע ולהקרין כוח בקנה מידה גלובלי.[1][2][3] עוצמה זו מושגת באמצעות שילוב של כוח כלכלי, צבאי, טכנולוגי, פוליטי ותרבותי, לצד השפעה דיפלומטית ועוצמה רכה. באופן מסורתי, מעצמות-על הן המובילות מבין המעצמות. בעוד שמעצמה רגילה מסוגלת להשפיע ברחבי העולם, מעצמות-על הן מדינות כה משפיעות עד שלא ניתן לקבל החלטה משמעותית בקהילה הבין-לאומית מבלי לשקול תחילה את עמדותיהן בנושא.[4]

המונח "מעצמת-על" נטבע ב-1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, והוחל לראשונה על האימפריה הבריטית, ברית המועצות וארצות הברית.[5] במהלך המלחמה הקרה, האימפריה הבריטית התפרקה, והותירה את ארצות הברית וברית המועצות לשלוט בענייני העולם. עם סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות ב-1991, ארצות הברית הפכה למעצמת-העל היחידה בעולם,[6][7] מעמד שלעיתים מכונה "היפר-מעצמה" (hyperpower).[8]

מאז שנת 2010 בערך, יותר ויותר מומחים מתייחסים לסין כמעצמת-על חדשה שצומחת,[9][10] ויש אף כאלה שגורסים שהיא כזו כבר עתה.[11][12][13] מומחים אמריקניים רואים בסין את האתגר הגאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-21 עבור ארצות הברית, והיא מתוארת כ"מדינה היחידה בעולם שחזקה מספיק כדי לסכן את הסדר העולמי הנוכחי" – כלומר, לאתגר את הכללים והמוסדות הבין-לאומיים שארצות הברית ובעלות בריתה יצרו אחרי מלחמת העולם השנייה.[14]

מקור המונח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת העולם ב-1945. לפי ויליאם ט.ר. פוקס, ארצות הברית (כחול), ברית המועצות (אדום), והאימפריה הבריטית (טורקיז) היו מעצמות-על.
ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט, והמזכיר הכללי יוסיף סטלין, נפגשים בוועידת יאלטה בקרים בפברואר 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה

אין הגדרה מוסכמת למהי מעצמת-על, והיא עשויה להשתנות בין מקורות שונים.[8] עם זאת, מאפיין בסיסי שעולה בכל ההגדרות הוא שמעצמת-על היא מדינה השולטת בשבעה ממדי כוח: גאוגרפיה, אוכלוסייה, כלכלה, משאבים, צבא, דיפלומטיה וזהות לאומית.[15]

המונח "מעצמת-על" הופיע לראשונה ב-1944 לתיאור מדינות חזקות יותר ממעצמות רגילות, אך רק אחרי מלחמת העולם השנייה הוא קיבל את משמעותו הספציפית ביחס לארצות הברית וברית המועצות. שתי המדינות הללו הוכיחו את יכולתן להשפיע באופן מכריע על הפוליטיקה העולמית ולהחזיק בעליונות צבאית גלובלית.

את המונח במשמעותו הפוליטית הנוכחית טבע הגאו-אסטרטג ההולנדי-אמריקני ניקולס ספייקמן בסדרת הרצאות ב-1943 על הסדר העולמי החדש שיקום אחרי המלחמה. הרצאות אלה היוו בסיס לספרו "הגאוגרפיה של השלום", שהתייחס בעיקר לעליונות הימית הגלובלית של בריטניה וארצות הברית כחיונית לשלום ושגשוג בעולם.

שנה לאחר מכן, פרופסור אמריקני למדיניות חוץ בשם ויליאם ט.ר. פוקס פיתח את המושג בספרו "מעצמות-העל: ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות – אחריותן לשלום".[16] פוקס השתמש במונח כדי להגדיר קטגוריה חדשה של מדינות המסוגלות לתפוס את המעמד הגבוה ביותר בעולם שבו – כפי שהמלחמה הוכיחה – מדינות יכולות להתמודד ולהילחם זו בזו בקנה מידה גלובלי. לדבריו, באותה עת היו שלוש מעצמות-על: ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה. האימפריה הבריטית הייתה האימפריה הנרחבת ביותר בהיסטוריה ונחשבה למעצמה המובילה, כששלטה על 25% מאוכלוסיית העולם[17] ושלטה בכ-25% משטח היבשה של כדור הארץ. במקביל, ארצות הברית וברית המועצות צברו כוח לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. בריטניה נאלצה להתמודד עם בעיות פוליטיות, כלכליות וקולוניאליות קשות אחרי המלחמה, שהותירו אותה ללא יכולת להתחרות בכוחן של ברית המועצות או ארצות הברית. בסופו של דבר, האימפריה הבריטית התפרקה בהדרגה במהלך המאה ה-20, מה שצמצם דרמטית את יכולתה להקרין כוח גלובלי.

חוקר מדע המדינה ליימן מילר מציע ארבעה צירי כוח למדידת מעמד מעצמת-על: "צבאי, כלכלי, פוליטי ותרבותי (או מה שמדען המדינה ג'וזף ניי כינה 'עוצמה רכה')".[18] קים ריצ'רד נוסאל מאוניברסיטת קווינס בקנדה הוסיף על כך: "בדרך כלל, המונח שימש לציון קהילה פוליטית השולטת על שטח בגודל יבשת; בעלת אוכלוסייה גדולה (יחסית למעצמות אחרות); יכולת כלכלית עליונה, כולל אספקה עצמית של מזון ומשאבי טבע; רמה גבוהה של עצמאות מסחר בין-לאומי; והחשוב ביותר – יכולת גרעינית מפותחת (שמוגדרת בדרך כלל כיכולת מכה שנייה)".[8]

פרופסור פול דיוקס, היסטוריון בריטי, טוען ש"מעצמת-על חייבת להיות מסוגלת לנהל אסטרטגיה גלובלית, כולל היכולת להשמיד את העולם; לשלוט בפוטנציאל כלכלי עצום ובהשפעה; ולהציג אידאולוגיה אוניברסלית".[19] פרופסור ג'ון טויפל דרייר, מומחית לסין, מוסיפה ש"מעצמת-על חייבת להיות מסוגלת להקרין את כוחה, הרך והקשה, באופן גלובלי".[20] איאן ברמר, נשיא קבוצת אירואסיה, טוען בספרו "מעצמת-על: שלוש בחירות לתפקיד אמריקה בעולם" שמעצמת-על היא "מדינה שיכולה להפעיל מספיק כוח צבאי, פוליטי וכלכלי כדי לשכנע מדינות בכל אזור בעולם לנקוט פעולות חשובות שלא היו נוקטות אחרת".[21]

