מריה דרם
 | |
| דיוקן של מריה דרם, שנת 1894, כמייסדת "זכות האדם", שנה לפני מותה | |
| לידה |
17 באוגוסט 1828 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
6 בפברואר 1894 (בגיל 65) פריז, צרפת |
| מדינה |
 צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות של מונמארטר |
| מקצוע | סופרת, עיתונאית |
| חתימה |
 |
  | |
מרי אדלייד דרם (בצרפתית: Marie Adélaïde Deraismes; 17 באוגוסט 1828 - 6 בפברואר 1894) הייתה פמיניסטית, נואמת, ואישה של מילים. דרם הייתה האישה הראשונה שהושבעה לתנועת "הבונים החופשיים" בצרפת, בסוף המאה ה-19, והיוזמת של המסדר המעורב הראשון של הבונים החופשיים הבינלאומי שנקרא "זכות האדם".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרים דרם גדלה במשפחה בורגנית, ליברלית, מבוססת, ברובע ה-17 בפריז. אביה, שהיה סוחר, הלך שבי אחרי רעיונותיו של וולטיר, במיוחד ככל האמור בהתנגדות לכנסייה ועוינות כלפי זרם הישועים. עם זאת חי בשלום עם הליכת אשתו למיסה פעמיים-שלוש בשנה ולהטבלת בתו בכנסייה. למרות נטייתו האנטי כנסייתית של אביה, ואמונתה השטחית של אימה, דרם הרגישה צורך ללמוד את התנ"ך, ואת סיפורי אבות הכנסייה, ולנסות להבין את דתות המזרח. היא למדה יוונית ולטינית כדי להבין את הכתבים העתיקים, והתעמקה בחיבורי הפילוסופים של תקופת ההארה במאה ה-18 כתומס הובס, ג'ון לוק, הברון ממונטסקיה, דקארט, ז'אן ז'אק רוסו ואחרים. כבר בגיל עשרים הייתה משכילה מאוד, מסורה לאידיאלים, שואפת לשלמות ומאמינה ביכולת לבנות חברה על יסודות של חופש והחתירה לשוויון. דרם האמינה בשינוי חברתי מדורג ואיטי יותר מאשר במהפכות. בפעילותה הפוליטית חיפשה דרכים להובלת רפורמות מתקדמות שיקדמו שינוי כזה.
דרם הייתה משוכנעת בחשיבות החינוך בפתיחת חסמים חברתיים, ובהעברת רפורמות באמצעות חקיקה. לאחר מותו של אביו בשנת 1852, המשיכה את פעילותה לצד אימה ואחותה הגדולה. החלה לכתוב והשתתפה בפרסומים בעיתון ספרותי בעל גוון פוליטי שנקרא "הגמד הצהוב" ובעיתון נוסף. מוקדם בחייה גילתה גם את אמנות הנאום, וראתה את השפעת המילה הנאמרת כגוברת על זו הכתובה. בכל זאת, לאחר פטירת הוריה, השתמשה במשאביה הכלכליים כדי להמשיך גם בקריירה העיתונאית שלה.
הבונים החופשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן שבו רעיונות פמיניסטיים הסעירו את חיי הרוח בתקופתה והבליטו את הניגודים בין הרפובליקנים לבין השמרנים[1], איפשרו לה השכלתה ורהיטותה להפגין את כישוריה כנואמת.
בשנת 1866, כתגובה למסע הכפשה כלפי הבונים החופשיים הצרפתים, החליט העיתון Grant Orient de Paris לארגן "כנסים פילוסופיים" במשכנו ב-rue Cadet שבפריז. ליאון רישר (Léon Richer), הוגה ליברל חופשי בדעותיו, רפובליקני, שהיה חבר בעל השפעה
ב"בונים החפשיים הצרפתיים", הזמין גם את מריה דרם. בהיותו פמיניסט מושבע העריך את כשרונותיה ורעיונותיה בדבר הצורך באמנציפציה של נשים, והיא הסכימה לתת הרצאה בנושא "המוסר" ; לאור הצלחתה בפני קהל שאינו מכיר אותה, המשיכה לתת הרצאות בנושאים כמו עצמאות, ההנאה, המחלוקת, חיים פרטיים, חינוך, ההשפעה של הרומן ועוד, מנקודת ראות פמיניסטית.
