לדלג לתוכן

הזכות לחינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
לימוד נגינה קבוצתי

הזכות לחינוך נמנית כאחת מזכויות האדם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948, ובאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966. מטרתה של זכות זו – מתן גישה לחינוך לכל אדם. זכות זו, אף שהיא רלוונטית בעיקר לילדים, נוגעת גם למבוגרים.

מרכיבי הזכות לחינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך מורכבת ממספר אלמנטים שונים. ההכרה בכל אחד מהם משתנה ממדינה למדינה, וכך גם יכולתה של המדינה להגן על זכות זו – שכן הזכות לחינוך, כאחת הזכויות החברתיות, דורשת השקעת משאבים רבים על-מנת ליישמה. להלן רשימת מרכיבים מקובלת של הזכות לחינוך. חלק ממרכיבים אלו הוכרו במגילת זכויות האדם המקורית, ואחרים נוספו בהצהרות מאוחרות יותר של האו"ם, של אונסק"ו ושל ארגונים בינלאומיים אחרים:

חינוך יסודי חובה וחינם לכל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל ילד יש זכות ליהנות מחינוך יסודי, בלא שהוא או הוריו יאלצו לשלם על כך. חינוך זה הוא חובה – אין באפשרות הילד או הוריו לוותר על מימוש זכות זו.

השונות העיקרית ביישום סעיף זה נובעת מגמישותו של המושג 'חינוך יסודי'. בישראל על פי חוק לימוד חובה החינוך הוא חובה וחינם מגיל שלוש עד סיום כיתה י"ב (נכון ליולי 2007),[1] אם כי החוק מיושם בפועל רק מגיל חמש, מסיבות תקציביות. בארצות מתפתחות רבות החינוך מוגדר כחובה וחינם רק בכיתות א–ד, וגם יישום דרישה זו נתקל בקשיים רבים. עם זאת, קיימת הסכמה כי חינוך יסודי משמעו לפחות רכישת ידיעת קרוא וכתוב.

חינוך מקצועי וטכנולוגי נגיש לכול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום לימודיו היסודיים, זכאי כל ילד להמשיך את לימודיו בתחומים מקצועיים וטכנולוגיים. המבדיל בין דרישה זו לקודמת הוא בכך שאינה מחייבת – על כל ילד להיות מסוגל לממש זכות זו, אך הוא אינו מחויב בכך.

קיימות ארצות בהן, בגלל חוסר במשאבים, סעיף זה אינו מיושם כלל. היישום של סעיף זה בישראל מתבטא בכך שעל-אף שהשנתיים האחרונות בלימודי החטיבה העליונה (י"א–י"ב) אינן נכללות בחוק לימוד חובה, הן מסובסדות על ידי המדינה והיא מתחייבת לאפשר לכל תלמיד ליהנות מהן.

חינוך גבוה פתוח לכל על בסיס הישגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אדם יש את הזכות ללמוד בחינוך גבוה (מכללות ואוניברסיטאות), אם הישגיו האקדמיים מספיקים לשם כך. ההבדל בין שלב זה לקודם – לא כל אדם זכאי לחינוך גבוה, אלא רק אלו שהישגיהם מספיקים לכך.

סעיף זה, בגלל עלויותיו הגבוהות, מיושם כמעט רק במדינות מפותחות, היכולות להקדיש את המשאבים הדרושים ליישומו. גם בין אלו שמיישמות אותו יש שונות רבה, כאשר היישום העמוק ביותר הוא חינוך גבוה חינם, בחלק ממדינות אירופה. בישראל מיושם סעיף זה על ידי סבסוד הלימודים הגבוהים על ידי המדינה ומתן מלגות לתלמידים נזקקים.

חינוך חופשי מאפליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל ילד זכויות שוות לחינוך, ללא אפליה על רקע מין, מוצא אתני, שפה ועוד.

סעיף זה מאפשר קיום של בתי ספר נפרדים לפי מין, בתנאי שלא יהיה, בשל כך, הבדל באיכות הלימודים בין בתי הספר.

כמו כן מאפשר סעיף זה לקהילות בעלות שפה או תרבות שונים מאלו של הרוב לקיים בתי ספר משלהן, בשני תנאים: שלהורי הילד תהיה אפשרות בחירה בין בית ספר כזה לבית ספר רגיל, ושלימודים בבית ספר כזה יאפשרו לתלמיד השתלבות בחברה הכללית (ולא ייצרו מגבלת שפה, לדוגמה).

חינוך בהתאם לתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל ילד יש זכות לקבל חינוך התואם את תרבותו.