מעבר למשמעותו המקובלת לתיאור מדינות מובילות אחרי מלחמת העולם השנייה, המונח "מעצמת-על" הוחל לעיתים באופן רטרוספקטיבי על אימפריות עתיקות או מעצמות מימי הביניים. דוגמאות לכך כוללות את הסרט התיעודי "רומא: מעצמת-העל הראשונה בעולם" של ערוץ 5 הבריטי, או האזכור ב"ההיסטוריה החדשה של ימי הביניים מקיימברידג'" ל"מעצמת-העל האחרת, פרס הסאסאנית".[22]

במהלך המלחמה הקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלחמה הקרה
מפה זו מציגה את שני גושי הכוח העולמיים במהלך המלחמה הקרה ב-1980:
  מדינות חברות בנאט"ו
  בעלות ברית אחרות של נאט"ו וארצות הברית
× לוחמי גרילה אנטי-קומוניסטים
  מדינות חברות בברית ורשה
  מדינות סוציאליסטיות בעלות ברית של ברית המועצות וברית ורשה
  בעלות ברית אחרות של ברית המועצות
× לוחמי גרילה קומוניסטים
  מדינות סוציאליסטיות שאינן בעלות ברית של ברית המועצות וברית ורשה
  מדינות ניטרליות
× סכסוכים אחרים

המלחמה הקרה (1947–1991) סימנה את העידן שבו המושג "מעצמת-על" הפך למרכזי בפוליטיקה העולמית. ארצות הברית וברית המועצות התבלטו כשתי מעצמות-העל הדומיננטיות, כשהן מובחנות על ידי יכולותיהן הצבאיות, הכלכליות והפוליטיות חסרות התקדים.[23][24][25] היריבות ביניהן עיצבה את היחסים הבין-לאומיים, וכל אחת הובילה גוש אידאולוגי מנוגד – קפיטליסטי וקומוניסטי, בהתאמה – ושאפה להרחיב את השפעתה ברחבי העולם. בניגוד למעצמות המסורתיות של המאה ה-19, ששאבו את כוחן בעיקר משליטה קולוניאלית ישירה, מעצמות-העל של המאה ה-20 התאפיינו ביכולת להקרין כוח גלובלי באמצעות שילוב של עוצמה צבאית (לרבות ארסנל גרעיני), השפעה כלכלית רחבה ומנגנוני תעמולה אידאולוגיים. ארצות הברית יצאה מהמלחמה כשהיא מייצרת כמחצית מהתוצר העולמי ומחזיקה בכמעט שני שלישים מרזרבות הזהב העולמיות.[26][27] במקביל, ברית המועצות בנתה את הצבא היבשתי הגדול בעולם[28] והצליחה לפתח נשק גרעיני ב-29 באוגוסט 1949.[29]

חומת ברלין שימשה סמל מוחשי לפיצול בין מזרח למערב ולסכסוך בין מעצמות-העל באירופה המחולקת,[30] אך הוא התפשט במהרה לעולם המתפתח. שם, ארצות הברית וברית המועצות עסקו במלחמות שלוחים (proxy wars), ריגול ותחרות אידאולוגית כדי להבטיח בעלי ברית ויתרון אסטרטגי.[31][32] מלחמות אלה כללו, בין היתר, את הסכסוך בקוריאה (1950–1953),[33] מלחמת וייטנאם (1955–1975)[34] והפלישה הסובייטית לאפגניסטן (1979–1989).[35] בכל אחד מהמקרים הללו, המעצמות נמנעו מעימות ישיר ביניהן אך תמכו בצדדים מנוגדים באמצעות אספקת נשק, יועצים צבאיים וסיוע כלכלי. באפריל 1969, מספר החיילים האמריקנים בווייטנאם הגיע לשיאו עם כ-543,400 אנשי צבא.[36]

הסדר העולמי הדו-קוטבי נשמר באמצעות בריתות צבאיות כמו נאט"ו (הוקמה ב-1949)[37] וברית ורשה (הוקמה ב-1955 כתגובה),[38] וכן על ידי דוקטרינת ההרס ההדדי המובטח (MAD), שהרתיעה עימות צבאי ישיר בין מעצמות-העל אך הובילה להתערבויות תכופות בענייניהן של מדינות אחרות.[23][32] דוקטרינה זו התבססה על ההנחה שכל צד מחזיק ביכולת גרעינית מספקת כדי להשמיד את יריבו גם לאחר שספג מתקפה ראשונה, ולפיכך מלחמה גרעינית תוביל בהכרח להשמדה הדדית. עד שנות ה-60, כל מעצמת-על החזיקה בארסנל גרעיני מספיק להשמדה הדדית מובטחת.[39] משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962[40] המחיש את האפקטיביות של הרתעה זו, ובו שני הצדדים נסוגו מעימות ישיר ברגע האחרון.

התערבויות מעצמות-העל במהלך המלחמה הקרה היו לעיתים קרובות בעלות השפעות משמעותיות והרסניות על המוסדות הפוליטיים של המדינות שנפגעו. מחקרים אמפיריים מראים שהתערבויות אמריקניות וסובייטיות כאחד הובילו לירידות משמעותיות בדמוקרטיה – כל התערבות הפחיתה את רמת הדמוקרטיה בכ-33% במדינות המושפעות.[41] התערבויות אלה לא הוגבלו לפעולות צבאיות בלבד אלא כללו גם סיוע כלכלי מותנה, פעולות חשאיות ותמיכה בהפיכות, שעיצבו את המסלולים הפוליטיים של מדינות רבות בדרום הגלובלי.[32][41] כך, למשל, ה-CIA האמריקני היה מעורב בהדחת ממשלת מוסדק באיראן (1953)[42] ובהפלת ממשלת אלנדה בצ'ילה (1973),[43] בעוד שברית המועצות תמכה בהפיכות קומוניסטיות באתיופיה,[44] באנגולה ובמוזמביק.[45] התערבויות צבאיות ישירות כללו את הפלישה האמריקנית לגרנדה (1983),[46] הפלישה הסובייטית להונגריה (1956)[47] ולצ'כוסלובקיה (1968).[48]

