הזכות לחינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הזכות לחינוך נמנית כאחת מזכויות האדם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948, ובאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966. מטרתה של זכות זו - מתן גישה לחינוך לכל אדם. זכות זו, אף שהיא רלוונטית בעיקר לילדים, נוגעת גם למבוגרים.

למוד נגינה קבוצתי

מרכיבי הזכות לחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך מורכבת ממספר אלמנטים שונים. ההכרה בכל אחד מהם משתנה ממדינה למדינה, וכך גם יכולתה של המדינה להגן על זכות זו - שכן הזכות לחינוך, כאחת הזכויות החברתיות, דורשת השקעת משאבים רבים על-מנת ליישמה. להלן רשימת מרכיבים מקובלת של הזכות לחינוך. חלק ממרכיבים אלו הוכרו במגילת זכויות האדם המקורית, ואחרים נוספו בהצהרות מאוחרות יותר של האו"ם, של אונסק"ו ושל ארגונים בינלאומיים אחרים:

חינוך יסודי חובה וחינם לכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל ילד יש זכות ליהנות מחינוך יסודי, בלא שהוא או הוריו יאלצו לשלם על כך. חינוך זה הוא חובה - אין באפשרות הילד או הוריו לוותר על מימוש זכות זו.

השונות העיקרית ביישום סעיף זה נובעת מגמישותו של המושג 'חינוך יסודי'. בישראל על פי חוק לימוד חובה החינוך הוא חובה וחינם מגיל שלוש עד סיום כיתה י"ב (נכון ליולי 2007)[1], אם כי החוק מיושם בפועל רק מגיל חמש, מסיבות תקציביות. בארצות מתפתחות רבות החינוך מוגדר כחובה וחינם רק בכיתות א-ד, וגם יישום דרישה זו נתקל בקשיים רבים. עם זאת, קיימת הסכמה כי חינוך יסודי משמעו לפחות רכישת ידיעת קרוא וכתוב.

חינוך מקצועי וטכנולוגי נגיש לכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום לימודיו היסודיים, זכאי כל ילד להמשיך את לימודיו בתחומים מקצועיים וטכנולוגיים. המבדיל בין דרישה זו לקודמת הוא בכך שאינה מחייבת - על כל ילד להיות מסוגל לממש זכות זו, אך הוא אינו מחויב בכך.

קיימות ארצות בהן, בגלל חוסר במשאבים, סעיף זה אינו מיושם כלל. היישום של סעיף זה בישראל מתבטא בכך שעל-אף שהשנתיים האחרונות בלימודי החטיבה העליונה (יא-יב) אינן נכללות בחוק לימוד חובה, הן מסובסדות על ידי המדינה והיא מתחייבת לאפשר לכל תלמיד ליהנות מהן.

חינוך גבוה פתוח לכל על בסיס הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אדם יש את הזכות ללמוד בחינוך גבוה (מכללות ואוניברסיטאות), אם הישגיו האקדמיים מספיקים לשם כך. ההבדל בין שלב זה לקודם - לא כל אדם זכאי לחינוך גבוה, אלא רק אלו שהישגיהם מספיקים לכך.

סעיף זה, בגלל עלויותיו הגבוהות, מיושם כמעט רק במדינות מפותחות, היכולות להקדיש את המשאבים הדרושים ליישומו. גם בין אלו שמיישמות אותו יש שונות רבה, כאשר היישום העמוק ביותר הוא חינוך גבוה חינם, בחלק ממדינות אירופה. בישראל מיושם סעיף זה על ידי סבסוד הלימודים הגבוהים על ידי המדינה ומתן מלגות לתלמידים נזקקים.

חינוך חופשי מאפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל ילד זכויות שוות לחינוך, ללא אפליה על רקע מין, מוצא אתני, שפה ועוד.

סעיף זה מאפשר קיום של בתי ספר נפרדים לפי מין, בתנאי שלא יהיה, בשל כך, הבדל באיכות הלימודים בין בתי הספר.

כמו כן מאפשר סעיף זה לקהילות בעלות שפה או תרבות שונים מאלו של הרוב לקיים בתי ספר משלהן, בשני תנאים: שלהורי הילד תהיה אפשרות בחירה בין בית ספר כזה לבית ספר רגיל ושלימודים בבית ספר כזה יאפשרו לתלמיד השתלבות בחברה הכללית (ולא יצרו מגבלת שפה, לדוגמה).