סעיף זה נועד למנוע חינוך בהתאם לתרבויות שולטות, העלול לגרום להיעלמות תרבויות אחרות. עם זאת, קיימת בעייתיות מובנית ביישומו: החינוך אליו מתייחסות זכות זו וכל האמנות התומכות בה הוא חינוך כפי שהתעצב במערב במאות השנים האחרונות – חינוך באמצעות מערכת מדינתית רשמית של בתי ספר. לגבי תרבויות רבות, חינוך 'בהתאם לתרבות' משמעו חינוך במסגרת משפחתית או שבטית. גם המטרות של שני סוגי החינוך שונות לגמרי: בעוד שהחינוך הרשמי נועד לרכישת ידע אקדמי, נועד החינוך מהסוג השני בעיקר לרכישת מיומנויות חיים.

הזכות לידיעת קרוא וכתוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות זו, הנכללת במסגרת הזכות לחינוך, מתייחסת גם למבוגרים. לפיה, לכל אדם יש את הזכות לדעת לקרוא ולכתוב.

זכות זו אינה מתקיימת במלואה בשום מדינה – אין מדינה שבה שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא 100%. לכן, זכות זו מחייבת את כל המדינות להנהיג תוכניות לחינוך מבוגרים.

ילדים הסובלים ממוגבלויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ילדים הסובלים ממוגבלויות חלות כל הזכויות המוזכרות לעיל. על המדינה להבטיח זכויות אלה, בין אם על ידי התאמת בתי הספר הרגילים לצורכיהם או הקמת מסגרות מיוחדות, בתוך בתי הספר הקיימים או בנפרד.

הזכות לגישה לחינוך לילדי זרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך לילדים זרים במשפט הבינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך לילדי זרים במשפט הבינלאומי מחייבת מדינות לספק גישה ומשאבים כך שלא ימנע חינוך בסיסי מאף ילד ושהחינוך ינתן בשוויון וללא אפליה ביחס לילדים האזרחים במדינה . הזכות מורכבת משילוב שתי זכויות נפרדות, הזכות לחינוך והזכות לשוויון (האיסור על אפליה). עקרון אי-האפליה חל על הילדים המתגוררים בשטח המדינה כאשר הבחנה בין ילדים לפי מעמדם נחשבת להבחנה פסולה. לפיכך, ילדי פליטים, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ומהגרים בלתי חוקיים או חסרי תיעוד זכאים לחינוך.[2]

ישנו מספר רב של מקורות שעומדים על הזכות לחינוך לילדי זרים במשפט הבינלאומי. המקורות מתחלקים בין אמנות ופרשנויות, שלהן תוקף מחייב, ובין הכרזות ודו"חות, שלהם תוקף של המלצה בלבד.

אמנת זכויות הילד מהווה מקור המזכה את הזכות לחינוך בתוקף משפטי. לפי סעיף 28, המדינות החברות מכירות בזכות הילד לחינוך שוויוני, ומתחייבות לנקוט בפעולות להבטחת חינוך יסודי חינם וחובה לכל, חינוך תיכוני נגיש והשכלה גבוהה נגישה ככל האפשר. סעיף 2 אוסר לחלוטין על אפליה, כולל על רקע מעמד. פרשנות משולבת של שני הסעיפים מבהירה שהזכות לחינוך חלה על ילדי זרים במדינות החברות, תוך שמירה על שוויון הזדמנויות ומניעת אפליה.[3]

מקור נוסף המקנה לזכות לחינוך תוקף הוא האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. סעיף 13 קובע חובה לחינוך יסודי חינמי וזמין לכל, חינוך תיכוני נגיש לכולם וחינוך גבוה נגיש ככל האפשר.[4] הוועדה האמונה על פרשנות הוראות האמנה ופיקוח על יישומה, מדגישה שהזכות חלה על כל התושבים בשטח המדינה, ללא קשר למעמדם.[5]

הזכות לחינוך מעוגנת גם בסעיף 26 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם, שהיוותה מקור דרכו "צמחה" הזכות. הסעיף קובע שכל אדם זכאי לחינוך חינם לפחות ברמה היסודית, ללא הבחנת מעמד. בעת אימוצה ההכרזה נחשבה כמצע לפעולה והיא אינה מחייבת כשלעצמה, אך היא מבססת את הזכות לחינוך כעיקרון אוניברסלי ומניחה תשתית לזכותם של ילדי זרים לחינוך.[6]

דוח הדווח המיוחד של האו״ם לזכויות מהגרים מ-2024 קובע שכנגזרת מעיקרון השוויון, הזכות לחינוך חלה על כל ילד ללא קשר למעמדו. המדינות מחויבות לאפשר שילוב מיידי של ילדי מהגרים במערכת החינוך, להסיר חסמים מנהליים, לשוניים וחברתיים, ולמנוע כל הרתעה הקשורה לאכיפת הגירה. שלילת חינוך או עיכוב בגישה אליו מהווים הפרה של עקרונות אי־האפליה וטובת הילד. הדוח מדגיש את תפקיד החינוך כהגנה מפני ניצול והדרה וכמרחב להשתלבות חברתית וקידום שוויון. אף שאינו מקור מחייב , הדו"ח מפרש חובות קיימות.[7]

מסגרת הזכות לחינוך לילדי זרים באירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך לילדי זרים מוסדרת גם על ידי מועצת אירופה, ארגון בין לאומי שמטרתו קידום זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק באירופה. אחד הגופים במועצה הוא בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR). ישנה התייחסות לזכות גם באמנות והסכמים וגם בפסיקת בית הדין האירופי.