השפעת המלחמה הקרה הייתה בולטת במיוחד בעולם השלישי, שם מדינות שזכו לעצמאות בשנות ה-50 וה-60 במסגרת תהליך הדה-קולוניזציה[49] נאבקו לשמור על ריבונותן בצל היריבות בין מעצמות-העל. תנועת הבלתי מזדהים, שהוקמה ב-1961 על ידי מנהיגים כמו נהרו מהודו, נאצר ממצרים וטיטו מיוגוסלביה,[50] ניסתה לספק אלטרנטיבה לקוטביות, אולם דא עקא, מדינות רבות נאלצו בסופו של דבר לבחור צד. המעצמות ניצלו את פגיעוּת מדינות אלה להשלטת משטרים נוחים עבורן, לקידום האידאולוגיות שלהן ולהבטחת יתרונות גאופוליטיים. התוצאה הייתה לעיתים קרובות חוסר יציבות פוליטית, תלות כלכלית ודילמות ביטחוניות ארוכות טווח.[32][31][41] מובוטו ססה סקו בזאיר (קונגו לשעבר), אשר עלה לשלטון בתמיכה אמריקנית לאחר רצח פטריס לומומבה ב-1961,[51][52] מהווה דוגמה מובהקת למשטר רודני ומושחת ששלט מ-1965 עד 1997.[53]

יתר על כן, אספקת הנשק המסיבית למדינות העולם השלישי יצרה בעיות ארוכות טווח. הנשק שסופק למוג'אהדין באפגניסטן על ידי ארצות הברית, למשל, שימש מאוחר יותר את הטליבאן ואת ארגוני טרור אסלאמיים.[54] באופן דומה, הנשק הסובייטי שהוזרם תרם להימשכות מלחמות אזרחים עקובות מדם במדינות כמו אנגולה, מוזמביק ואל סלבדור גם לאחר סיום המלחמה הקרה.[45] קובה הפכה תלויה כלכלית בסובסידיות סובייטיות,[55] וכאשר אלה הופסקו בשנות ה-90, הכלכלה הקובנית סבלה ממשבר חמור.[56]

בסוף המלחמה הקרה, קריסת ברית המועצות ב-1991 הובילה לסדר עולמי חד-קוטבי בשליטת ארצות הברית כמעצמת-העל היחידה שנותרה.[57][58] הגורמים לקריסה זו היו מגוונים וכללו משבר כלכלי מבני, עלויות בלתי נסבלות של מרוץ החימוש, כישלון צבאי באפגניסטן (שכונה "וייטנאם של ברית המועצות")[59] והרפורמות של גורבצ'וב (גלאסנוסט ופרסטרויקה) שערערו את יסודות המשטר הסובייטי.[60] נפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989[61] סימלה את קץ החלוקה האירופית, ואילו פירוק ברית המועצות שנתיים מאוחר יותר סימן את סופו של העידן הדו-קוטבי. כך אפוא, המאה ה-21 נפתחה עם אתגרים חדשים לסדר עולמי שבו ארצות הברית נותרה המעצמה הדומיננטית, אך ללא היריב האידאולוגי שהגדיר את תפקידה במשך קרוב ליובל.

לאחר המלחמה הקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינות עם בסיסים ומתקנים צבאיים של מעצמת-העל היחידה בהווה – ארצות הברית
קומת המסחר של הבורסה לניירות ערך בניו יורק. עוצמה כלכלית כגון תמ"ג נומינלי גדול ומטבע רזרבה עולמי הם גורמים חשובים בהקרנת עוצמה קשה.

התפרקות ברית המועצות ב-1991 סימנה את קץ המלחמה הקרה. בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, רווחה התפיסה שהעולם הפך לחד-קוטבי, וארצות הברית נותרה מעצמת-העל היחידה ללא מתחרה של ממש. תפיסה זו, שכונתה "הרגע החד-קוטבי", התבססה על העליונות הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית חסרת התקדים של ארצות הברית.[62][63][64]

בשנים שלאחר מכן התפתח כיוון מחשבה אחר שגורס כי התפיסה החד-קוטבית אינה משקפת נאמנה את המציאות הגאופוליטית המורכבת. חוקרים החלו להצביע על עליית כוחות חדשים, במיוחד סין, ועל מגבלות הכוח האמריקני שהתגלו בעימותים באפגניסטן ועיראק. לפיכך, התפתחה הבנה שהעולם נע לעבר מערכת רב-קוטבית או לפחות "חד-רב-קוטבית" – מונח שטבע מדען המדינה האמריקני סמואל הנטינגטון לתיאור מצב ביניים מורכב. הנטינגטון נודע בתאוריית "התנגשות הציוויליזציות" וב-1999 כתב: "ארצות הברית היא כמובן המדינה המובילה בכל תחום של מעצמה – כלכלי, צבאי, דיפלומטי, אידאולוגי, טכנולוגי ותרבותי – עם הטווח והיכולות לקדם את האינטרסים שלה כמעט בכל חלק של העולם". אולם דא עקא, הנטינגטון דחה את הטענה שהעולם חד-קוטבי, וטען: "יש כעת מעצמת-על אחת, אך אין פירוש הדבר שהעולם הוא חד-קוטבי", ותיאר אותו במקום זאת כ"שילוב משונה – מערכת חד-רב-קוטבית עם מעצמת-על אחת ומספר מעצמות גדולות". הוא הוסיף וכתב כי "טחו עיני וושינגטון מראות שכבר איננה זוכה לדומיננטיות שהייתה לה בסוף המלחמה הקרה. עליה להסתגל לפוליטיקה הבין-לאומית כמעצמה גדולה, לא כמעצמת-על, ולהתפשר".[65]