חינוך בהתאם לתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל ילד יש זכות לקבל חינוך התואם את תרבותו.

סעיף זה נועד למנוע חינוך בהתאם לתרבויות שולטות, העלול לגרום להיעלמות תרבויות אחרות. עם זאת, קיימת בעייתיות מובנית ביישומו: החינוך אליו מתייחסות זכות זו וכל האמנות התומכות בה הוא חינוך כפי שהתעצב במערב במאות השנים האחרונות - חינוך באמצעות מערכת מדינתית רשמית של בתי ספר. לגבי תרבויות רבות, חינוך 'בהתאם לתרבות' משמעו חינוך במסגרת משפחתית או שבטית. גם המטרות של שני סוגי החינוך שונות לגמרי: בעוד שהחינוך הרשמי נועד לרכישת ידע אקדמי, נועד החינוך מהסוג השני בעיקר לרכישת מיומנויות חיים.

הזכות לידיעת קרוא וכתוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות זו, הנכללת במסגרת הזכות לחינוך, מתייחסת גם למבוגרים. לפיה, לכל אדם יש את הזכות לדעת לקרוא ולכתוב.

זכות זו אינה מתקיימת במלואה בשום מדינה - אין מדינה שבה שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא 100%. לכן, זכות זו מחייבת את כל המדינות להנהיג תוכניות לחינוך מבוגרים.

ילדים הסובלים ממוגבלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ילדים הסובלים ממוגבלויות חלות כל הזכויות המוזכרות לעיל. על המדינה להבטיח זכויות אלה, בין אם על ידי התאמת בתי הספר הרגילים לצורכיהם או הקמת מסגרות מיוחדות, בתוך בתי הספר הקיימים או בנפרד.

הזכות לחינוך במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך במשפט הישראלי היא אגד של זכויות:[2] הזכות לקבל חינוך, הזכות להשפיע על תכני החינוך והזכות לשוויון בחינוך.[3] זכויות אלו עוגנו בחוק וזכו לפירוש מצד בית המשפט העליון ומלומדים. הן באות לידי ביטוי באופן שונה במגזרים שונים בחברה הישראלית.

מעמדן הנורמטיבי של הזכויות לחינוך במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכויות במשפט הישראלי נחלקות לשתי קבוצות. האחת, קבוצת הזכויות הרגילות. זכויות אלו מעוגנות בחקיקה רגילה של הכנסת שנועדה לשמור עליהן. אך למרות זאת, הכנסת יכולה לפגוע בהן באמצעות חוקים אחרים. הקבוצה השנייה, היא קבוצת זכויות האדם החוקתיות. זכויות אלו מעוגנות בחוקי-יסוד, הן בעלות מעמד חוקתי על-חוקי ולא ניתן לפגוע בהן בחוק רגיל.[4]

הזכויות לחינוך כזכויות חוקתיות על-חוקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל הזכויות לחינוך לא נקבעו כזכויות חוקתיות מפורשות בחוקי-היסוד.[5] במידה והזכויות לחינוך יוכרו כזכויות חוקתיות (המוגנות בחוקי-היסוד) הכנסת לא תוכל לפגוע בהן באמצעות חוק רגיל. לאור זאת, נשאלת השאלה האם אפשר בדרך של פרשנות לקרוא את הזכויות החוקתיות לחינוך לתוך המונח "כבוד" המופיע בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. שאלה זו זכתה לתשובות שונות מצד בית המשפט העליון לאורך השנים. בראשית הדרך, בפסק-דין שוחרי גיל"ת,[6] פסק השופט אור שלא ניתן לקרוא את הזכות לחינוך כנגזרת מחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו.[7] משמעות הדבר שניתן לפגוע בזכות לחינוך בחוק רגיל. לאחר מכן, בפסק דין ועד הורים עירוני,[8] בחרה השופטת בייניש להשאיר את השאלה ללא הכרעה.[9] נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כותב בספרו כי פסק דין נוער כהלכה[10] הוא הראשון שבו נפסק שהזכות לחינוך היא זכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם, ובכך הכריע שלא ניתן לפגוע בזכות לחינוך בחוק רגיל.[11] לאחר פסק דין זה, בפסק דין טבקה,[12] פסקה השופטת פרוקצ'יה מפורשות שהזכות לחינוך היא חלק מהזכות לכבוד בהקשר החוקתי. יתר השופטים שכתבו את פסק הדין (השופטים רובנשטיין ומלצר) הצטרפו לעמדתה.[13] בפרשת אבו לבדה[14] חוזרת השופטת פרוקצ'יה על הלכה זו ומציינת כי באופן כללי הזכות לחינוך מוכרת בישראל כזכות חוקתית מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובפרט הזכות לשוויון בחינוך.[15] בעוד שהשופטת בייניש הצטרפה לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, השופט דנציגר באותו פסק דין אינו מכריע לגבי מעמדה של הזכות לחינוך כזכות חוקתית. אך מסכים כי הזכות לשוויון בחינוך נכללת במונח "כבוד" המנוי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.[16] בכל מקרה יש לזכור כי כמו כל זכות אדם גם הזכות לחינוך אינה זכות מוחלטת והיא עשויה להתנגש עם זכויות אחרות. לאור זאת, ייתכן שהזכות לחינוך תוגבל במקרה הצורך בהתאם לפסקת ההגבלה המצויה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.[17] לדעת המלומדת לטם פרי-חזן למרות ההכרה בזכות לחינוך כזכות חוקתית היא לא הובילה לשינויים מהותיים במדיניות החינוך.[18]