סעיף 2 לפרוטוקול הראשון לאמנה האירופית לזכויות אדם קובע כי חיבור של הזכות לחינוך יחד עם איסור אפליה בגישה לחינוך, יוצרות את הזכות לשוויון בהשכלה.[8] במדריך לפרשנות של סעיף זה הובהר במפורש כי הזכות לחינוך חלה על כל אדם גם אם הוא זר וכי הזכות לא מעניקה לזרים זכות כניסה או שהייה במדינה.[9] הפרוטוקול גם מאפשר מנגנון אכיפה עם שיפוט מחייב. אנשים יכולים להגיש תלונות אישיות לבית הדין ולקבל פיצויים מחייבים מהמדינה ממנה נפגעו בהתאם.

בית הדין התייחס לזכות גם בפסיקתו. בעניין PONOMARYOVI v. BULGARIA, נדונה חוקיותה של חקיקה בולגרית לפיה תלמידים שאינם אזרחים יהיו חייבים בשכר לימוד בעוד שתלמידים אזרחים נהנים מפטור משכר לימוד. בית הדין קבע שהסדר זה הוא מפלה, שכן לא היתה הצדקה עניינית להבחנה. פסק הדין מיישם את העקרונות הבסיסים של דיני זכויות האדם ומדגיש שאין להגביל את הזכות לחינוך אלא מטעמים מוצדקים וענייניים.[10]

צעדים שננקטו למימוש הזכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישום הזכות מתרחש בשונות רבה בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ובהן ילדים פליטים, מבקשי מקלט, עקורים פנימיים וילדי מהגרים. אף שהזכות לחינוך מוכרת כזכות אוניברסלית של כל ילד ללא קשר למעמדו המשפטי, בפועל יישומה מושפע מנסיבות ההגירה ומהמעמד המשפטי.[11]

אחד ממנגנוני היישום המרכזיים הוא שילוב ילדים זרים במערכות החינוך הלאומיות של המדינות הקולטות. גישה זו נועדה להבטיח חינוך שוויוני ומכליל, ולמנוע הקמת מערכות חינוך נפרדות לילדי זרים. כך, למשל, במדינות שונות ננקטו צעדים להבטחת שילוב ילדי מבקשי מקלט ופליטים במסגרות חינוך קיימות.[12]

לצד שילוב ישיר במערכת הפורמלית, קיימות מסגרות חינוכיות משלימות ולא־פורמליות, שמטרתן להכין ילדים זרים להצטרפות למסגרות החינוך הרגילות. מסגרות אלו מיועדות בעיקר לילדים שחוו קטיעה ממושכת בלימודיהם או שאינם שולטים בשפת ההוראה. כך למשל, בבריטניה ניתנת לילדים מבקשי מקלט שאינם מלווים גישה לתוכנית חינוכית הכוללת מקצועות ליבה ופעילויות חברתיות, וביוון מופעלות תוכניות למידה בלתי-פורמליות הכוללות לימודי שפה, אוריינות ותמיכה כהכנה להשתלבות בחינוך הפורמלי.[12]

יישום הזכות לחינוך של ילדים זרים מחייב גם נקיטת צעדים להסרת חסמים מבניים ומעשיים המונעים גישה אפקטיבית ללמידה. דוגמה לכך ניתן למצוא בלבנון, שבה הושקה תוכנית לאומית שהובילה להכפלת מספר התלמידים הזרים במערכת החינוך הציבורית בתוך שנים ספורות, אך דרשה במקביל התמודדות מערכתית עם חסמים כגון מחסור בכיתות, עלויות רישום, תחבורה, הכשרת מורים והתאמת תכני הלימוד.[13]

אתגרים של מדינות בישום הזכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במישור המדיני, למרות עקרון השוויון ואיסור האפליה, ישנם ניסיונות של מדינות להבחין בין אזרחים לבין זרים בגישה לשירותים ציבוריים עתירי משאבים, כמו מערכת החינוך. ניסיונות אלו נובעים מאינטרסים פוליטים, לחץ מהאזרחים ושיקולים נוספים.[14][15][16]

במישור החברתי, ילדי זרים מתמודדים עם פערי שפה, תרבות וידע המקשים על השתלבותם במסגרות חינוך רגילות ומחייבים התאמות ומענים ייעודיים,. בהיעדר מענה מספק, קיים חשש לסגרגציה ולאפליה סמויה, גם אם היא מוצגת כזמנית. בנוסף, קיימים קשיים של השתתפות לא סדירה של ילדים אלה ואכיפת חובת הלימוד.[17][18][19]