העמדה שהפוליטיקה הגלובלית היא מערכת בת מעצמת-על יחידה נתפסת בתחום כיום כפשטנית מדי. הסיבה לכך היא, בין היתר, הקושי לסווג את האיחוד האירופי – איחוד על-לאומי ייחודי שאינו מדינה במובן המסורתי, אך רב השפעה בזירה הבין-לאומית. אחרים גורסים כי מושג מעצמת-העל כשלעצמו התיישן, בהתחשב בתלות ההדדית הכלכלית הגלובלית המורכבת של ימינו, ומציעים לפיכך שהעולם הוא רב-קוטבי.[66][67][68][69]

דוח משנת 2012 של המועצה האמריקנית הלאומית למודיעין (National Intelligence Council – NIC) ניבא כי מעמד ארצות הברית כמעצמת-העל יישחק עד 2030, ותהפוך ל"ראשונה בין שווים" (primus inter pares) – כלומר, המעצמה החזקה ביותר מבין כמה מעצמות גדולות, אך ללא העליונות המוחלטת שאפיינה אותה בעבר. עם זאת, הדוח העריך שהיא תישאר החזקה ביותר מבין מדינות העולם בשל השפעתה בתחומים רבים ושונים, בשל קשריה הגלובליים הענפים; ומעצמות אזוריות גדולות אחרות לא ישוו להם.[70]

ישנם אף מספר חוקרים לדידם ארצות הברית תאבד לחלוטין את מעמד מעצמת-העל שלה בעתיד. הם מבססים זאת על ספקולציות בדבר ירידת כוחה ביחס לשאר העולם, קשיים כלכליים מתמשכים, היחלשות הדולר האמריקאי, התרופפות התלות של בעלות בריתה מתקופת המלחמה הקרה בה, ועליית מעצמות חדשות ברחבי העולם.[71][72][73]

על פי מסמך מחקר של תאגיד RAND (מכון מחקר אמריקני ללא מטרות רווח) משנת 2018, שנכתב על ידי ג'יימס דובינס (דיפלומט אמריקני בכיר המתמחה בבניית מדינות לאחר סכסוכים), פרופסור הווארד ג'. שץ, (כלכלן המתמחה בפיתוח בין-לאומי), וחוקר המדיניות עלי ווין, רוסיה ממלאת תפקיד מורכב בהתפרקות הסדר העולמי החד-קוטבי. אף שאינה מתחרה שווה לארצות הברית, היא עדיין נותרת שחקנית משמעותית ומדינה סוררת פוטנציאלית המסוגלת לערער את היציבות הגלובלית. לטענת המחברים, המערב יוכל להכיל את רוסיה בשיטות הדומות לאלו שיושמו במהלך המלחמה הקרה עם ברית המועצות, אולם אסטרטגיה זו תאותגר על ידי המאמצים הגלויים והסמויים של רוסיה לערער את יציבותן של בריתות ומערכות פוליטיות מערביות.

לעומת זאת, סין מהווה אתגר מסוג שונה לחלוטין. כך אפוא, בניגוד לרוסיה, סין היא מתחרה שווה (peer competitor) לארצות הברית שלא ניתן להכילה באמצעים מסורתיים, והיא תהווה אתגר מורכב בהרבה עבור המערב. המחברים מדגישים כי הדומיננטיות הצבאית של סין באזור אסיה-פסיפיק כבר שוחקת את ההשפעה האמריקנית בקצב מואץ, והעלויות הנדרשות מארצות הברית כדי להגן על האינטרסים שלה באזור ימשיכו לגדול. נוסף על כך, ההשפעה הכלכלית של סין פרצה מזמן את גבולותיה האזוריים, והיא קרובה לתחרות ישירה עם ארצות הברית בתפקידה כמרכז הכובד של המסחר והכלכלה העולמיים.[74][75][76][77]

מעצמות-על פוטנציאליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעצמות-על קיימות
  ארצות הברית
מעצמות-על פוטנציאליות – כפי שמוצגות במידות שונות של הסכמה על ידי אקדמאים
  סין
  האיחוד האירופי
  הודו
  רוסיה

המונח "מעצמות-על פוטנציאליות" משמש חוקרים ופרשנים לתיאור ישויות פוליטיות העשויות להגיע למעמד של מעצמת-על במאה ה-21. בספרות המחקרית מצוינים במידה רבה: סין,[78][79][80] האיחוד האירופי,[2] הודו,[81] ורוסיה.[82] הערכות אלה מבוססות על מספר גורמים: גודל המשק, עוצמה צבאית, פוטנציאל כלכלי והשפעה בין-לאומית.

סקר של בנק ההשקעות השווייצרי UBS מ-2020 הראה כי 57% מהמשקיעים הגלובליים צופים שסין תחליף את ארצות הברית כמעצמת-העל המובילה עד 2030.[83] אולם חוקרים אחרים מביעים ספקנות לגבי יכולתן של סין או הודו להגיע למעמד זה, ומצביעים על מגבלות מבניות וכלכליות.[84][85] חלק מהחוקרים מסווגים מדינות אלה כמעצמות מתעוררות ולא כמעצמות-על פוטנציאליות.[86]

האיחוד האירופי מוגדר לעיתים כ"מעצמת-על רגולטורית" בשל אפקט בריסל – השפעת התקנות האירופיות על השוק הגלובלי.[87][88][89] לדוגמה, תקנת הגנת המידע האירופית (GDPR) מ-2018 אילצה חברות טכנולוגיה בכל העולם לשנות את מדיניות הפרטיות שלהן, גם עבור משתמשים מחוץ לאירופה.[90]

תחזיות קודמות דומות לא תמיד התממשו. בשנות ה-80, נטען כי יפן עתידה להפוך למעצמת-על בשל התמ"ג הגבוה וקצב הצמיחה הכלכלית.[91] אולם המשבר הכלכלי של 1991 הוביל לתקופה ממושכת של סטגנציה כלכלית המכונה "העשור האבוד".

