מבצע בגרטיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע בגרטיון
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
19440628 destroyed panzer iv 20. panzer division bobruisk.jpg

שני טנקי פנצר סימן 4 שנפגעו במהלך מבצע בגרטיון באזור בוברויסק. 28 ביוני 1944
תאריך התחלה: 22 ביוני 1944
תאריך סיום: 19 באוגוסט 1944
משך הסכסוך: 8 שבועות ו-3 ימים
קרב לפני: מבצע יאשי-קישינב הראשון
קרב אחרי: מבצע לבוב-סנדומייז'
מקום: בלארוס, ברית המועצות
תוצאה: ניצחון סובייטי מוחץ
שינויים בטריטוריות: בלארוס שוחררה
הצדדים הלוחמים

ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית  גרמניה הנאצית

מפקדים

ברית המועצותברית המועצות גיאורגי ז'וקוב
ברית המועצותברית המועצות אלכסנדר ואסילבסקי

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית ארנסט בוש
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית ולטר מודל

כוחות

2,411,600 חיילים ב-200 דיוויזיות
2,715 טנקים
25,718 תותחים
5,327 מטוסים

849,000 חיילים ב-34 דיוויזיות
118 טנקים (בשלב הפתיחה של המתקפה הסובייטית)
2,966 תותחים
602 מטוסים

אבדות

180,040 הרוגים, שבויים ונעדרים
590,848 פצועים
2,957 טנקים ותותחי תקיפה
822 מטוסים

450,000 עד 500,000 הרוגים, נעדרים, שבויים ופצועים (הערכה של זאלוגה, 1996)
400,000 הרוגים, נעדרים, שבויים ופצועים (הערכה של פרייזר)

Eastern Front 1943-08 to 1944-12.png

מבצע בגרטיון מסומן בסגול

מבצע בגרטיון הוא שם הקוד שניתן למתקפה אסטרטגית של הצבא האדום לשחרור שטח בלארוס מידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. במהלך המבצע, שנחשב לאחד המבצעים ההתקפיים המוצלחים ביותר של הצבא האדום במהלך המלחמה, שוחררו כמעט כל שטחי ברית המועצות שנותרו בשליטת גרמניה הנאצית, והצבא הסובייטי חדר עמוק לשטח פולין. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, שהחזיקה בשטח בלארוס, הושמדה כמעט לחלוטין במה שנחשב לתבוסה הגדולה ביותר של הוורמאכט במלחמת העולם השנייה. המבצע נקרא על שמו של פיוטר בגרטיון, מצביא רוסי ידוע ממוצא גאורגי בתקופת מלחמות נפוליאון, שנהרג בקרב בורודינו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז כישלון מבצע מארס, התגלתה קבוצת ארמיות מרכז של הוורמאכט כאגוז קשה לפיצוח מבחינת הצבא האדום. כוחותיה החזיקו בבליטת רז'ב-ויאזמה החל מסוף 1941, והדפו שורה של מתקפות סובייטיות על המבלט שהסתיימו באבדות כבדות לצבא האדום. רק במרץ 1943 פינו הגרמנים את המבלט מיוזמתם. עם זאת, בעקבות קרב קורסק וסדרת קרבות קשים נוספים שאירעו עד סוף השנה, נאלצה קבוצת ארמיות דרום לסגת כמעט עד רומניה וחשפה בכך את האגף הדרומי של קבוצת ארמיות מרכז ללא הגנה. במהלך הסתיו והחורף של 1944 נסוגה גם קבוצת ארמיות צפון וקבוצת ארמיות מרכז יצרה מבלט גדול בקו החזית שחלש על כל אזור בלארוס ונודע לפיכך בכינוי "המרפסת הבלארוסית". שני אגפיה של קבוצת הארמיות היו חשופים, והיא הייתה בסיכון של ניתוק מוחלט מקבוצות הארמיות צפון ודרום.

ב-4 באפריל 1944 פרקו הגרמנים את קבוצת ארמיות דרום ויחידותיה סופחו לקבוצת ארמיות צפון אוקראינה, אשר קיבלה גם יחידות מצבא הונגריה. המודיעין הגרמני לקה בחסר, והגרמנים ניחשו כי המתקפה הסובייטית הבאה תונחת מכיוון זה. כשליש מהארטילריה של קבוצת ארמיות מרכז וכמחצית ממשחיתי הטנקים שלה, סופחו איפה לקבוצת ארמיות צפון אוקראינה. כל כוחות המילואים של הצבא הגרמני בחזית המזרחית הועברו לגזרה זו. מתוך 22 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר בחזית המזרחית, 18 הוקצו לאוקראינה ורק 3 לבלארוס. כתוצאה מכך, ערב מבצע בגרטיון כוחותיה של קבוצת ארמיות מרכז לא רק סבלו ממחסור בציוד, כי אם גם היו פרושים בדלילות על פני גזרה רחבה מאוד.

תוכניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכנית הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך רוב שלבי הלחימה בחזית המזרחית, צידד סטלין בעריכת "מתקפות כוללות", דהיינו הנחתת מהלומות מוחצות כדי לשחרר שטחים גדולים בבת אחת. הקרבות הקשים על מבלט רז'ב גרמו גם לסטלין להודות כי המתקפות האלו אינן יעילות, והוא קיבל את הצעת מרבית קציני הסטאבקה לערוך מתקפות קטנות יותר אשר יתמקדו בשחרור אזורים ספציפיים.[1] בניגוד לסברתם של הגרמנים כי המתקפה הבאה תונחת בצפון אוקראינה, הסובייטים ראו בקבוצת ארמיות מרכז את הכוח הגרמני האחרון שעדיין שולט על אדמה סובייטית, ולפיכך החליטו למקד את המתקפה הבאה בנקודה זו. הסובייטים ידעו שהגרמנים משוכנעים שהמתקפה תונחת בצפון אוקראינה, ולפיכך שמרו על המבצע בסודי סודות. רק חמישה אנשים ידעו על תוכנית המלחמה הכוללת, ונאסר עליהם לשוחח עליה בכתב או באלחוט.[2]

במאי 1944 קיבלו כל הקצינים הסובייטיים בחזית המרכז פקודה להעמיד פנים שהצבא האדום עובר למגננה. בדומה למה שעשו בעלות הברית המערביות במבצע פורטיטיוד, הקימו הסובייטים בדרום החזית (אל מול קבוצת ארמיות צפון אוקראינה) כוח סרק שלם אשר כלל תותחי נ"מ וטנקים מזויפים. מטוסי קרב סיירו מעל האזור בקביעות.[2] כוח סרק נוסף הוקם בצפון החזית. העליונות האווירית שממנה נהנו הסובייטים לא אפשרה לגרמנים לקבל מידע מדויק על סדרי הכוחות, ורשת המודיעין שלהם לקתה בחסר. האבווהר הודיע לקבוצת ארמיות מרכז כי היא יכולה לצפות ל"קיץ שקט". היה זה אחד המחדלים המודיעיניים החמורים בתולדות המלחמה, והוא נחשב לסיבה העיקרית להצלחת המבצע.[3]

התכנית הסובייטית הגדולה כללה שלושה מבצעים שייערכו במקביל. המבצע הראשון כלל הסתערות בקנה מידה מוגבל בצפון, אשר נועדה לשים קץ למלחמת ההמשך כנגד פינלנד ולגרום לגרמנים להסיט כוחות לגזרה זו. המתקפה העיקרית תוכננה בגזרת בלארוס, והיא קיבלה את השם מבצע בגרטיון, על שמו של מצביא ידוע בשם פיוטר בגרטיון אשר נהרג בקרב בורודינו.[4] מטרת מבצע בגרטיון הייתה לשחרר את בלארוס ולהגיע עד פולין. במקביל, כדי להבטיח שהגרמנים לא יסיטו כוחות מצפון אוקראינה לבלארוס, תכננו הסובייטים מתקפה נוספת אשר נועדה לסלק את הגרמנים מצפון אוקראינה ומשטחי פולין שברית המועצות סיפחה ב-1939. מבצע זה קיבל את השם מבצע לבוב-סנדומייז' והוא הוטל על החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד איוואן קונייב. לאחר הצלחת שתי המתקפות האלו, תכננו הסובייטים מתקפה קטנה יותר בדרום, אשר נועדה לחדור לרומניה.

היערכות הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד יוני היו הגרמנים משוכנעים שהמתקפה לא תבוא בבלארוס אלא באוקראינה, אולם בתחילת החודש החלו הגרמנים להבחין בריכוזי הכוחות הגבוהים מול קבוצת ארמיות מרכז, וב-10 ביוני אף הביע ה-OKH את החשש כי קבוצת הארמיות המרכזית תותקף. ב-19 ביוני הביע מפקד קבוצת ארמיות מרכז ארנסט בוש את חששו כי המתקפה מכוונת אל קבוצת ארמיות מרכז. ה-OKH פטר את חששותיו כחסרי בסיס.

בלי קשר לשאלה היכן תונחת המתקפה, גיבש היטלר אסטרטגיה משלו להתגוננות מפני מתקפה סובייטית. בניגוד למרבית מפקדי צבאו שדרשו כי במקרה של מתקפה יעברו הכוחות להתגוננות ניידת, היטלר גיבש את הדעה שיש לרכז את ההתגוננות במספר ערים מבוצרות אשר הוגדרו כ"Festung" (מבצר) ועל פי אסטרטגיה זו יש להגן עליהן בכל מחיר. בגזרת קבוצת ארמיות מרכז, הערים אשר הוכרזו כמבצרים היו: ויטבסק, אורשה, מוהילב, ברנוביץ', מינסק, באברויסק, וילנה וסלוצק. ב-6 ביוני נפתחה הפלישה לנורמנדי, וכך נפתחה החזית המערבית. הסובייטים ציפו אמנם, שהגרמנים יעבירו כוחות רבים מערבה, אך בפועל מרבית כלי הרכב המשוריינים נותרו במזרח. אם כי מטוסים רבים הועברו לנורמנדי. מה שגרם לכך שחיל האוויר הסובייטי נהנה מעליונות אווירית מוחלטת.[5]

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת המתקפה, הורתה הסטאבקה על שינוי שמות שלוש החזיתות הסובייטיות, שניצבו מול הגזרה שהוחזקה על ידי קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, ל-החזית הבלארוסית הראשונה, השנייה והשלישית. בנוסף להן נועדה גם החזית הבלטית הראשונה לקחת חלק במתקפה. הכוחות הסובייטיים שהשתתפו במתקפה כללו כ-2.4 מיליון חיילים, כ-3800 טנקים ותותחים מתנייעים, 25 אלף כלי ארטילריה, ולמעלה מ-5000 מטוסים, ונהנו מעדיפות מספרית גדולה בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד על המגינים הגרמניים. יחידות הפרטיזנים הסובייטיים שפעלו בבלארוס, בעורפה של קבוצת ארמיות מרכז, פעלו בשיתוף פעולה עם כוחות הצבא האדום, ונועדו למלא תפקיד חשוב במסגרת המתקפה המתוכננת. הם סייעו לצבא האדום באיסוף והעברת מודיעין, חיבלו במסילות הברזל ובקווי האספקה והתחבורה הגרמניים, ולאחר פתיחת המתקפה הסובייטית שיבשו באמצעים שונים את נסיגת הכוחות הגרמניים. בשלבים המאוחרים יותר של המתקפה, קיבלו הכוחות הסובייטיים תמיכה גם מתנועות המחתרת הפולניות, ארמייה קריובה וארמייה לודובה, למרות שהפיקוד של ארמייה קריובה ראה בצבא הסובייטי איום גדול לא פחות מהגרמנים.