במישור המנהלי, המדינה מתקשה לרשום את הילדים הזרים למערכת החינוך. היעדר נתונים מדויקים מקשה על המדינה לדאוג לרישום ואכיפתו, ובפועל עיכובים טכניים מובילים לעיתים לדחייה או לאי-קליטה של הילדים במסגרות החינוך.[20][21][2]

במישור הכלכלי, הזכות לחינוך מטילה נטל כספי משמעותי על המדינה, במיוחד באזורים בהם ריכוז גבוה של ילדי זרים. מחסור בנתונים על חסרי המעמד מוביל גם לקושי בהקצאת המשאבים הנדרשים.[2][22][23][24]

קשיים איתם מתמודדים הילדים הזרים במערכת החינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל היא צד לאמנת זכויות הילד ולאמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, ולכן הזכות לחינוך חלה על כל ילד השוהה בישראל ללא אפליה על-בסיס מעמד. עקרונות אלה עוגנו בדין הישראלי בחוק זכויות התלמיד, שאוסר על הבחנה בין תלמידים לפי מעמד, ובעמדת משרד החינוך, שלפיה חוק חינוך חובה חל על כל ילד הנמצא בישראל ללא קשר למעמדו.[25][26][27][28][29]

הזכות לחינוך לילדים זרים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדין הישראלי ישנה חובה להחיל חינוך חינם על כל ילד בתחום שיפוטה של המדינה. בנוסף, קיימת חובה לתת יחס שוויוני לתלמיד זר בין אם נמצא באזורים פריפריאליים או מרכזיים.

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שיש להעניק את הזכות לחינוך ללא אפליה. בפרשת מאנג'אן, חוזק עקרון אי־האפליה, ונקבע שהפרדה בחינוך על בסיס מעמד היא בלתי סבירה ובלתי מידתית. ארעיות השהות אינה מצדיקה הפרדה, במיוחד כשההחלטה לשהות בישראל התקבלה בידי ההורים ולא הילדים. בהתאם, נקבע שאין לסרב לרישום מבקשי מקלט למוסדות חינוך. בנוסף בישראל ממומש עיקרון הקרבה, לפיו שילוב תלמידים, גם אלו חסרי המעמד, ייעשה בעיקר על בסיס קרבה למקום המגורים.[30][31][32][33]

בפועל ישנם קשיים בירוקרטיים. ישנה הפרדה במערכת החינוך והיעדר פתרונות מספקים לגיל הרך. לילדים אין מספר זהות רשמי מה שמקשה על הרישום בערים שמחייבות זיהוי. בנוסף, המדינה לא מקצה מספיק משאבים לצרכים הייחודיים של ילדי זרים ובפועל מוקמים מוסדות לימוד ייעודיים לילדים חסרי מעמד, כמו בית ספר ביאליק בתל אביב. ישנה גם תופעת "מחסני ילדים", הנובעת מכך שכאשר אין גישה למעונות מפוקחים לגיל הרך, הילדים נאלצים לשהות במוסדות פיראטיים במצב ירוד. לעניין זה הוקמו מעונות בשיתוף המדינה לפי מודל UNITEF (מודל להערכת מימוש הזכות לחינוך בעיקר עבור ילדים חסרי מעמד הבודק האם המדיניות מממשת את הזכות).[32][33][34][35][36]

הועדה המפקחת על אמנת זכויות הילד ציינה בדו״ח המסכם שלה משנת 2013 כי ישראל נקטה צעדים חיוביים מסוימים ביחס לילדים זרים. הוועדה ציינה לחיוב גם את תשומת הלב שניתנה למצבם של ילדים חסרי מעמד מצד מבקר המדינה וועדת זכויות הילד של הכנסת. עם זאת הוועדה הביעה דאגה מהדרה גוברת של ילדי מבקשי מקלט וילדי עובדים זרים ומהיעדר מענה מספק בתחום החינוך. הוועדה הדגישה כי ילדים אלה נתקלים בחסמים בגישה למעונות יום ולמערכת החינוך הפורמלית דבר הפוגע במימוש זכותם לחינוך.[37]

הזכות לחינוך במשפט הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך במשפט הישראלי היא אגד של זכויות:[38] הזכות לקבל חינוך, הזכות להשפיע על תוכני החינוך והזכות לשוויון בחינוך.[39]