הערכות עדכניות מצביעות על ירידה ביכולתה של רוסיה להגיע למעמד מעצמת-על. הסיבות העיקריות: קשיים כלכליים מתמשכים, כשלים צבאיים שנחשפו במלחמה באוקראינה, ושחיקת ההשפעה הרוסית באזורי השפעה מסורתיים כמו מרכז אסיה[92][93][94]

קריסת מעצמות-על

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים חלו תמורות דרמטיות בברית המועצות ובמדינות הגוש המזרחי. מיכאיל גורבצ'וב, שעלה לשלטון ב-1985, הנהיג רפורמות מרחיקות לכת: הפרסטרויקה ("בנייה מחדש") – ניסיון לרפורמה כלכלית ומדינית, והגלאסנוסט ("שקיפות") – מתן חופש ביטוי וחשיפת בעיות המשטר. רפורמות אלה, שנועדו לחזק את המשטר הקומוניסטי, הובילו בפועל להתמוטטותו. נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989, שחילקה את העיר בין מזרח למערב במשך 28 שנים, סימלה את קריסת השליטה הסובייטית במזרח אירופה. שנתיים לאחר מכן, בדצמבר 1991, התפרקה ברית המועצות ו-15 רפובליקות סובייטיות הפכו למדינות עצמאיות. כבר בשנת 1970 פרסם הסופר הרוסי אנדריי אמלריק תחזיות בדבר קריסתה הצפויה של ברית המועצות, והסוציולוג הצרפתי עמנואל טוד הציג ניבוי דומה בשנת 1976.[95]

רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הביצועים הצבאיים של רוסיה בפלישה לאוקראינה, כינה הכלכלן האמריקני פול קרוגמן את רוסיה "מעצמת-על של פוטיומקין" – כלומר, מעצמה שעוצמתה המוצהרת אינה אלא אשליה.[96] עם זאת, רוסיה נותרה מדינה חמושה בנשק גרעיני.[97]

האימפריה הבריטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת סיני (משבר תעלת סואץ) בשנת 1956 נחשבת בעיני חוקרים רבים כנקודת המפנה שסימנה את תחילת קץ מעמדה של בריטניה כמעצמת-על.[98][99][100] לאחר שמצרים הלאימה את תעלת סואץ, תכננו בריטניה וצרפת מבצע צבאי משותף להשבת השליטה על התעלה. בתיאום חשאי עם ישראל, המדינה פלשה לסיני, והבריטים והצרפתים הצניחו כוחות באזור התעלה. אולם בתוך ימים ספורים נאלצו לסגת בלחץ כבד מצד ארצות הברית וברית המועצות. המלחמה בסיני הייתה אסון מדיני ודיפלומטי לאימפריה הבריטית. ארצות הברית, בראשות הנשיא אייזנהאואר, איימה בסנקציות כלכליות חמורות על בריטניה ובמכירת רזרבות הלירה שטרלינג. ברית המועצות איימה בהתערבות צבאית ואף רמזה על שימוש בנשק גרעיני. האו"ם גינה את הפלישה ברוב מוחץ. הלחץ הבין-לאומי חסר התקדים אילץ את בריטניה וצרפת לסגת בבושת פנים, וחיזק את החלוקה הדו-קוטבית של העולם בתקופת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות.

היסטוריונים אחרים מצביעים על אירועים מוקדמים יותר כסימני אזהרה לשקיעת האימפריה: מלחמת העולם הראשונה שבה איבדה בריטניה דור שלם של צעירים ונחלשה כלכלית; המשבר הכלכלי החמור של 1920-21; חלוקת אירלנד והקמת המדינה החופשית האירית; ההחלטה השגויה להחזיר את הלירה שטרלינג לתקן הזהב בשנת 1925 פגעה קשות בכלכלה; נפילת מבצר סינגפור הבריטי לידי היפנים ב-1942 – מכה קשה ליוקרת האימפריה; המחיר הכלכלי העצום של מלחמת העולם השנייה שהותיר את בריטניה בחובות כבדים; הפסקת תוכנית הסיוע האמריקנית ב-1945; תקופת הצנע הקשה שלאחר המלחמה עם קיצוב מזון ודלק; החורף הקפוא של 1946–1947 שהחמיר את המצוקה; ולבסוף תחילת פירוק האימפריה עם מתן עצמאות להודו ב-1947.

בשנות השישים הגיע תהליך פירוק האימפריה לשיאו. המושבות הבריטיות האחרונות קיבלו עצמאות, והאימפריה הבריטית הפכה לחבר העמים הבריטי – ארגון רופף של מדינות עצמאיות. במקביל, האיים הבריטיים עצמם עברו תהליך של דעיכה תעשייתית בשנות השבעים: מפעלים רבים נסגרו, תעשיות מסורתיות כמו פחם ופלדה קרסו, והאבטלה זינקה. מצב זה לווה באינפלציה גבוהה ובשביתות רבות. כלכלנים כינו את בריטניה "החולה של אירופה". בשנת 1976 נאלצה בריטניה לבקש סיוע מקרן המטבע הבין-לאומית – גוף שהיא עצמה סייעה להקים שנים קודם לכן. ההלוואה שקיבלה, בסך 3.9 מיליארד דולר, הייתה הגדולה ביותר שניתנה עד אז.[101][102] בשנת 1979 פרצו שביתות ענק שכונו "חורף של חוסר שביעות רצון". התפתחויות אלה נתפסות כסמלים לשקיעתה של בריטניה. מסירת הונג קונג לסין ביולי 1997 נחשבת בעיני רבים כסוף המוחלט של האימפריה הבריטית. הונג קונג, נכבשה על ידי בריטניה ב-1841 והייתה אחת המושבות החשובות והעשירות ביותר שלה, הוחזרה לריבונות סינית לאחר 156 שנות שלטון בריטי. למרות זאת, בריטניה הצליחה לשמר עוצמה רכה ניכרת במאה ה-21, לצד כוח צבאי משמעותי. היא נותרה חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם – מעמד השמור לחמש מדינות בלבד – והיא אחת מתשע המדינות בעלות נשק גרעיני. בירתה לונדון ממשיכה להיחשב לאחת הערים החשובות בעולם ומדורגת כ"עיר גלובלית" על ידי קרן מורי היפנית.[103] בשנת 2022 דורגה בריטניה במקום הראשון באירופה במדד העוצמה הרכה של חברת Brand Finance.[104]

ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית נהנתה מעלייה משמעותית במעמדה העולמי במחצית השנייה של המאה ה־20.[105]

בשניים וחצי העשורים הראשונים של המאה ה־21, ארצות הברית עדיין שמרה על מעמדה בתור המעצמה המובילה בעולם,[106][70] וכן נתפסת בהקשרים שונים כ"מעצמת על",[107][108] אולם מעמדה כמעצמת על מתחיל להישחק, ויש הסכמה שמעמדה העולמי נמצא בירידה או לכל הפחות בסכנה.[108][107][109][110][105]