סדר הכוחות של הצבא האדום במבצע בגרטיון
החזית הבלטית הראשונה בפיקוד גנרל של ארמייה איוואן בגרמיאן
  • ארמיית ההלם הרביעית (פיוטר מלישיב)
    • קורפוס הרגלים 83: דיוויזיות הרגלים 16, 119, 332, 360
  • ארמיית המשמר השישית (איוואן צ'יסטיאקוב)
    • קורפוס המשמר ה-2: דיוויזיית הרגלים 166, דיוויזיות המשמר 9, 46
    • קורפוס המשמר ה-22: דיוויזיות הרגלים 47, 51, דיוויזיית המשמר 90
    • קורפוס המשמר ה-23: דיוויזיות המשמר 51, 67, 71
    • קורפוס המשמר ה-103: דיוויזיות הרגלים 29, 270
  • הארמייה ה-43 (א. בלובורודוב)
    • קורפוס הרגלים ה-1: דיוויזיות הרגלים 179, 306
    • קורפוס הרגלים ה-92: דיוויזיות הרגלים 145, 204
    • קורפוס הטנקים ה-1
  • ארמיית האוויר ה-3 (ניקולאי פאפיבין)

החזית הבלארוסית השלישית בפיקוד קולונל-גנרל איוואן צ'רניאחובסקי

    • קורפוס הארטילריה ה-55
  • ארמיית המשמר ה-11 (ק. גליטסקי)
    • קורפוס המשמר ה-8: דיוויזיות המשמר 5, 26, 83
    • קורפוס המשמר ה-16: דיוויזיות המשמר 1, 11, 31
    • קורפוס המשמר ה-36: דיוויזיות המשמר 16, 18, 84
    • קורפוס הטנקים ה-2
  • הארמייה החמישית (ניקולאי קרילוב)
    • קורפוס הרגלים 45: דיוויזיות הרגלים 159, 184, 338
    • קורפוס הרגלים 65: דיוויזיות הרגלים 97, 144, 371
    • קורפוס הרגלים 72: דיוויזיות הרגלים 63, 215, 277, בריגדות הטנקים 2, 153
  • הארמייה ה-31 (ואסילי גלאגולב)
    • קורפוס הרגלים 36: דיוויזיות הרגלים 173, 220, 352
    • קורפוס הרגלים 71: דיוויזיות הרגלים 88, 192, 331
    • קורפוס הרגלים 113: דיוויזיות הרגלים 62, 174, בריגדת הטנקים 213
  • הארמייה ה-39 (איוואן ליודניקוב)
    • קורפוס המשמר ה-5: דיוויזיות המשמר 17, 19, 91, 251
    • קורפוס הרגלים 84: דיוויזיות הרגלים 158, 164, 262, בריגדת הטנקים 28
  • ארמיית הטנקים ה-5 (פאבל רוטמיסטרוב)
    • קורפוס משמר הטנקים ה-3: בריגדות הטנקים 3, 18, 19
    • קורפוס משמר הפרשים ה-3: דיוויזיית הפרשים ה-5, דיוויזיות משמר הפרשים 6, 32
    • קורפוס המשמר הממוכן ה-3: בריגדות המשמר הממוכנות 7, 8, בריגדת משמר הטנקים 35
    • ארמיית האוויר ה-1 (מיכאיל גרומוב)

החזית הבלארוסית השנייה בפיקוד קולונל-גנרל גיאורגי זאחארוב

  • הארמייה ה-33 (ואסילי קריוצ'נקין)
    • דיוויזיות הרגלים 70, 157, 344
  • הארמייה ה-49 (איוואן גרישין)
    • קורפוס הרגלים 62: דיוויזיות הרגלים 64, 330, 369
    • קורפוס הרגלים 69: דיוויזיות הרגלים 42, 222
    • קורפוס הרגלים 76: דיוויזיות הרגלים 49, 199, 290
    • קורפוס הרגלים 81: דיוויזיות הרגלים 32, 95, 153, בריגדות משמר הטנקים 42, 43
  • הארמייה ה-50 (איוואן בולדין)
    • קורפוס הרגלים 19: דיוויזיות הרגלים 324, 362
    • קורפוס הרגלים 38: דיוויזיות הרגלים 110, 139, 385
    • קורפוס הרגלים 121: דיוויזיות הרגלים 238, 307, 380
  • ארמיית האוויר ה-4 (קונסטנטין ורשינין)

