מצעד השבויים הגרמנים ברחובות מוסקבה (1944)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצעד השבויים הגרמנים ברחובות מוסקבה

בתאריך 17 ביולי 1944 הוצעדו 57,000 שבויי מלחמה גרמנים ברחובות מוסקבה לרגל הניצחון הסובייטי במבצע בגרטיון, שבו שוחררה בלארוס מן הכיבוש הנאצי.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1943 הייתה שנת המפנה בחזית הסובייטית במלחמת העולם השנייה; בפברואר נחל הצבא האדום ניצחון בקרב סטלינגרד, ביולי התחולל קרב קורסק, שהיה הניסיון האחרון של הנאצים להשיב לאחור את גלגל המלחמה ובו נחלו הנאצים תבוסה, ומאז המשיכו כוחות הצבא האדום במתקפה מתמשכת והנאצים נחלו תבוסות בזו אחר זו ונסוגו בהתמדה מערבה.

שנת 1944 הייתה שנת ההכרעה; בינואר הוסר המצור מעל לנינגרד, במרץ נפתחה מתקפת האביב הסובייטית באוקראינה והצבא האדום חצה את הדנייפר, במאי נכבשה סבסטופול ושוחרר חצי האי קרים. שיאה של המתקפה הסובייטית היה במבצע בגרטיון לשחרור בלארוס. במהלך המבצע, שנחשב לאחד המבצעים ההתקפיים המוצלחים ביותר של הצבא האדום במהלך המלחמה, שוחררו כמעט כל שטחי ברית המועצות שנותרו בשליטת גרמניה הנאצית, והצבא הסובייטי חדר עמוק לשטח פולין. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, שהחזיקה בשטח בלארוס, הושמדה כמעט לחלוטין במה שנחשב לתבוסה הגדולה ביותר של הוורמאכט במלחמת העולם השנייה.

המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מבצע בגרטיון היו לצבא הגרמני אבידות כבדות, במספר כולל, לרבות בשבויים, בהרוגים, בפצועים ובנעדרים היה בין 400,000 ל-500,000. בשבי הסובייטים נמצאו בתום המבצע כמאה אלף שבויים גרמנים שנשבו במבצע, חיילים וקצינים ובהם קצינים בכירים ואף 21 גנרלים. ההנהגה הסובייטית מצאה כי זו העת המתאימה לרומם את רוח העם שסבל כה קשות והקריב כה רבות בשנות המלחמה הראשונות. וגם כדי להפיג ספקות שהתעוררו בעיתונות הבינלאומית האם הניצחון הסובייטי בבלרוס הוא כה גדול וגם כדי לסתור את טענת התעמולה הגרמנית כי הנסיגה מבלרוס הייתה "נסיגה מתוכננת", הוחלט לקיים מצעד של רבבות שבויים ברחובות מוסקבה הבירה. המשימה לארגן את המצעד הוטלה על ה-אנ קה וה דה, ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות. על דבר קיום המצעד נתבשר העם בבוקרו של ה-17 ביולי 1944, ברדיו ובעמוד הראשון של העיתון פרבדה, בטאונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

השבויים חולקו ל-90 מקבצים כשבכל שורה צעדו זה לצד זה 20 שבויים. בראש הובילה שורה של 19 גנרלים על מדיהם הססגוניים שעליהם האותות והסמלים השונים. יתר הצועדים, קצינים וחיילים היו במדי קרב בלואים, מרופטים ומאובקים. אורכו של הטור היה 3 קילומטרים ומשך הזמן בו חלף הטור על פני כל נקודת צפייה, מראשיתו ועד סופו, היה שעה וחצי. מראשית הצעדה ועד לסיומה חלפו 6 שעות. הצועדים חולקו לשתי קבוצות שצעדו במסלולים שונים ברחובותיה הראשיים של מוסקבה ובכביש הטבעת המקיף את העיר. את הצועדים ליוו משני צידי הטור פרשים רכובים על גבי סוסים עם חרבות שלופות, ושומרים נושאי רובים.

בדו"ח על המצעד שהוגש ללברנטי בריה נאמר כי במהלך המצעד קראו הצופים לעבר הצועדים קריאות "מוות היטלר!" ו-"מוות לפאשיזם!'". עם זאת, על פי עדי ראייה, קהל הצופים לא היה בדרך כלל תוקפני כלפי הצועדים והקריאות שהוטחו בהם היו מועטות.

עד ראייה למצעד היה העיתונאי הבריטי אלכסנדר ורט, שכתב לימים:

מצעד 57,000 הגרמנים ברחובות מוסקבה היה מראה בל-יישכח. מרשימות במיוחד היו תגובותיו של הקהל הרוסי שהתקהל משני צידי הרחובות. הצעירים השמיעו לעבר הצועדים קריאות-בוז, שרקו ואפילו הטילו עליהם חפצים שונים, אולם רוסנו עד מהרה על ידי המבוגרים. הגברים השקיפו על המצעד בעצב ושתיקה אך רבות מן הנשים, ובמיוחד הקשישות, לא הסתירו את חמלתן על ה"פריצים" המרופשים, ובעיני אחדות אף עמדו דמעות. נחרטה בזכרוני דמותה של זקנה אחת שמלמלה 'בדיוק כמו הבחורים שלנו...גם הם נגררו אל תוך המלחמה'.

אלכסנדר ורט "רוסיה במלחמה", עמ' 566[1]

כשהסתיים המצעד עברו על פני הרחובות בהם צעד המצעד מכליות לניקוי רחובות, שבצעד סמלי התיזו מים על המסלול.

לאחר המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המצעד הועמסו השבויים על קרונות רכבת והובלו אל מחנות עבודה בעומק רוסיה ובסיביר. גורל השבויים הגרמנים שבשבי הרוסים לא היה כה חמור כגורל השבויים הסובייטים שנפלו בשבי הגרמנים. בעוד שהגרמנים נקטו כלפי השבויים הסוביטיים מדיניות של השמדה, לא נקטו הסובייטים במדיניות של השמדה מכוונת של השבויים הגרמנים. אף על פי כן היחס לשבויים היה נוקשה ואכזרי כאשר בלב שומריהם פיעמו רגשי נקם כנגד הפולשים על פשעי המלחמה שביצעו כנגד האוכלוסייה האזרחית של ברית המועצות. גם התנאים במחנות; עבודות הכפייה, הקור העז, הצפיפות והתזונה הלקויה, גרמו למות המוני שבויים. השבויים שוחררו לאחר שנים במספר גלים. הקבוצה הראשונה שוחררה בשנת 1946, הקבוצה השנייה שכללה שבויים שהוחזרו לגרמניה המזרחית שוחררה בשנת 1949. האחרונים הוחזרו בשנת 1956. המספר הסובייטי הרשמי של השבויים שמתו בשבי היה 365,700 מכלל כ-3.3 מיליון השבויים. היסטוריונים מעריכים כי מספרם הגיע למיליון.

לאחר מבצע בגרטיון המשיך הצבא האדום בתנופת התקדמות רצופה עד לכיבוש ברלין וכניעת גרמניה הנאצית. המצעד הבא שעבר ברחובות מוסקבה היה מצעד הניצחון של הצבא האדום במוסקבה ב-24 ביוני 1945.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכסנדר ורט "רוסיה במלחמה", הוצאת מערכות, 1968, עמ' 566