ב-1869, יסדה מריה דרם, יחד עם הפמיניסטית פול מינק (Paule Mink), האנרכיסטית לואיז מישל (Louise Michel) וליאון רישר את "החברה לתביעת זכויות אזרח לנשים", (Société pour la Revendication du Droit des Femmes) ולאחר מכן בשנת 1870, את "האגודה לזכויות נשים" (L'Association pour le droit des femmes), שהייתה נשיאתה. לקחה חלק בכתב העת זכויות נשים, שנוסד על ידי לאון רישר. יחד איתו, בזמן השתתפותה בבונים החפשיים, יזמה פעולות למען נשים, תוך שילוב צעדים להגנה על חילוניות. בשנת 1874, עם וירז'יני גריס טראוט (Virginie Griess-Traut), הוברטין אוקליר (Hubertine Auclert), ואלין ולט (Aline Valette) כולן פמיניסטיות פציפיסטיות, הקימה את החברה למען שיפור גורלה של האישה (la Société pour l'amélioration du sort de la femme)[2].
באותן שנים תמכה גם באופן פעיל בקבוצה של לואיז מישל, אנדרה ליאו, ואליזה רקלוז, ששאפה להקים מערך חינוך עבור בנות. לאחר מלחמת 1870, הייתה מריה דרם מהדוברות הנלהבות של הרפובליקה הצעירה והגנה על הרעיונות הדמוקרטיים שבסיסה. דרם יזמה סדרה חדשה של כנסים על זכויות הילד, זכות הצבעה כללית, וכו'. ב-1878, ביחד עם לאון רישר יזמו את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות נשים, אשר עסקה בחמישה נושאים עיקריים: היסטוריה, חינוך, כלכלה, מוסר וחקיקה[3]. ב-1881 מקבלת על עצמה ניהול העיתון Le Republicain de Seine et Oise.
רעיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דרם הייתה הוגת דעות ליברלית, התנגדה לקתוליות ולמוסדותיה, שלדעתה הובילו לבורות ומיזוגניה. דגלה בחילוניות וחינוך. כתבה על פמיניזם ו"שחרור האישה", עיגנה את תפיסותיה גם באספקט החוקי של זכויות - במיוחד זכות ההצבעה. טענה כי גברים ונשים שותפים בתהליך ההתרבות ולפיכך שווים. טענה כי תפיסת האישה כנחותה אינה נגזרת מן הטבע אלא הומצאה על ידי אנשים והיא פיקציה חברתית שיש לשנותה. יצאה כנגד התפיסה הרומנטית והסוגדת לדמות האישה כפי שהשתקפה בציור בספרות ובתיאטרון וכן כלפי הוגי דעות כמו זאן ז'אק רוסו, בשל תפיסות לא שוויוניות שהם מקדמים כלפי נשים. 8,9,10,11,12.
- נלחמה להכחדת הזנות. בהיות הזנות ממוסדת על ידי המדינה, ראתה בה את אחד הביטויים המובהקים לדיכוי גברי, והגורמים ליצירת אנטגוניזם בין גברים לנשים. איחדה כוחות במאבק זה עם פמיניסטית אנגליה - ג'וזפין באטלר.
- האמינה ברפובליקה המתהווה אך התקשתה ליצור ברית עם גברים אשר לא האמינו בשוויון נשים.
פעילותה ב"בונים החופשיים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
.JPG)
לנוכח סירובן של רוב לשכות הבונים החפשיים לקבל אליהן נשים, החליט הסניף של אזור פק בפריז לנקוט יוזמת נגד והשביע את מריה דרם כחברה בו בינואר 1888. צעד זה גרם זעזוע בתנועת ה"בונים החופשיים הצרפתים" והסניף הושעה מן הארגון עד ששמה הוסר מן הרשימה.