החזית הבלארוסית הראשונה* בפיקוד גנרל של ארמייה קונסטנטין רוקוסובסקי

  • עתודת החזית: קורפוסי משמר הפרשים 2, 4, 7
    • קורפוס הארטילריה ה-4
  • הארמייה השלישית (אלכסנדר גורבטוב)
    • קורפוס הרגלים 35: דיוויזיות הרגלים 250, 323, 348
    • קורפוס הרגלים 40: דיוויזיית הרגלים 269, דיוויזיית המשמר 120
    • קורפוס הרגלים 41: דיוויזיות הרגלים 129, 169
    • קורפוס הרגלים 46: דיוויזיות הרגלים 82, 108, 413
    • קורפוס הרגלים 80: דיוויזיות הרגלים 5, 186, 283
    • קורפוס הטנקים ה-9: בריגדות הטנקים 23, 95, 108, הבריגדה הממוכנת ה-8
  • הארמייה ה-28 (ולדימיר קאצ'אלוב)
    • קורפוס המשמר ה-3: דיוויזיות המשמר 50, 54, 96
    • קורפוס הרגלים 20: דיוויזיות המשמר 48, 55, דיוויזיית הרגלים 20
    • קורפוס הרגלים 128: דיוויזיות הרגלים 61, 130, 152
  • הארמייה ה-48 (פרוקופיי רומננקו)
    • קורפוס הרגלים 29: דיוויזיות הרגלים 102, 217
    • קורפוס הרגלים 42: דיוויזיות הרגלים 137, 170, 399
    • קורפוס הרגלים 53: דיוויזיות הרגלים 17, 73, 96, 194
  • הארמייה ה-61 (פאבל בלוב)
    • קורפוס המשמר ה-9: דיוויזיית המשמר 12, דיוויזיית הרגלים 212
    • קורפוס הרגלים 89: דיוויזיות הרגלים 23, 55, 397, 415
  • הארמייה ה-65 (פאבל באטוב)
    • קורפוס הרגלים 18: דיוויזיות המשמר 36, 44, דיוויזיית הרגלים 69
    • קורפוס הרגלים 105: דיוויזיית המשמר 75, דיוויזיות הרגלים 15, 193, 354, 356
    • קורפוס משמר הטנקים ה-1: בריגדות הטנקים 15, 16, 17 בריגדת המשמר הממוכנת ה-1
    • קורפוס ממוכן 1: בריגדות ממוכנות 19, 35, 37, בריגדת הטנקים 219
  • ארמיית האוויר ה-6 (פ. פולינין)
  • ארמיית האוויר ה-16 (סרגיי רודנקו)


  • החזית הבלארוסית הראשונה כללה יחידות נוספות, שלא השתתפו במבצע בגרטיון.

ורמאכט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת ארמיות מרכז כללה עם פרוץ המתקפה הסובייטית כ-849,000 חיילים, כ-120 טנקים, כ-500 תותחי סער ומשחיתי טנקים, 3000 קני ארטילריה, וכ-600 מטוסים מבצעיים. היא כללה מספר רב יחסית של דיוויזיות רגלים, אך רק דיוויזיית פאנצר אחת ו-5 דיוויזיות פאנצרגרנדיר. לקבוצת ארמיות מרכז היה זמן רב להכין מערך הגנה עמוק ומבוצר בגזרתה, שהוכיח את עצמו בהדיפת מספר מתקפות סובייטיות מוגבלות במחצית הראשונה של שנת 1944. מערך ההגנה הגרמני כלל מספר רצועות הגנה ערוכות לעומק, שכללו מספר רב של ביצורי שדה, עמדות מבוצרות למקלעים ולתותחי נ"ט, וחגורות מוקשים. הפיקוד הגרמני העריך, שמערך ההגנה המבוצר, שהוכן בגזרה המרכזית של החזית הסובייטית, יאזן את העדיפות המספרית של הכוחות הסובייטיים, שניצבו מול קבוצת ארמיות מרכז, ויאפשר לה להמשיך להחזיק בעמדותיה, ולמנוע הבקעה סובייטית.

סדר הכוחות של הוורמאכט במבצע בגרטיון


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קבוצת ארמיות מרכז
פילדמרשל בוש*
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארמיית הפאנצר השלישית
(ריינדהרדט)
 
 
 
 
 
 
 
 
הארמייה הרביעית
(טיפלסקירך)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הארמייה התשיעית
(הנס יורדן)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הקורפוס ה-6
 
הקורפוס ה-9
 
הקורפוס ה-53
 
הקורפוס ה-12
 
הקורפוס ה-27
 
קורפוס הפאנצר ה-39
 
הקורפוס ה-35
 
קורפוס הפאנצר ה-41
 
הקורפוס ה-55
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דיוויזיה 197
 
דיוויזיה 252
 
הדיוויזיה ה-206
 
דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-18
 
דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-25
 
הדיוויזיה ה-12
 
הדיוויזיה ה-6
 
הדיוויזיה ה-35
 
הדיוויזיה ה-102
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דיוויזיה 256
 
 
 
 
 
הדיוויזיה ה-246
 
הדיוויזיה ה-57
 
דיוויזיית הסער ה-78
 
הדיוויזיה ה-31
 
הדיוויזיה 45
 
הדיוויזיה הממונעת ה-36
 
דיוויזיה 292
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדיוויזיה ה-299
 
 
 
 
 
דיוויזיית לופטוואפה 4
 
דיוויזיה 267
 
דיוויזיית 260
 
דיוויזיה 110
 
דיוויזיה 134
 
דיוויזיה 129
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דיוויזיית לופטוואפה 6
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדיוויזיה ה-337
 
הדיוויזיה ה-296
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דיוויזיה 383
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עתודת קבוצת הארמיות:
 
 
הדיוויזיה הממונעת ה-14
 
דיוויזיית ביטחון 707
 
דיוויזיית הפאנצר ה-20
 
דיוויזיית הפאנצרגרנדיר פלדהרנהאלה
 
דיוויזיית ביטחון 286
 
 

הערות

  • בוש הוחלף ב-28 ביולי בפילדמרשל ולטר מודל
  • קבוצת הארמיות מרכז כללה בתוכה גם את הארמייה השנייה, שלא לקחה חלק בקרבות, מאחר שהוצבה מדרום למתקפה הסובייטית.

המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע היה אמור להיפתח ב-15 ביוני, אולם ביצועו נדחה בשבוע, ל-22 ביוני - יום השנה השלישי לפתיחת מבצע ברברוסה - עקב עיכובים בהשלמת ריכוז הכוחות, שנועדו להשתתף במתקפה. כבר ב-19 ביוני החלו יחידות פרטיזנים, תוך תיאום עם הצבא האדום, במאות מתקפות על רשת התקשורת הגרמנית ועל קווי האספקה של הוורמאכט. ב-21 ביוני ביצע חיל האוויר הסובייטי סדרת מתקפות ממוקדות על העורף הגרמני. ביום שלמחרת, יום פתיחת המבצע הרשמי, התמקדו הכוחות הסובייטיים בהתקפות גישוש, שבוצעו על ידי כוחות קטנים יחסית, ונועדו לאתר את הגזרות החלשות והפגיעות יותר במערך ההגנה הגרמני, ולהכין את הקרקע למתקפה העיקרית, שהחלה רק בליל ה-22/23 ביוני.

המתקפה הסובייטית נפתחה בהרעשת ריכוך ארטילרית אדירה. בגזרות המאמץ העיקרי ריכז הפיקוד הסובייטי 250 קני ארטילריה לק"מ חזית.[5] הכוחות התוקפים השתמשו בנורים וזרקורים כדי להאיר את הלילה, ולסנוור את המגינים הגרמניים.[6] לאחר מכן הגיע גל של טנקי-מחרשה שפילסו דרך בשדות המוקשים, ובעקבותיהם הגיע המתקפה העיקרית של חי"ר מלווים בטנקים נוספים ובתותחים מתנייעים. האסטרטגיה הסובייטית של "הקרב העמוק" קבעה שיש לנהל את הקרב בעומק מערך ההגנה של האויב, ולפיכך יחידות גרמניות רבות לא הושמדו אלא רק כותרו בידי יחידות חוד החנית שהמשיכו בדהרה הלאה והניחו ליחידות הבאות אחריהן לסיים את המלאכה. פני השטח היו בוציים והרריים, ונהרות רחבים חצו אותם. עובדה זו שיחקה לטובת הגרמנים, אולם המהנדסים הסובייטיים הצליחו למצוא פתרונות לבעיות אלו, והשתמשו בלוחות עץ כדי לאפשר לטנקים לעבור בביצות. המתקפה הראשונית הייתה מוצלחת מאוד, והקווים הגרמניים לכל אורך החזית נפרצו. בשלב מסוים התקדמו הטנקים הסובייטים כ-35 ק"מ ליום.

ויטבסק-אורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגזרה הצפונית של קבוצת ארמיות מרכז הוחזקה בידי ארמיית הפאנצר השלישית בפיקודו של גאורג-הנס ריינהרדט. הנקודה המרכזית עליה הגנה הארמייה הייתה העיר ויטבסק אשר הוכרזה כפסטה פלאצץ (ראו לעיל). גזרה זו הותקפה בידי החזית הבלטית הראשונה של איוואן בגרמיאן והחזית הבלארוסית השלישית של איוואן צ'רניאחובסקי. המתקפה של בגרמיאן התרכזה באגף הצפוני של הארמייה, בעוד צ'רניאחובסקי התמקד באגף הדרומי. מתקפתם המשותפת נקראה "מתקפת ויטבסק-אורשה".

בגרמיאן הדף את הקורפוס ה-9 אל מעבר לנהר הדווינה, וכיתר את הקורפוס ה-53 בוויטבסק. ב-24 ביוני קיבל הקורפוס ה-53 אישור לסגת מוויטבסק. על פי הפקודה, שלוש מתוך ארבע הדיוויזיות של הקורפוס יסוגו, ודיוויזיה אחת תישאר כדי להגן על העיר. בפועל, כשהגיעה הפקודה, העיר כבר הייתה מכותרת בידי הסובייטים. מפקד הקורפוס, פרידריך גולוויצר, החליט לא לציית לפקודות שניתנו לו, וב-26 ביוני ניסה לפרוץ את הכיתור יחד עם כל כוחותיו. הניסיון נכשל, וב-29 ביוני נפלה ויטבסק ו-28,000 חיילי הקורפוס נלקחו בשבי.

במקביל, פתח צ'רניאחובסקי במתקפה נגד הקורפוס ה-27 אשר השתייך לארמייה הרביעית של קורט פון טיפלסקירך. הקורפוס ה-27 התבצר בעיר אורשה, וחלש על דרך מינסק-מוסקבה. כביש מינסק-מוסקבה הוחזק בידי הדיוויזיה ה-78 אשר לצורך כך תוגברה בתותחים ובשטוגים. כמו כן הדיוויזיה הייתה אחראית על אורשה שהוכרזה כפסטה פלאצץ. בפועל, כבר ביומה הראשון של המתקפה, ספגה הדיוויזיה מטח ארטילרי כבד וקו ההגנה הראשון שלה נשבר. עמדתו של הקורפוס ה-27 נעשתה למסוכנת כאשר מצפון לו התמוטטו עמדותיה הקדמיות של ארמיית הפאנצר השלישית והקורפוס ה-6 נאלץ לפתוח בנסיגה ומפקדו גאורג פייפר נהרג. ב-25 ביוני ניפצו הסובייטים את שאריות הקורפוס ה-27, ויום למחרת נאלץ מפקדו פאול ולקרס להורות על כל כוחותיו לפתוח בנסיגה. באותו היום השתלטו הסובייטים על כביש מינסק-מוסקבה ושיחררו את אורשה. ב-28 ביוני הגיעו יחידותיה הקדמיות של ארמיית הטנקים החמישית של המשמר אל הנהר ברזינה.

מוהילב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד החזית הבלארוסית השלישית והחזית הבלטית הראשונה תוקפות את גזרתה הצפונית של קבוצת הארמיות, תקפה החזית הבלארוסית השנייה את מרכז הקבוצה. על גזרה זו הגן קורפוס הפאנצר ה-39 בפיקודו של רוברט מרטינק. הקורפוס היה חלק מהארמייה הרביעית של טיפלסקירך, ויחידותיו היוו את קצה המרפסת הבלארוסית, והחזיקו בראש גשר מעבר לנהר הדנייפר. מטרתה של המתקפה הייתה העיר מוהילב, ולפיכך היא נקראה "מתקפת מוהילב".