בספרו "אחרי האימפריה: התמוטטות הסדר האמריקני"[111] (2001), פרסם הסוציולוג הצרפתי עמנואל טוד תחזית על דעיכתה העתידית של ארצות הברית כמעצמת-על. לדבריו, "לאחר שנים רבות שבהן נתפסה כפותרת בעיות, ארצות הברית עצמה הפכה לבעיה עבור שאר העולם".[105] מאז שנות ה-2010, על רקע הקיטוב הפוליטי החריף בתוך ארצות הברית, ההשפעה הגוברת של סין ברחבי העולם, מגמות חברתיות וכלכליות ברחבי העולם, טוענים חוקרים ומומחים גאופוליטיים שונים כי ארצות הברית כבר נמצאת בתהליך של איבוד העוצמה הרכה שלה בזירה הבין-לאומית.[105][109][110]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מעצמת-על בוויקישיתוף
  • מעצמת-על, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Munro, André. "superpower". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2 במאי 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 Leonard, Mark (18 בפברואר 2005). "Europe: the new superpower". Irish Times. אורכב מ-המקור ב-27 במרץ 2009. נבדק ב-31 במאי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ McCormick, John (2007). The European Superpower. Palgrave Macmillan.
  4. ^ Munro, André. "superpower (Political Science)". britannica. נבדק ב-13 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Hall, H. Duncan (באוקטובר 1944). "The Super-Powers; The United States, Britain, and the Soviet Union—Their Responsibility for Peace. By William T. R. Fox. (New York: Harcourt, Brace and Company. 1944. Pp. 162. $2.00.)". American Political Science Review. cambridge.org. 38 (5): 1013–1015. doi:10.2307/1949612. ISSN 0003-0554. JSTOR 1949612. נבדק ב-2013-09-02. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ Bremer, Ian (28 במאי 2015). "These Are the 5 Reasons Why the U.S. Remains the World's Only Superpower". Time. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ Herring, George C. (2008). From colony to superpower. Internet Archive. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-507822-0.
  8. ^ 1 2 3 Nossal, Kim Richard. Lonely Superpower or Unapologetic Hyperpower? Analyzing American Power in the post–Cold War Era. Biennial meeting, South African Political Studies Association, 29 June-2 July 1999. אורכב מ-המקור ב-2012-08-07. נבדק ב-2007-02-28.
  9. ^ Bekkevold, Jo Inge. "Why China Is Not a Superpower". Foreign Policy. נבדק ב-2023-04-09.
  10. ^ Schuman, Michael (5 באוקטובר 2020). "What Happens When China Leads the World". The Atlantic. נבדק ב-2023-04-09. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "The Debate – Macron in the middle? French president in China amid superpower showdown". France 24. 5 באפריל 2023. נבדק ב-2023-04-09. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Simon, Kuper. "There are only two global superpowers left". Financial Times.
  13. ^ Eaglen, Mackenzie (6 ביוני 2023). "It's Time to Retire the Term "Near-Peer" Competitor When It Comes to China". AEI. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ "China poses "biggest geopolitical test" for the U.S., Blinken says". NBC News. 3 במרץ 2021. נבדק ב-2024-07-09. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Paul Kennedy (1987), The Rise and Fall of the Great Powers
  16. ^ Dellios, Rosita. "China: The 21st Century Superpower?" (PDF). Casa Asia. נבדק ב-2010-08-27.
  17. ^ Maddison, Angus (2001). The World Economy: A Millennial Perspective. Paris: OECD. pp. 98, 242.
  18. ^ Miller, Lyman. "www.stanford.edu". stanford.edu. אורכב מ-המקור ב-2014-05-11. נבדק ב-2010-08-27.
  19. ^ "The Superpowers – A Short History". 8 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Dreyer, June Teufel (בפברואר 2007). "Chinese Foreign Policy" (PDF). Footnotes. Foreign Policy Research Institute. 12 (5). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2023-09-30. נבדק ב-2015-05-31. {{cite journal}}: (עזרה)
  21. ^ Bremmer, Ian (2015). Superpower: Three Choices for America's Role in the World. New York: Portfolio (Penguin Group). ISBN 978-1591847472. אורכב מ-המקור ב-29 באפריל 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  22. ^ Cambridge (1995). The New Cambridge Medieval History. Vol. 1: c.500 – c.700. Cambridge University Press. p. 323. ISBN 9780521362917 – via Google Books.
  23. ^ 1 2 Cox, Michael (1990). "The Rise and Fall of the Cold War". Journal of Peace Research. 27 (1): 1–13. doi:10.1177/0022343390027001004.
  24. ^ Chari, P. R. "The Cold War Superpower Tensions And Rivalries". CDC Group.
  25. ^ Kanet, Roger E. (2006). "The Superpower Quest for Empire: The Cold War and US and Soviet Involvement in the Third World". Cold War History. 6 (3): 331–354. doi:10.1080/14682740600795469.
  26. ^ Ikenberry, G. John (2001). After Victory: Institutions, Strategic Restraint, and the Rebuilding of Order After Major Wars. Princeton University Press.
  27. ^ Eichengreen, Barry (1996). Globalizing Capital: A History of the International Monetary System. Princeton University Press.
  28. ^ Zubok, Vladislav (2007). A Failed Empire: The Soviet Union in the Cold War from Stalin to Gorbachev. University of North Carolina Press.
  29. ^ Holloway, David (1994). Stalin and the Bomb: The Soviet Union and Atomic Energy, 1939–1956. Yale University Press.
  30. ^ Taylor, Frederick (2006). The Berlin Wall: A World Divided, 1961–1989. Harper Perennial.
  31. ^ 1 2 Kanet, Roger E. (2006). "The Superpower Quest for Empire: The Cold War and US and Soviet Involvement in the Third World". Cold War History. 6 (3): 331–354.
  32. ^ 1 2 3 4 Gasti, Kakasaheb Laxman (2019). "The Cold War's Impact On Third World Countries". International Journal of Creative Research Thoughts. 7 (1): 994–1009.