הזכות לחינוך לא נזכרת במפורש כזכות כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,[40] אשר פגיעה בה מחייבת הצדקה מיוחדת כאמור בפסקת ההגבלה שבחוק. בפסק-דין שוחרי גיל"ת,[41] פסק השופט אור שלא ניתן לקרוא את הזכות לחינוך כנגזרת מחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו.[42] משמעות הדבר שניתן לפגוע בזכות לחינוך ללא הצדקה מיוחדת. בפסק דין ועד הורים עירוני[43] השופטת ביניש הותירה את השאלה ללא הכרעה.[44] פסק דין נוער כהלכה[45] הוא הראשון שבו נפסק שהזכות לחינוך היא זכות חוקתית הנגזרת מכבוד האדם.[46] בפסק דין טבקה[47] פסקה השופטת פרוקצ'יה מפורשות שהזכות לחינוך היא חלק מהזכות לכבוד בהקשר החוקתי. השופטים רובנשטיין ומלצר הצטרפו לעמדתה.[48] בפרשת אבו לבדה[49] חזרה השופטת פרוקצ'יה על הלכה זו ומציינת כי באופן כללי הזכות לחינוך מוכרת בישראל כזכות חוקתית מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובפרט הזכות לשוויון בחינוך.[50] שהשופטת ביניש הצטרפה לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. השופט דנציגר נמנע מלהכריע לגבי מעמדה של הזכות לחינוך כזכות חוקתית. אך מסכים כי הזכות לשוויון בחינוך נכללת במונח "כבוד" המנוי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.[51]

ככל זכות אדם, גם הזכות לחינוך אינה זכות מוחלטת והיא עשויה לסגת מפני זכויות אחרות. לאור זאת, ייתכן שהזכות לחינוך תוגבל במקרה הצורך בהתאם לפסקת ההגבלה המצויה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.[52] לדעת המלומדת לטם פרי-חזן, למרות ההכרה בזכות לחינוך כזכות חוקתית, היא לא הובילה לשינויים מהותיים במדיניות החינוך.[53]

הזכויות לחינוך כזכויות רגילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכויות הרגילות לחינוך מעוגנות הן בחקיקה והן בפסיקה של בית-המשפט העליון.[54] המלומד יורם רבין מונה שלוש סיבות להכרה בקיומה של הזכות לחינוך במשפט הישראלי:[55] הראשונה, הזכות לחינוך קבועה בחוקים רבים במשפט הישראלי.[56] השנייה, הזכות לחינוך מובטחת בהכרזת העצמאות.[57] והשלישית, הזכות לחינוך נקלטה מעקרונות המשפט הבינלאומי לדין הישראלי.[58]

הזכות לקבל חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לקבל חינוך היא זכותו של כל ילד בישראל שהמדינה תהיה אחראית על רמת חינוכו ותממן חינוך זה. זכות זו באה לידי ביטוי במשפט הישראלי בסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, הקובע ש"כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין".[59] חוק לימוד חובה מסדיר את סוגיית מימון החינוך.[60]

הזכות להשפיע על תוכני החינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות להשפיע על תוכני החינוך היא זכותם של הורים בישראל לבחור את החינוך שהם מעוניינים שילדיהם יקבלו. יש לציין שמדובר בגמישות מסוימת ולא מלאה.[61] חוק חינוך ממלכתי[62] הוא ביטוי לזכות זו בחקיקה הישראלית. חוק זה מאפשר להורים לבחור בין חינוך ממלכתי כללי לבין חינוך ממלכתי דתי. כמו כן, החוק מאפשר במצבים מסוימים לקבל פטור מלימוד חובה במוסד חינוכי מוכר אם הילד מקבל חינוך באופן פרטי המניח את הדעת.[63]

הזכות לשוויון בחינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קיימת חקיקה ספציפית המצווה על שוויון בחינוך. סעיף 5 לחוק זכויות התלמיד קובע את זכותם של ילדים לשוויון בחינוך יסודי ותיכוני; סעיף 9 לכללי המועצה להשכלה גבוהה,[64] אוסר הפליה במוסדות להשכלה גבוהה; סעיף 6 לחוק שיווי זכויות האישה,[65] קובע שלכל אישה ואיש זכות שווה בחינוך והשכלה.[66]

חובת החינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חובת החינוך באה לידי ביטוי בשני מובנים: בחובה לפקוד את בית הספר לצורך לימוד במשך תקופה מוגדרת ובחובה לכלול תכנים מסוימים שהמדינה מכתיבה.[67] חובת החינוך מתוארת במשפט הישראלי בחוק לימוד חובה.[68] סעיף 1 לחוק קובע שחינוך חובה מיועד לילדים ולנערים לתקופה של חמש עשרה שנות לימוד: שלוש שנים בגן (מגיל שלוש עד חמש) ושתים עשרה שנות לימוד בבית-ספר (מכיתה א' עד כיתה י"ב). החוק קובע את אחריותם של ההורים לחינוך ילדיהם.[69]

הזכויות לחינוך במגזרים השונים בחברה הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך במדינת ישראל מחולק למגזרים שונים שבהם הזכות לחינוך מתבטאת באופן ייחודי.