הזכויות לחינוך כזכויות רגילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכויות הרגילות לחינוך מעוגנות הן בחקיקה והן בפסיקה של בית-המשפט העליון.[19] המלומד יורם רבין מונה שלוש סיבות לקיומה של הזכות לחינוך במשפט הישראלי:[20] הראשונה, הזכות לחינוך קבועה בחוקים רבים במשפט הישראלי.[21] השנייה, הזכות לחינוך מובטחת בהכרזת העצמאות.[22] והשלישית, הזכות לחינוך נקלטה מעקרונות המשפט הבינלאומי לדין הישראלי.[23]

הזכות לקבל חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לקבל חינוך היא זכותו של כל ילד בישראל שהמדינה תהיה אחראית על רמת חינוכו ותממן חינוך זה. זכות זו באה לידי ביטוי במשפט הישראלי בסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, הקובע ש"כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין".[24] חוק לימוד חובה מסדיר את סוגיית מימון החינוך.[25]

הזכות להשפיע על תכני החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות להשפיע על תכני החינוך היא זכותם של הורים בישראל לבחור את החינוך שהם מעוניינים שילדיהם יקבלו. יש לציין שמדובר בגמישות מסוימת ולא מלאה.[26] חוק חינוך ממלכתי[27] הוא ביטוי לזכות זו בחקיקה הישראלית. חוק זה מאפשר להורים לבחור בין חינוך ממלכתי כללי לבין חינוך ממלכתי דתי. כמו-כן, החוק מאפשר במצבים מסוימים לקבל פטור מלימוד חובה במוסד חינוכי מוכר במידה והילד מקבל חינוך באופן פרטי המניח את הדעת.[28]

הזכות לשוויון בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קיימת חקיקה ספציפית המצווה על שוויון בחינוך. סעיף 5 לחוק זכויות התלמיד קובע את זכותם של ילדים לשוויון בחינוך יסודי ותיכוני; סעיף 9 לכללי המועצה להשכלה גבוהה,[29] אוסר הפליה במוסדות להשכלה גבוהה; סעיף 6 לחוק שיווי זכויות האישה,[30] קובע שלכל אשה ואיש זכות שווה בחינוך והשכלה.[31]

חובת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חובת החינוך באה לידי ביטוי בשני מובנים: בחובה לפקוד את בית הספר לצורך לימוד במשך תקופה מוגדרת ובחובה לכלול תכנים מסוימים שהמדינה מכתיבה.[32] חובת החינוך מתוארת במשפט הישראלי בחוק לימוד חובה.[33] סעיף 1 לחוק קובע שחינוך חובה מיועד לילדים ולנערים לתקופה של חמש עשרה שנות לימוד: שלוש שנים בגן (מגיל שלוש עד חמש) ושתים עשרה שנות לימוד בבית-ספר (מכיתה א' עד כיתה י"ב). החוק קובע את אחריותם של ההורים לחינוך ילדיהם.[34]

הזכויות לחינוך במגזרים השונים בחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך במדינת ישראל מחולק למגזרים שונים בהם הזכות לחינוך מתבטאת באופן ייחודי.