  33. ^ Stueck, William (1995). The Korean War: An International History. Princeton University Press.
  34. ^ Herring, George C. (2001). America's Longest War: The United States and Vietnam, 1950–1975. McGraw-Hill.
  35. ^ Tobin, Conor (2020-08-27). "The United States and the Soviet-Afghan War, 1979–1989". Oxford Research Encyclopedia of American History. נבדק ב-2025-06-23.
  36. ^ "Vietnam War 50th Anniversary". U.S. government.
  37. ^ Kaplan, Lawrence S. (2007). NATO 1948: The Birth of the Transatlantic Alliance. Rowman & Littlefield.
  38. ^ Fursenko, Aleksandr; Naftali, Timothy (2006). Khrushchev's Cold War: The Inside Story of an American Adversary. W. W. Norton.
  39. ^ Freedman, Lawrence (2003). The Evolution of Nuclear Strategy. Palgrave Macmillan.
  40. ^ Allison, Graham (1971). Essence of Decision: Explaining the Cuban Missile Crisis. Little, Brown.
  41. ^ 1 2 3 Easterly, William; Satyanath, Shanker; Berger, Daniel (2008). "Superpower Interventions and their Consequences for Democracy: An Empirical Inquiry". NBER Working Paper (13992). {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  42. ^ Gasiorowski, Mark (1987). "The 1953 Coup D'État in Iran". International Journal of Middle East Studies. 19 (3): 261–286.
  43. ^ Kornbluh, Peter (2003). The Pinochet File: A Declassified Dossier on Atrocity and Accountability. The New Press.
  44. ^ Korn, David A. (1986). Ethiopia, the United States and the Soviet Union. Southern Illinois University Press.
  45. ^ 1 2 Westad, Odd Arne (2005). The Global Cold War: Third World Interventions and the Making of Our Times. Cambridge University Press.
  46. ^ Cole, Ronald H. (1997). Operation Urgent Fury: The Planning and Execution of Joint Operations in Grenada, 12 October–2 November 1983. Joint History Office.
  47. ^ Kramer, Mark (1998). "The Soviet Union and the 1956 Crises in Hungary and Poland: Reassessments and New Findings". Journal of Contemporary History. 33 (2): 163–214.
  48. ^ Williams, Kieran (1997). The Prague Spring and its Aftermath: Czechoslovak Politics, 1968–1970. Cambridge University Press.
  49. ^ Hargreaves, John D. (2014). Decolonization in Africa. Routledge.
  50. ^ Rubinstein, Alvin Z. (1970). Yugoslavia and the Nonaligned World. Princeton University Press.
  51. ^ De Witte, Ludo (2001). The Assassination of Lumumba. Verso.
  52. ^ Weissman, Stephen R. (2014). "What Really Happened in Congo: The CIA, the Murder of Lumumba, and the Rise of Mobutu". Foreign Affairs. 93 (4): 14–24.
  53. ^ Young, Crawford; Turner, Thomas (1985). The Rise and Decline of the Zairian State. University of Wisconsin Press.
  54. ^ Coll, Steve (2004). Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan, and Bin Laden, from the Soviet Invasion to September 10, 2001. Penguin.
  55. ^ Pérez, Louis A. (2015). Cuba: Between Reform and Revolution. Oxford University Press.
  56. ^ Mesa-Lago, Carmelo (1993). Cuba After the Cold War. University of Pittsburgh Press.
  57. ^ Cox, Michael (1990). "The Rise and Fall of the Cold War". Journal of Peace Research. 27 (1): 1–13.
  58. ^ "The End of the Superpower Cold War". Cold Wars: Asia, the Middle East, Europe. Cambridge University Press. 2020. pp. 563–594.
  59. ^ Arnold, Anthony (1993). The Fateful Pebble: Afghanistan's Role in the Fall of the Soviet Empire. Presidio Press.
  60. ^ Brown, Archie (1996). The Gorbachev Factor. Oxford University Press.
  61. ^ Sarotte, Mary Elise (2014). The Collapse: The Accidental Opening of the Berlin Wall. Basic Books.
  62. ^ Charles Krauthammer, The Unipolar Moment, Foreign Policy Magazine (1991).
  63. ^ "www.gaikoforum.com" (PDF). נבדק ב-2010-08-27.
  64. ^ Country profile: United States of America, BBC News. Retrieved 11 March 2007.
  65. ^ Huntington, Samuel P. (27 באפריל 2006). "The Lonely Superpower". Foreign Affairs. אורכב מ-המקור ב-27 באפריל 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ Schwenninger, Sherle (5 בדצמבר 2003). "The Multipolar World Vs. The Superpower". The Globalist. אורכב מ-המקור ב-2006-06-13. נבדק ב-2006-06-10. {{cite web}}: (עזרה)
  67. ^ Von Drehle, David (5 במרץ 2006). "The Multipolar Unilateralist". The Washington Post. נבדק ב-2006-06-10. {{cite news}}: (עזרה)
  68. ^ "No Longer the "Lone" Superpower". נבדק ב-2006-06-11.
  69. ^ Henry C K Liu (5 באפריל 2003). "The war that may end the age of superpower". Asia Times. אורכב מהמקור ב-6 באפריל 2003. נבדק ב-2006-06-11. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link)
  70. ^ 1 2 National Intelligence Council (בדצמבר 2012). Global Trends 2030: Alternative Worlds (PDF) (Report). Office of the Director of National Intelligence. NIC 2012-001. נבדק ב-2025-06-24. {{cite report}}: (עזרה)
  71. ^ Unger J (2008), U.S. no longer superpower, now a besieged global power, scholars say University of Illinois
  72. ^ Almond, Steve (22 באוגוסט 2007). "Seizing American supremacy". Salon.com. נבדק ב-2010-08-27. {{cite news}}: (עזרה)
  73. ^ Martinez-Diaz, Leonardo (28 באפריל 2007). "U.S.: A Losing Superpower?". Brookings.edu. אורכב מ-המקור ב-2010-06-02. נבדק ב-2010-08-27. {{cite web}}: (עזרה)
  74. ^ Dobbins, James; Shatz, Howard; Wyne, Ali (2018). Russia Is a Rogue, Not a Peer; China Is a Peer, Not a Rogue: Different Challenges, Different Responses (Report). RAND Corporation.