הקורפוס ספג אבדות כבדות מידי הארמייה ה-49, וכבר ב-25 ביוני נאלץ טיפלסקירך לבקש אישור להורות לו לסגת. אישור כזה לא הגיע, וטיפלסיקרך הורה למרטינק לסגת לדנייפר על דעת עצמו. מפקד קבוצת הארמיות, בוש, דרש מטיפלסקירך להורות למרטינק לחזור לעמדותיו הקודמות, אולם בשלב זה הדבר היה בלתי אפשרי. ב-26 ביוני נפגש בוש עם היטלר, וזה האחרון הורה לו להסיג את הקורפוס עד מעבר לברזינה. יום למחרת חצו הסובייטים את הדנייפר, וב-28 ביוני שחררו את מוהילב. הגרמנים פתחו בנסיגה מבוהלת, כשהם מותקפים ללא הרף בידי חיל האוויר הסובייטי ויחידות החלוץ של השריון הסובייטי. ב-30 ביוני הגיעו הגרמנים לברזינה, וסיימו את חצייתו ב-2 ביולי.

בוברויסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרום, תקפה החזית הבלארוסית הראשונה של קונסטנטין רוקוסובסקי את הארמייה התשיעית של הנס יורדן. ביום הראשון של המתקפה, נאלץ רוקוסובסקי לסגת לאחר שספג אבדות כבדות, אולם כבר למחרת הצליח להשיג פריצה ראשונית. הארמייה הסובייטית השלישית כיתרה את הקורפוס ה-35, בעוד הארמייה ה-65 כיתרה את קורפוס הפאנצר ה-41. שתי היחידות נאלצו לסגת אל בוברויסק ויצרו שם כיס התנגדות. הכיס כותר לחלוטין בידי הסובייטים, שהפציצו אותו יום ולילה מהאוויר ומהיבשה. הקורפוס ה-55 הצליח להימלט ומנע בכך את השמדתה המוחלטת של הארמייה ה-9. ב-28 ביוני ניסו הגרמנים המכותרים לבצע פריצה מהכיס, אולם רק יחידות מעטות הצליחו להימלט. יום למחרת שחררו הסובייטים את בוברויסק לאחר לחימה אינטנסיבית ברחובות.

שלב שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנפרצו עמדותיה הקדמיות של קבוצת ארמיות מרכז, החלו הסובייטים להתמקד בשלב הבא: העיר מינסק (מתקפת מינסק). בעיר זו התרכזו מרבית שרידיה של הארמייה הרביעית, וכן חלק מניצולי הארמייה התשיעית. כוחות החלוץ של הסובייטים החלו לחסום את הגישה לברזינה ולכתר את העיר. ה-OKH הורה להעביר את דיוויזיית הפאנצר ה-5 מקבוצת ארמיות צפון אוקראינה אל בלארוס, במטרה לנסות לאבטח את מעברי הברזינה ולאפשר נסיגה מסודרת ממינסק. ב-29 ביוני הותקפה התגבורת הגרמנית בידי ארמיית הטנקים ה-5 של המשמר וארמיית המשמר ה-11, והיא נאלצה לפנות את מעבר הברזינה ולסגת לבוריסוב. יום למחרת הם נאלצו לפוצץ את הגשרים על הברזינה כדי למנוע את כניסת הסובייטים לבוריסוב. קורפוס הטנקים ה-2 של המשמר חצה את הנהר והקים שם ראש גשר במטרה למנוע מהגרמנים לחזור לעברו השני. כעת נחסמה דרך מילוט זו בפני הכוחות במינסק, והעיר כותרה. ב-2 ביולי קיבלו הגרמנים אישור לסגת, אולם כבר היה מאוחר מדי. יום למחרת פרצו הסובייטים לעיר, והחלו לכבוש אותה בלחימת רחוב. הגרמנים עשו מספר ניסיונות לסגת, אולם רק מעטים הצליחו בכך. במהלך הקרב על מינסק איבדו הגרמנים כ-100,000 איש, מתוכם 40,000 הרוגים.

פולוצק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לכיבוש מינסק, תקפו הסובייטים את פולוצק (מתקפת פולוצק) מתוך מטרה להבטיח את השלמת כיתורה של מינסק מצפון, וגם כדי להשמיד את ארמיית הפאנצר ה-3. בניסיון נואש למנוע את נפילת העיר, העבירו הגרמנים לגזרה את הדיוויזיה ה-290 והדיוויזיה ה-81. ב-1 ביולי החלו הסובייטים במתקפה על העיר עצמה. הגרמנים התגוננו בעקשנות, והעיר נפלה רק ב-4 ביולי לאחר לחימת רחוב עקשנית.