המגזר החרדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו יתר האוכלוסייה, גם המגזר החרדי זוכה לחינוך במימון המדינה. תקצוב קבוצה זו לעיתים אף עולה על התקצוב של המוסדות במסגרת החינוך הממלכתי. העדפה זו מעלה את השאלה האם בכך נפגעת הזכות לשוויון בחינוך.[70] המגזר החרדי נהנה גם מהזכות להשפיע על תוכני החינוך וזוכה לאוטונומיה חינוכית במסגרת בתי ספר פרטיים המתוקצבים על ידי המדינה. בהקשר זה ניתן לציין את תוכניות הלימוד הייחודיות שנועדו לשמר את הצביון הדתי-תרבותי של הקבוצה. אוטונומיה זו, שמגשימה את הזכות להשפיע על תוכני החינוך, מובילה לעיתים גם לפגיעה בזכות לקבל חינוך הכולל תכנים כגון: ידע שימושי, דמוקרטיה זכויות אדם וכדומה.[71]

המגזר הערבי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזר הערבי נהנה מהזכות לקבל חינוך, אם כי לא במידה שוויונית. הזכות לשוויון בחינוך נפגעת בכך שמערכת החינוך הערבית סובלת מהזנחה והפליה תקציבית לעומת המגזר היהודי. דוגמה למקרה בו עלתה לשיח המשפטי ולדיון בבית-המשפט סוגיה זו היא בפסק דין ועדת המעקב.[72] יש לציין שנעשו ניסיונות לצמצם פער זה, אך הפער עדיין קיים. כיוון שהמגזר הערבי הוא קבוצת מיעוט מיוחדת, הוא נהנה מהזכות להשפיע על תוכני החינוך על ידי אוטונומיה חינוכית-תרבותית מסוימת. דוגמה לאוטונומיה זו, היא שערבית משמשת כשפת הלימוד העיקרית בבתי הספר הללו. עם זאת, ההשפעה על תכנים לאומים תרבותיים מוגבלת.[73]

החינוך המיוחד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לחוק חינוך מיוחד,[74] הזכות לקבל חינוך בהקשר של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כוללת את הזכות לקבל חינוך שיקדם ויפתח את כישורי הילד ויכולותיו, לתקן ולשפר את תפקודו הגופני השכלי, הנפשי וההתנהגותי. המטרה של זכות זו היא להקל על שילובו בחברה בכלל ובמעגל העבודה בפרט. עם זאת, גם לאחר חקיקת החוק עדיין קיימות בעיות במיוחד במישור היישומי שלו, בין השאר מכיוון שהחוק לא קובע את הצרכים והשירותים המיוחדים שהילד זכאי להם. הבעיות היישומיות עולות גם במסגרת הזכות להשפיע על תוכני החינוך בכל הנוגע להעדפת ההורים לשלב את ילדם במסגרת חינוכית רגילה ולא במסגרת של חינוך מיוחד.[75]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • גיא מונדלק "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם" ספר ברנזון כרך שני - בני סברה 183 (אהרן ברק וחיים ברנזון עורכים, 2000).
  • ישי בלנק " ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, היפרדות ואי-שוויון בחינוך הציבורי" עיוני משפט כח(2) 347 (2004).
  • יורם רבין וקרן מידר "בית המשפט תוקע יתד: על הזכות לחינוך והזכות לשוויון בחינוך בשדה החינוך המיוחד" המשפט ח 541 (2003).
  • לטם פרי-חזן הזכות לחינוך: קווים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית (2013) משפט ועסקים ט"ז.
  • לטם פרי-חזן החינוך החרדי בישראל: בין משפט, תרבות ופוליטיקה (2013).
  • רחל אלבוים-דרור "קביעת מדיניות חינוך ותרבות בראי החקיקה" עיונים בחינוך: כתב עת למחקר בחינוך 27 5 (1980).
  • Klaus Dieter Beiter, The Protection of the Right to Education by International Law: Including a Systematic Analysis of Article 13 of the International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights (2006).
  • Manisuli Ssenyonjo ed., Economic, Social and Cultural Rights (1st ed. 2011).
  • Neta Dvir, Noa Aloni & Daphna Harari, The Dialectics of Assimilation and Multiculturalism: The Case of Children of Refugees and Migrant Workers in the Bialik-Rogozin School, Tel Aviv, 45 Comp.: J. Comp. & Int’l Educ. 568, 568–88 (2015).