  75. ^ Maher, Paul J; Igou, Eric R; van Tilburg, Wijnand A.P. (16 בינואר 2018). "Brexit, Trump, and the Polarizing Effect of Disillusionment". Social Psychological and Personality Science. Sage Journals. 9 (2): 205–213. doi:10.1177/1948550617750737. hdl:10344/6667. S2CID 149195975. {{cite journal}}: (עזרה)
  76. ^ Janjevic, Darko (18 בספטמבר 2018). "Vladimir Putin and Viktor Orban's special relationship". Deutsche Welle. {{cite news}}: (עזרה)
  77. ^ King, Winnie (22 במרץ 2019). "Italy joins China's Belt and Road Initiative – here's how it exposes cracks in Europe and the G7". The Conversation. {{cite news}}: (עזרה)
  78. ^ "What kind of superpower could China be?". BBC News. 19 באוקטובר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  79. ^ "China as a global power". China.usc.edu. 13 בנובמבר 2007. נבדק ב-2010-08-27. {{cite web}}: (עזרה)
  80. ^ CNN (1999). Visions of China. CNN Specials, 1999. Retrieved on 11 March 2007 from http://www.cnn.com/SPECIALS/1999/china.50/asian.superpower/.
  81. ^ Meredith, R (2008) The Elephant and the Dragon: The Rise of India and China and What it Means for All of Us, "W.W Norton and Company" ISBN 978-0-393-33193-6
  82. ^ Rosefielde, Steven (בפברואר 2005). Russia in the 21st Century. UNC Press. ISBN 978-0-521-54529-7. {{cite book}}: (עזרה)
  83. ^ Saloway, Scott (24 בינואר 2020). "China will replace the US as the world's biggest superpower by 2030: UBS survey". Yahoo Finance (UBS). {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ Biswas, Soutik (13 במרץ 2012). "Why India Will Not Become a Superpower". BBC India. נבדק ב-2012-04-29. {{cite news}}: (עזרה)
  85. ^ Yuanan, Zhang (31 ביולי 2013). "Why China Is Still No Superpower". נבדק ב-2014-03-14. {{cite news}}: (עזרה)
  86. ^ "The Centre for Chinese Studies – Study of China and East Asia on the African continent" (PDF). www.ccs.org.za. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-12-04.
  87. ^ dmalloy (15 ביוני 2023). "The world's regulatory superpower is taking on a regulatory nightmare: artificial intelligence". Atlantic Council. נבדק ב-2023-09-15. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ kdaponte (24 במאי 2023). "Meta fine shows EU is 'regulatory superpower,' Northeastern expert says". College of Social Sciences and Humanities. נבדק ב-2023-09-15. {{cite web}}: (עזרה)
  89. ^ Bradford, Anu (1 במרץ 2020). "The Brussels Effect: How the European Union Rules the World". Faculty Books. doi:10.1093/oso/9780190088583.001.0001. ISBN 978-0-19-008858-3. {{cite journal}}: (עזרה)
  90. ^ Ehimuan, Benedicta; Ob, Ogugua Chimezie; Akagha, Onyinyechi Vivian; Reis, Oluwatosin; Oguejiofor, Bisola Beatrice (2024). "Global data privacy laws: A critical review of technology's impact on user rights". World Journal of Advanced Research and Reviews. 21 (2): 1058–1070. doi:10.30574/wjarr.2024.21.2.0369.
  91. ^ time.com 1988 article "Japan From Superrich To Superpower"
  92. ^ Gamble, Hadley (20 במאי 2017). "EU foreign policy chief dismisses Russia's superpower status, doubts Trump will pay Syria bill". CNBC. נבדק ב-3 באוגוסט 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  93. ^ Krugman, Paul (1 במרץ 2022). "View: Russia is a Potemkin superpower. The Ukrainian invasion has made that clear". The New York Times. The Economic Times. נבדק ב-3 באוגוסט 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  94. ^ Von Drehle, David (15 במרץ 2022). "War proves that Russia is no longer a superpower". The Washington Post. נבדק ב-3 באוגוסט 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  95. ^ The final fall, Todd, 1976
  96. ^ Paul Krugman (28 בפברואר 2022). "Russia Is a Potemkin Superpower". New York Times. ארכיון מ-1 במרץ 2022. נבדק ב-1 במרץ 2022. {{cite journal}}: (עזרה)
  97. ^ William H, Boothby (10 במרץ 2016). "13 Nuclear Weapons". Weapons and the Law of Armed Conflict: 208–216. doi:10.1093/law/9780198728504.003.0013. ISBN 978-0-19-872850-4. {{cite journal}}: (עזרה)
  98. ^ Brown, Derek (14 במרץ 2001). "1956: Suez and the end of empire". The Guardian. London. {{cite news}}: (עזרה)
  99. ^ Reynolds, Paul (24 ביולי 2006). "Suez: End of empire". BBC News. {{cite news}}: (עזרה)
  100. ^ History's worst decisions and the people who made them, pp. 167–172
  101. ^ "National Archives". נבדק ב-17 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  102. ^ "Sterling devalued and the IMF loan". The National Archives. נבדק ב-17 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  103. ^ "Global Power City Index 2020". The Mori Memorial Foundation. נבדק ב-2021-06-02.
  104. ^ "Global Soft Power Index 2022: USA bounces back better to top of nation brand ranking". brandfinance.com. 15 במרץ 2022. נבדק ב-1 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  105. ^ 1 2 3 4 French, Howard W. "America Is Losing Its Value Proposition". Foreign Policy. נבדק ב-1 בנובמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  106. ^ Dorothy Neufeld, Ranked: World’s Biggest Superpowers in 2024, ‏September 24, 2024
  107. ^ 1 2 Jeff Tollefson & Richard Van Noorden, The US is the world’s science superpower — but for how long?, ‏23 October 2024
  108. ^ 1 2 Mojmír Hampl, The United States as a sulking superpower, ‏September 27, 2024
  109. ^ 1 2 Aneel Salman, Is the United States a Self-Perceived Superpower, ‏September 2024
  110. ^ 1 2 Kokas, Aynne (15 בינואר 2021). "The Soft War That America Is Losing". Stanford University. נבדק ב-1 בנובמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  111. ^ Todd, Constable, 2001
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מעצמת-על&oldid=41704748"