שלב שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאוליאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביוני הדיח היטלר את ארנסט בוש מהפיקוד על קבוצת ארמיות מרכז, ומינה במקומו את ולטר מודל. זה האחרון ניסה לרכז מחדש את מה שנותר מהכוחות הגרמניים, ובאמצעות תגבורות מעטות שהחלו לזרום מצפון אוקראינה, קיווה להקים קו הגנה באזור לידא. הסובייטים מצדם, לא ציפו להצלחה כה גדולה בשלב כה מוקדם של המבצע. בלארוס למעשה שוחררה לגמרי, והם נמצאו כעת בשטח המדינות הבלטיות. ב-8 ביולי נפגש סטלין עם גאורגי ז'וקוב כדי להגדיר מטרות חדשות למבצע.[7] בעצתו, החליט סטלין להמשיך את המבצע ולשחרר גם את ליטא, לטביה ופולין המזרחית. משימה זו הוטלה על החזית הבלטית הראשונה. בגרמיאן פתח במתקפה ב-5 ביולי, כשיעדו הוא העיר קובנה שבליטא. בשלב זה התגבורות הגרמניות הצליחו להאט מעט את התקדמות הסובייטים. ב-14 ביולי החליט הסטאבקה שקובנה תשוחרר בידי החזית הבלארוסית השלישית, וכי בגרמיאן יתמקד בשחרור העיר שיאוליאי. לצורך כך, הופקעה מבגרמיאן הארמייה ה-39, וכפיצוי הוא קיבל את הקורפוס הממוכן ה-3. עוד באותו היום הוא החל במתקפה בכיוון זה. פוניבז' שוחררה ב-22 ביולי, וב-27 ביולי שוחררה שיאוליאי. בגרמיאן חדר גם ללטביה, ועד 31 ביולי כבר הגיע למפרץ ריגה. קבוצת ארמיות צפון כותרה בקורלנד ונותרה שם עד סיום המלחמה.

וילנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על החזית הבלארוסית השלישית בפיקודו של צ'רניאחובסקי, הוטל לשחרר את עיר הבירה הליטאית וילנה. בניסיון למנוע מהסובייטים לחדור לליטא ממזרח, ניסו שרידיה של הארמייה הרביעית להחזיק בתחנת הרכבת של מולודכנו, אולם היא נלכדה ב-5 ביולי לאחר מתקפה משולבת של ארמיות הטנקים ה-11 וה-5 בסיוע קורפוס הפרשים ה-3 של המשמר. ב-7 ביולי הגיעו הסובייטים לווילנה, אשר הוחזקה בידי כוחות של ארמיית הפאנצר השלישית. תוך יום אחד סיימו הסובייטים לכתר את העיר, והחלו לכבוש אותה. על חיל המצב הגרמני של העיר הוטל להילחם בכל מחיר. במקביל לחדירה הסובייטית לעיר, פתח ארגון הארמייה קריובה במרד נגד הגרמנים (מבצע אוסטרה ברהמה). לאחר מספר ימי קרבות רחוב קשים, ב-12 ביולי תקפה דיווזיית הפאנצר ה-6 בכל כוחותיה, והצליחה ליצור מסדרון בריחה קטן עבור הכוחות הגרמניים הנצורים בעיר. עם זאת, רק מעט מאוד חיילים גרמנים הצליחו להימלט לפני שלמחרת היום סגרו הסובייטים את המסדרון, וסיימו את כיבוש העיר.

בילוסטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית הבלארוסית השנייה בפיקודו של זאכארוב חצתה את נהר הניימן ב-11 ביולי ושחררה את גרודנו ב-15 ביולי. ב-23 ביולי פתחו הגרמנים במתקפת נגד, בסיוע דיוויזיית הפאנצר ה-19 הרעננה שזה עתה הועברה מן העורף, במטרה לכתר את יחידות החלוץ של הסובייטים בגרודנו. הסובייטים הופתעו אמנם, וספגו אבדות כבדות, אולם המתקפה לא השיגה את יעדיה. המטרה הבאה של הסובייטים הייתה לחדור לפולין המזרחית ולהגיע עד בילוסטוק. לסובייטים נדרשו מספר ימים כדי להגיע אל העיר, כיוון שהדיוויזיה ה-50 הגנה בעקשנות על כביש גרודנו-בילוסטוק. רק ב-27 ביולי הגיעו הסובייטים אל העיר, ולכדו אותה לאחר מספר ימים של לחימת רחוב. ב-6 באוגוסט הם שחררו את אוסובץ, וב-14 באוגוסט הצליחו להקים ראש גשר מעבר לנהר הנרבה.

לובלין-ברסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית הבלארוסית הראשונה של רוקוסובסקי, התמקדה בשחרור פולין המזרחית. ב-18 ביולי התקיף רוקוסובסקי את קבוצת ארמיות צפון, ותוך מספר שעות כבש את פינסק. ב-21 ביולי הגיעו הסובייטים אל הבוג המערבי, וארמיית הטנקים ה-2 החלה בהתקדמות בכיוון לובלין בעוד ארמיית המשמר ה-2 תקפה בכיוון ברסט במטרה למנוע נסיגה של כוחות מקבוצת ארמיות מרכז שנמלטו מבילוסטוק. ב-22 ביולי שחררו הסובייטים את מחנה מיידנק ליד לובלין. המחנה פוזר זמן קצר לפני כן כחלק ממבצע 1005, אך נהרס רק באופן חלקי עד למועד הגעתו של הצבא האדום אליו. אף על פי ש-1,000 אסירים נלקחו ממנו בצעדת מוות, הצבא האדום מצא אלפי אסירים שעדיין נותרו במחנה ושפע עדויות לרצח ההמוני שבוצע שם, בהן תאי גזים, משרפות וצריפי אחסון ומגורים. אחד החיילים ששחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב והוא תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.[8] יומיים לאחר מכן שוחררה לובלין עצמה, ויום למחרת הגיעו הסובייטים אל הוויסלה.