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אמנון מרנדה וורד לוביץ', חוק חינוך חובה - מעתה עד כיתות י"ב, באתר ynet, 18 ביולי 2007
  2. ^ 1 2 3 Fons Coomans, Education for migrants an inalienable human right, UNESCO (11 October 2018, Last update:13 August 2024).
  3. ^ אמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 221 (נחתמה ב-1990)(אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991)
  4. ^ אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כ"א 31, 205 (נחתמה ב-1966) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991)
  5. ^ Comm. on Econ., Soc. & Cultural Rights, General Comment No. 13: The Right to Education (Art. 13), U.N. Doc. E/C.12/1999/10 (Dec. 8, 1999)
  6. ^ G.A. Res. 217 (III) A, Universal Declaration of Human Rights, U.N. Doc. A/810 (Dec. 10, 1948).
  7. ^ Report of the Special Rapporteur on the human rights of migrants, Gehad Madi, ‘Children are children first and foremost: protecting child rights in migration contexts’, UN Doc A/79/213, 22 July 2024
  8. ^ Protocol No. 1 to the Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms art. 2, Mar. 20, 1952, 213 U.N.T.S. 262
  9. ^ Eur. Ct. H.R. Guide on Article 2 of Protocol No. 1 to the European Convention on Human RIghts: Right to Education, §§ I.B.3–4, II.B.4 (updated 2025)
  10. ^ Ponomaryovi v. Bulgaria, App. No. 5335/05, ¶¶ 4–6, 39, 44–45, 49–52, 56–58, 61–62, 74, 76, Eur. Ct. H.R. (June 21, 2011)
  11. ^ Education solutions for migrant and displaced children and their host communities 1-2, UNICEF.
  12. ^ 1 2 Education solutions for migrant and displaced children and their host communities 5, UNICEF.
  13. ^ Education solutions for migrant and displaced children and their host communities 6, UNICEF
  14. ^ עת"מ (מינהליים ב"ש) 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן נ' עירית אילת, פס' 39 לפס"ד של השופטת ברקאי, (נבו 2.8.2012).
  15. ^ גלעד נתן ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט במערכת החינוך 3,6,8-9 (הכנסת, מרכז המחקר והמידע 2010)
  16. ^ K. Willems & J. Vernimmen, The Fundamental Human Right to Education for Refugees: Some Legal Remarks, 17 Eur. Educ. Rsch. J. 219, 223-25 (2018)
  17. ^ עת"מ (מינהליים ב"ש) 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן נ' עירית אילת, פס' 23-26,45,49 לפס"ד של השופטת ברקאי, (נבו 2.8.2012).
  18. ^ גלעד נתן ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט במערכת החינוך 5-6,8-9 (הכנסת, מרכז המחקר והמידע 2010)
  19. ^ K. Willems & J. Vernimmen, The Fundamental Human Right to Education for Refugees: Some Legal Remarks, 17 Eur. Educ. Rsch. J. 219, 228 (2018)
  20. ^ עת"מ (מינהליים ב"ש) 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן נ' עירית אילת, פס' 37 לפס"ד של השופטת ברקאי, (נבו 2.8.2012).
  21. ^ גלעד נתן ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט במערכת החינוך 2-3,6,8-9 (הכנסת, מרכז המחקר והמידע 2010)
  22. ^ עת"מ (מינהליים ב"ש) 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן נ' עירית אילת, פס' 28-29 לפס"ד של השופטת ברקאי, (נבו 2.8.2012).
  23. ^ גלעד נתן ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט במערכת החינוך 2,8-9 (הכנסת, מרכז המחקר והמידע 2010)
  24. ^ K. Willems & J. Vernimmen, The Fundamental Human Right to Education for Refugees: Some Legal Remarks, 17 Eur. Educ. Rsch. J. 219, 220 (2018)
  25. ^ משרד החינוך, נהלים למימוש הזכות לחינוך - ילדי זרים.
  26. ^ חינוך חובה לילדי זרים, באתר כל זכות
  27. ^ חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, ס"ח 1761, 42
  28. ^ עת"מ (מינהליים ב"ש) 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן נ' עירית אילת, פס' 14-15, 33-39, 50 לפס"ד של השופטת ברקאי, (נבו 2.8.2012)
  29. ^ גלעד נתן ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט במערכת החינוך 2 (הכנסת, מרכז המחקר והמידע 2010)
  30. ^ בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, נו(5) 834 (2002)
  31. ^ עת"מ (מינהליים ב"ש) 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן נ' עירית אילת, פס' 33, 43-49, 53, 56 לפס"ד של השופטת ברקאי, (נבו 2.8.2012)
  32. ^ 1 2 עת"מ (מינהליים ת"א) 7240-08-21 יוסף מוחמד בראון ועוד 763 אח' נ' ראש עירית תל אביב יפו פס' 16-21,34-39 לפס"ד של השופט יקואל (2022).
  33. ^ 1 2 בג"ץ 5373/08 אסמעיל אברהים אבו לבדה נ' שרת החינוך, פס' 2,24,26,29,31,41-43,62-64 לפס"ד שלה השופטת פרקוציה, פס' 5-10 לפס"ד של השופט דנציגר, פס' 6 לפס"ד שלה הנשיאה ביניש (2011)
  34. ^ UN High Commissioner for Refugees (UNHCR), Education – UNHCR Israel, UNHCR (accessed Jan. 14, 2026)