המגזר החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו יתר האוכלוסיה, גם המגזר החרדי זוכה לחינוך במימון המדינה. תקצוב קבוצה זו לעתים אף עולה על התקצוב של המוסדות במסגרת החינוך הממלכתי. העדפה זו מעלה את השאלה האם בכך נפגעת הזכות לשוויון בחינוך. [35] המגזר החרדי נהנה גם מהזכות להשפיע על תכני החינוך וזוכה לאוטנומיה חינוכית במסגרת בתי ספר פרטיים המתוקצבים על ידי המדינה. בהקשר זה ניתן לציין את תכניות הלימוד הייחודיות אשר נועדו לשמר את הצביון הדתי-תרבותי של הקבוצה. אוטונומיה זו, שמגשימה את הזכות להשפיע על תכני החינוך, מובילה לעתים גם לפגיעה בזכות לקבל חינוך הכולל תכנים כגון: ידע שימושי, דמוקרטיה זכויות אדם וכדומה.[36]

המגזר הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזר הערבי נהנה מהזכות לקבל חינוך, אם כי לא במידה שוויונית. הזכות לשוויון בחינוך נפגעת בכך שמערכת החינוך הערבית סובלת מהזנחה והפליה תקציבית לעומת המגזר היהודי. דוגמה למקרה בו עלתה לשיח המשפטי ולדיון בבית-המשפט סוגיה זו היא בפסק דין ועדת המעקב.[37] יש לציין שנעשו ניסיונות לצמצם פער זה, אך הפער עדיין קיים. כיוון שהמגזר הערבי הוא קבוצת מיעוט מיוחדת, הוא נהנה מהזכות להשפיע על תכני החינוך על ידי אוטונומיה חינוכית-תרבותית מסויימת. דוגמה לאוטונומיה זו, היא שערבית משמשת כשפת הלימוד העיקרית בבתי הספר הללו. עם זאת, ההשפעה על תכנים לאומים תרבותיים מוגבלת.[38]

החינוך המיוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לחוק חינוך מיוחד,[39] הזכות לקבל חינוך בהקשר של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כוללת את הזכות לקבל חינוך שיקדם ויפתח את כישורי הילד ויכולותיו, לתקן ולשפר את תפקודו הגופני השכלי, הנפשי וההתנהגותי. המטרה של זכות זו היא להקל על שילובו בחברה בכלל ובמעגל העבודה בפרט. יחד עם זאת, גם לאחר חקיקת החוק עדיין קיימות בעיות במיוחד במישור היישומי שלו, בין השאר מכיוון שהחוק לא קובע את הצרכים והשירותים המיוחדים להם זכאי הילד. הבעיות היישומיות עולות גם במסגרת הזכות להשפיע על תכני החינוך בכל הנוגע להעדפת ההורים לשלב את ילדם במסגרת חינוכית רגילה ולא במסגרת של חינוך מיוחד.[40]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך

חינוך בישראל

חינוך מיוחד

עקרונות יסוד (משפט)

זכויות האדם בישראל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

• גיא מונדלק "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם" ספר ברנזון'טקסט מודגש' כרך שני-בני סברה 183 (אהרן ברק וחיים ברנזון עורכים, 2000).

• ישי בלנק " ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, היפרדות ואי-שוויון בחינוך הציבורי" עיוני משפט כח(2) 347 (2004).

• יורם רבין וקרן מידר "בית המשפט תוקע יתד: על הזכות לחינוך והזכות לשוויון בחינוך בשדה החינוך המיוחד" המשפט ח 541 (2003).

• לטם פרי-חזן החינוך החרדי בישראל: בין משפט, תרבות ופוליטיקה (2013).

• רחל אלבוים-דרור "קביעת מדיניות חינוך ותרבות בראי החקיקה" עיונים בחינוך: כתב עת למחקר בחינוך 27 5 (1980).