הסטאבקה הורתה לרוקוסובסקי להמשיך להתקדם בכיוון ורשה, לא לשם כיבוש העיר אלא כדי למנוע את נסיגת קבוצת ארמיות מרכז. ברסט נפלה ב-28 ביולי. ב-2 באוגוסט הקימה הארמייה ה-47 ראש גשר מעבר לוויסלה במגנושב, בעוד הארמייה ה-69 הקימה ראש גשר בפולאווי. במקביל, הצליחה גם החזית האוקראינית הראשונה בפיקודו של קונייב, אשר הגיעה לאזור כחלק ממבצע לבוב-סנדומייז', להקים ראשי גשר מעבר לוויסלה. הגרמנים התארגנו מחדש, והביאו לזירה שתי דיוויזיות חדשות דיוויזיית הפאנצר אס אס החמישית ודיוויזיית פאנצר מוצנחת הראשונה הרמן גרינג. החל מ-8 באוגוסט תקפו הגרמנים את ראשי הגשר בכל הכוח, והנחילו לסובייטים אבדות כבדות. ראש הגשר במגנושב, אשר היה בפיקודו של וסילי צ'ויקוב, מנה בשלבים מסוימים 12 אנשים בלבד.[9] עם זאת, הסובייטים הצליחו להחזיק מעמד. ראשי גשר אלה עתידים להוות את נקודת הפתיחה של מבצע ויסלה-אודר.

קובנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביולי פתחה החזית הבלארוסית השלישית במתקפה הסופית בכיוון קובנה. ב-1 באוגוסט הם הגיעו אליה והשתלטו עליה. בימים הבאים הם התקדמו במהירות, ושחררו למעלה מ-900 כפרים ועיירות קטנות. הגרמנים ריכזו את כל הכוחות שיכלו במסגרת ארמיית הפאנצר השלישית, וב-16 באוגוסט פתחו בסיוע הקריגסמרינה במבצע דופלקופף במערב לטביה. הגרמנים קיוו לשחרר את שיאוליאי ולהסיר את האיום על ריגה, אולם נכשלו. הגרמנים פתחו במתקפת נגד עזה במרחק 25 ק"מ בלבד מפרוסיה המזרחית, ואילצו את ארמיית הטנקים השנייה לסגת לאחר שספגה אבדות כבדות.[10] היטלר ראה בכך ניצחון גדול, ונחמה לאחר התבוסות הרבות שספג צבאו.[11]

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באוגוסט נבלם מבצע בגרטיון, ועשרה ימים לאחר מכן גם מבצע לבוב-סנדומייז'. שני המבצעים הגיעו עד מרחק קצר מוורשה, וייתכן שהיו מסוגלים לשחרר אותה לולא בחרו לעצור. המקורות הסובייטיים טוענים, שהגורמים העיקריים לעצירה היו התארכות קווי האספקה שלהם, לאחר התקדמות מהירה של מאות ק"מ, והזרמת כוחות עתודה גרמניים חזקים לפולין. אולם מקורות פולניים וחלק מהמקורות המערביים טוענים ששני המבצעים נעצרו על ידי סטלין מסיבות פוליטיות: ב-1 באוגוסט פתחו הפולנים במרד ורשה, והסובייטים רצו להניח לגרמנים למחוץ אותו עבורם.[10] נושא זה מעורר רגשות עזים ומחלוקות עד היום. עם סיום המבצע, החליטו הסובייטים על הפוגה בחזית, ואפשרו לחזיתות השונות להשלים את האבדות כהכנה לקראת המתקפה הבאה בינואר 1945 - מבצע ויסלה-אודר.

סיכום המבצע והערכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב תואר כדוגמה ליישום מוצלח של התאוריה הצבאית הסובייטית, אשר פותחה בשנות ה-30 (תאוריית "הקרב העמוק"), וכהצלחה גדולה של שיטות ההטעיה וההסוואה בהן השתמש הצבא הסובייטי. למרות היקף הכוחות העצום שנטל חלק במתקפה הסובייטית, הצליח הפיקוד הסובייטי להשיג הפתעה טקטית מושלמת, ולהטעות את הפיקוד הגרמני ביחס ליעדי מתקפת הקיץ הסובייטית, וכתוצאה מכך השיג עדיפות מכרעת על כוחות האויב בצירי המתקפה העיקריים.

מבצע בגרטיון היה אחד המבצעים ההתקפיים המוצלחים ביותר של הצבא הסובייטי במהלך המלחמה. במהלכו הושמדו חלק גדול מכוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית והצבא האדום שחרר את רוב השטח שנותר בשליטת הנאצים בברית המועצות. הצבא האדום ספג אמנם אבדות כבדות במהלך המבצע, אך אבדות הצד הגרמני היו כמעט שקולות לאבדות הצד הסובייטי ( בעוד שבמבצעים התקפיים קודמים אבדות הצבא הסובייטי עלו במידה רבה על אבדות הוורמאכט).

הצבא הגרמני ספג תבוסה קשה יותר מאשר תבוסתו בקרב סטלינגרד. בחודשים יוני-אוגוסט 1944 ספג הוורמאכט למעלה מ-900 אלף אבדות בחזית המזרחית, פי שניים לפחות מאבדותיו בחזית המערבית בתקופה המקבילה. מבין 47 מפקדי הדיוויזיות אשר השתתפו במבצע, 31 נהרגו נפלו בשבי, וגנרלים רבים התאבדו או נעדרו.

מהלכי הצבא הסובייטי והשטחים שנכבשו על ידו ביוני-אוגוסט 1944

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע בגרטיון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוברי, עמ' 256.
  2. ^ 1 2 אוברי, עמ' 257.
  3. ^ אוברי, עמ' 258.
  4. ^ השם נבחר בידי סטלין בעצמו. בגרטיון היה ממוצא גאורגי, כמו סטלין
  5. ^ 1 2 רוברטס, עמ' 467.
  6. ^ אוברי, עמ' 261.
  7. ^ אוברי, עמ' 262.
  8. ^ טוראי טולקצ'וב בשערי הגיהנום - עדותו של אמן משחרור מיידנק ואושוויץ, באתר יד ושם
  9. ^ אוברי, עמ' 263-265.
  10. ^ 1 2 רוברטס, עמ' 469.
  11. ^ רוברטס, עמ' 470.