  35. ^ יוניטף, דוח פעילות תשפ"ה: חינוך בחזית – פדגוגיה, טיפול וזכויות ילדים במציאות משתנה, 4 (2025)
  36. ^ אריה דיין "אין ילדים זרים" הד החינוך 73(4), 6-13 (1998).
  37. ^ Comm. on the Rights of the Child, Concluding observations on the second to fourth periodic reports of Israel, adopted by the Committee at its sixty-third session, ¶ 69, U.N. Doc. CRC/C/ISR/CO/2-4 (July 4, 2013)
  38. ^ אהרון ברק, כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה כרך ב' 815 (2014)
  39. ^ יורם רבין, "הזכות לקבל חינוך – מעמדה והיקפה בישראל" זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 567, 568 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004)
  40. ^ שם, בעמ' 353
  41. ^ בג"ץ 1554/95 עמותת שוחרי גיל"ת באמצעות מנהלת התוכנית, גברת שלומית לוסטיג נ' שר החינוך התרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2 (1996)
  42. ^ רבין הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 353–354
  43. ^ בג"ץ 7351/03 ועד הורים עירוני ראשון לציון נ' שרת החינוך התרבות והספורט, פס' 4 לפסק דינה של השופטת בייניש (פורסם באר"ש, 18 ביולי 2005)
  44. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 797
  45. ^ בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פ"ד סג(2) 398, 420 (2009)
  46. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 806.
  47. ^ בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, סד(1) 820, 845-844 (2010)
  48. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, 800–801
  49. ^ בג"ץ 5373/08 אסמעיל אברהים אבו לבדה נ' שרת החינוך, פס' 26 ו-33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם באר"ש, 6 בפברואר 2011)
  50. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, 801–802
  51. ^ פרשת אבו לבדה, לעיל ה"ש 13, פס' 7 ו-9 לפסק דינו של השופט דנציגר; ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 802–803.
  52. ^ ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 816–817
  53. ^ לוטם פרי-חזן, "הזכות לחינוך קווים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית", משפט ועסקים ט"ז 151, 152 (2013)
  54. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 351; ברק, לעיל ה"ש 1, בעמ' 793–794; בג"ץ 4363/00 ועד פוריה עלית על ידי היושב ראש איתן רון נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 214 (2002); בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 842 (2002); פרשת עמותת "נוער כהלכה", לעיל ה"ש 9, בעמ' 420; פרשת ועד הורים עירוני ראשון לציון, לעיל ה"ש 7, פס' 4 לפסק דינה של השופטת בייניש; בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל ואח' נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 1, 29 (2006); עניין טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה, לעיל ה"ש 11, בעמ' 844.
  55. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 351
  56. ^ בין דברי חקיקה אלו ניתן למנות את ס' 3 לחוק זכויות התלמיד; ס' 6 לחוק לימוד חובה ו-ס' 3 לחוק חינוך מיוחד.
  57. ^ הכרזה על הקמת מדינת ישראל, ע"ר התש"ח 1
  58. ^ לדין בינלאומי הרלוונטי לזכות לחינוך ראו: ס' 26 להכרזה בדבר זכויות האדם והאזרח; ס' 13–14 לאמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות כ"א 31, 205 (נפתחה לחתימה ב-1966).
  59. ^ סעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, ס"ח 42
  60. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 310
  61. ^ שם, בעמ' 322, 324–325
  62. ^ חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, ס"ח 137
  63. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 322, 324–325
  64. ^ כללי המועצה להשכלה גבוהה (הכרה במוסדות), התשכ"ד-1964, ק"ת 634
  65. ^ חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951, ס"ח 248
  66. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 332–333
  67. ^ רבין, "הזכות לקבל חינוך – מעמדה והיקפה בישראל", לעיל ה"ש 2, בעמ' 584
  68. ^ חוק לימוד חובה, התש"ט-1949, ס"ח 287
  69. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 307
  70. ^ שם, בעמ' 498-497
  71. ^ שם, בעמ' 431, 497–498
  72. ^ בג"ץ 2814/97 ועדת המעקב העליונה לענייני החינוך הערבי בישראל נ' משרד החינוך התרבות והספורט, פ"ד נד(3) 233 (2000); רבין, "הזכות לקבל חינוך – מעמדה והיקפה בישראל", לעיל ה"ש 2, בעמ' 583.
  73. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 498–499
  74. ^ חוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988, ס"ח 114
  75. ^ רבין, הזכות לחינוך, לעיל ה"ש 3, בעמ' 500


עיינו גם בפורטל

פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים ומושגים

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הזכות_לחינוך&oldid=42701793"