אחת עשרה שנים לאחר מכן, ב-1 ביוני 1892, אספה דרם 16 נשים רפובליקניות והכריזה כי הן מקבלות על עצמן את עקרונות התנועה. ביחד עם ג'ורג' מרטין, בונה חופשי, התכנסו וקיימו טקסים וישיבות ברוח הארגון. תוך מספר חודשים עלו בדרגות המקובלות בו עד לרמה בה נדרשו לשאת את הרצאת הכניסה הרשמית שלהן, שמתקבלת בהצבעה. כך נולד המסדר המאסוני המעורב הראשון-שנקרא בשם "זכות אנוש". דרם יצרה סדק בחומת המיזוגניה בתנועה. בזכות פעילותה היא נחשבת כדמות שמגלמת את רוח שנות ההרפובליקה השלישית הראשונות: השאיפה לחירות, חילוניות של מוסדות המדינה ובחינוך, וחתירה לשוויון זכויות בין נשים וגברים. דרם נפטרה לפני שהושלמה מלאכת שילוב הנשים בבונים החופשיים[4].
אנדרטה לזכרה נחנכה בשנת 1898, ברובע ה-17 של פריז וכללה פסל של לואי ארנסט בריאס. הפסל נהרס ב-1943 על ידי הגרמנים ושוחזר ב-1983[5]. אחד הרחובות הגובלים בכיכר נקרא על שמה. היה לה בית בפונטואז, ברובע סיין א-אואז. גם שם הועמד פסל לזכרה וגם הוא נהרס במלחמה. שוחזר בשנת 2000 על ידי אגודת הידידים לזכרה. ב-1894 נקרא רחוב על שמה ברובע ה-17, וב-1980 הוקם גם בית ספר מקצועי ברובע ה-19 על שמה.
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמרים שנכתבו עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Françoise Jupeau-Réquillard, La Grande Loge Symbolique Écossaise 1880-1911 ou les avant-gardes maçonniques, Éditions du Rocher, 1998, 316 p.
- Daniel Ligou et al., , vol. 2, Privat, 2000
- Jean-Louis Debré et Valérie Bochenek, , Paris, Arthème Fayard, 2013, 374 p., p. 101-115
- Tristan Bourlard, Le Petit Abécédaire du féminisme selon Maria Deraismes, 2015 Lire en ligne [archive]
- Maria Deraismes: journaliste pontoisienne : une féministe et libre-penseuse au xixe siècle, actes du colloque Maria Deraismes, organisé par la Fédération Nationale de la Libre Pensée et l'Association laïque des Amis de Maria Deraismes, en partenariat avec la municipalité de Pontoise, le 14 mars 2009, sous la direction de Claude Singer, Karthala, 2001, 208 pages + 8 pages de cahier de photos.
- Fabienne Leloup, Maria Deraismes, riche, féministe et franc-maçonne, Paris, éditions Michel de Maule, 2016 (roman historique).
עבודות של מריה דרם בהוצאות מחודשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Françoise Jupeau-Réquillard, La Grande Loge Symbolique Écossaise 1880-1911 ou les avant-gardes maçonniques, Éditions du Rocher, 1998, 316 p.
- Eve dans l'humanité, articles et conférences de Maria Deraismes, Préface d'Yvette Roudy, éd. Abeille et Castor, Angoulême, 2008
- Les Droits de L'enfant : Conférence de Maria Deraismes, Éd. Mario Mella, Lyon, 1999
- Ce que veulent les femmes, articles et discours de 1869 à 1894, éd. Syros, 1980 Œuvres complètes de Maria Deraismes (éditeur Félix Alcan, 108 boulevard Saint-Germain à Paris):
- 1895 Volume 1 : France et progrès ; Conférence sur la noblesse, en octobre Volume 2 : Eve dans l'Humanité ; Le Droits de l'Enfant, en janvier 1896
- Volume 3 : Nos Principes et nos Mœurs ; L'ancien devant le Nouveau, en janvier 1897 .