קישורים חיצוניים:[עריכת קוד מקור | עריכה]

• הזכות לחינוך, אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל

• זכויות התלמיד, אתר מדינת ישראל, משרד החינוך המינהל הפדגוגי

• שחר חי "פערי חינוך בין עשרים לעניים: דרושה העדפה מתקנת בתקציבים" ynet 30.11.2017

• ליאור דטל "חינוך חינם? ההורים משלמים עד 4.3 מיליארד שקל בשנה" TheMarker 11.06.17

חינוך, באתר כל-זכות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמנון מרנדה וורד לוביץ', חוק חינוך חובה - מעתה עד כיתות י"ב, באתר ynet, 18 ביולי 2007
  2. ^ אהרון ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה כרך ב 815 (2014).
  3. ^ יורם רבין "הזכות לקבל חינוך – מעמדה והיקפה בישראל" זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 567, 568 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004).
  4. ^ יורם רבין הזכות לחינוך 340-339 (2002).
  5. ^ שם, בעמ' 353.
  6. ^ בג"ץ 1554/95 עמותת שוחרי גיל"ת באמצעות מנהלת התוכנית, גברת שלומית לוסטיג נ' שר החינוך התרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2 (1996).
  7. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 354-353.
  8. ^ בג"ץ 7351/03 ועד הורים עירוני ראשון לציון נ' שרת החינוך התרבות והספורט, פס' 4 לפסק דינה של השופטת בייניש (פורסם באר"ש, 18.07.2005).
  9. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 797.
  10. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פ"ד סג(2) 398, 420 (2009).
  11. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 806.
  12. ^ בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, סד(1) 820, 845-844 (2010).
  13. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, 801-800.
  14. ^ בג"ץ 5373/08 אסמעיל אברהים אבו לבדה נ' שרת החינוך, פס' 26 ו-33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם באר"ש, 06.02.11).
  15. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, 802-801.
  16. ^ פרשת אבו לבדה, לעיל ה"ש 13, פס' 7 ו-9 לפסק דינו של השופט דנציגר; ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 803-802.
  17. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 817-816.
  18. ^ לוטם פרי-חזן "הזכות לחינוך קווים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית" משפט ועסקים טז 151, 152 (2013).
  19. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 351; ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 794-793; בג"ץ 4363/00 ועד פוריה עלית על-ידי היושב ראש איתן רון נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 214 (2002); בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 842 (2002); פרשת עמותת "נוער כהלכה", לעיל ה"ש 9, בעמ' 420; פרשת ועד הורים עירוני ראשון לציון, לעיל ה"ש 7, פס' 4 לפסק דינה של השופטת בייניש; בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל ואח' נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 1, 29 (2006); עניין טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה, לעיל ה"ש 11, בעמ' 844.
  20. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 351.
  21. ^ בין דברי חקיקה אלו ניתן למנות את ס' 3 לחוק זכויות התלמיד; ס' 6 לחוק לימוד חובה ו-ס' 3 לחוק חינוך מיוחד.
  22. ^ הכרזה על הקמת מדינת ישראל, ע"ר התש"ח 1.
  23. ^ לדין בינלאומי הרלוונטי לזכות לחינוך ראו: ס' 26 להכרזה בדבר זכויות האדם והאזרח; ס' 14-13 לאמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות כ"א 31, 205 (נפתחה לחתימה ב-1966).
  24. ^ סעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, ס"ח 42.
  25. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 310.
  26. ^ שם, בעמ' 322, 325-324.
  27. ^ חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, ס"ח 137.
  28. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 322, 325-324.
  29. ^ כללי המועצה להשכלה גבוהה (הכרה במוסדות), התשכ"ד-1964, ק"ת 634.
  30. ^ חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א-1951, ס"ח 248.
  31. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 333-332.
  32. ^ רבין "הזכות לקבל חינוך – מעמדה והיקפה בישראל", לעיל ה"ש 2, בעמ' 584.
  33. ^ חוק לימוד חובה, התש"ט-1949, ס"ח 287.
  34. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 307.
  35. ^ שם, בעמ' 498-497.
  36. ^ שם, בעמ' 431, 498-497.
  37. ^ בג"ץ 2814/97 ועדת המעקב העליונה לעניני החינוך הערבי בישראל נ' משרד החינוך התרבות והספורט, פ"ד נד(3) 233 (2000); רבין "הזכות לקבל חינוך – מעמדה והיקפה בישראל", לעיל ה"ש 2, בעמ' 583.
  38. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 499-498.
  39. ^ חוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988, ס"ח 114.
  40. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 500.


עיינו גם בפורטל

P Education.png

פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.