- Volume 4 : Lettre au clergé français ; Polémique religieuse, en 1898. Ouvrages de Maria Deraismes en éditions originales
עבודות של מריה דרם בהוצאות מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Nos principes et nos mœurs, éd. Michel Lévy frères, Paris, 1868
- L’Ancien devant le nouveau, Librairie nationale, Paris, 1869
- Lettre au clergé français, éd. E.Dentu, Paris, 1879
- Les Droits de l’enfant, éd. E.Dentu, Paris, 1887
- Épidémie naturaliste [Émile Zola et la science, discours prononcé au profit d’une société pour l’enseignement en 1880] par Maria Deraismes, éd. E.Dentu, Paris, 1888
- Ève dans l’humanité, éd. L. Sauvaitre, Paris 1891
- Le Théâtre de M. Sardou, conférence faite le 21 janvier 1875, à la salle des Capucines, Paris : E. Dentu, 1875 .
- Ligue populaire contre l'abus de la vivisection : Discours prononcé par Mlle nati
- Maria Deraismes, à la conférence donnée le 23 septembre 1883, au Théâtre des
מאמרים נלווים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Ordre maçonnique mixte international « le Droit humain ». Fédération française du « Droit humain » Le Droit des femmes
- Fédération française du « Droit humain »
- Le Droit des femmes
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ↑ Le Petit Parisien [archive], 7 février 1894, page 2, 3e colonne. La date de naissance indiquée ici est erronée.
- ↑ Le féminisme sous la troisième république: 1870-1914 [archive] Klejman Laurence, Rochefort Florence, Matériaux pour l'histoire de notre temps. 1985, N. 1. Histoire des femmes et du féminisme. p. 8-11, doi : 10.3406/mat.1985.403977.
- ↑ Debré et Bochenek 2013, p. 101-103.
- ↑ Léon Richer et Maria Deraismes [archive] Litterama, janvier 2011
- ↑ a, b et c Maria Deraismes, Ève dans l’humanité [archive] Jean-Claude Caron, Revue d'histoire du xixe siècle, éditions Abeille et Castor, 2008. )
- ↑ Debré et Bochenek 2013, p. 101-105.
- ↑ Claude Maignien et Charles Sowerwine, , Paris, Les Éditions ouvrières, 1992 (lire en ligne [archive]), p. 65
- ↑ Debré et Bochenek 2013, p. 104-110
- ↑ La critique féministe de Rousseau sous la Troisième République [archive] Tanguy L’Aminot, C.N.R.S.–UMR 8599 de Paris IV-Sorbonne, 1995
- ↑ Destins de femmes. Religion, culture et société (France, [archive] xixe et xxe siècles) Letouzey et Ané, Anne Cova, Bruno Dumons (éd.), Paris,, coll. «Mémoire chrétienne au présent», 2010
- ↑ Le gender est-il une invention américaine ? [archive] Karen Offen, Éditeur Presses univ. du Mirail, Clio 2006/2 (no 24)
- ↑ Les hommes pro-féministes : compagnons de route ou faux amis? [archive] Francis Dupuis-Déri, Recherches féministes, vol. 21, no 1, 2008, p. 149-169
- ↑ a et b (Daniel Ligou et al. 2000, p. 154-155)
- ↑ Debré et Bochenek 2013, p. 111-115
- ↑ La signature du fondeur et la date de la fonte sont lisibles sur le socle de la statue.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Le féminisme sous la troisième république: 1870-1914 Klejman Laurence, Rochefort Florence, Matériaux pour l'histoire de notre temps. 1985, N. 1.
- ^ Le féminisme sous la troisième république: 1870-1914 Klejman Laurence, Rochefort Florence, Matériaux pour l'histoire de notre temps. 1985, N. 1. Histoire des femmes et du féminisme. p. 8-11, doi : 10.3406/mat.1985.403977.
- ^ Léon Richer et Maria Deraismes Litterama, janvier 2011
- ^ Jean-Louis Debré, Ces femmes qui ont réveillé la France, Fayard, 2013, עמ' 101-115
- ^ La signature du fondeur et la date de la fonte sont lisibles sur le socle de la statue