משאל העם על עצמאות דרום סודאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משאל העם על עצמאות דרום סודאן
תאריך 15 בינואר 2011 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום דרום סודאן
מצביעים 3,851,994
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משאל העם על עצמאות דרום סודאן התקיים בסודאן בין התאריכים 9 עד 15 בינואר 2011[1], בשאלה האם על אזור דרום סודאן להישאר חלק מסודאן או לקבל עצמאות[2][3]. משאל העם היה חלק מהסכם נאיבשה שנחתם ב-2005 בין הממשלה המרכזית בח'רטום לבין כוחות ההגנה העממיים של דרום סודאן.

ב־7 בפברואר 2011 פרסמה ועדת המשאל את התוצאות הסופיות, התוצאות הראו רוב מוחץ של כ-98.83% להיפרדות מסודאן והקמת מדינה עצמאית בדרום סודאן[4], התנאי שנקבע לקבלת העצמאות היה רב של לפחות כ-60% אחוזים מהמצביעים ובהתאם התוצאות עברו בקלות את הרף שנדרש.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלפי ההצבעה

נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, אמר כי לאזור הדרום יש את הזכות לבחור להתנתק משאר המדינה וכי המשאל יועיל לעם הסודאני מכיוון שאחדות "לא תתקיים תחת כפייה או בכוח". הוא גם אמר שיכבד את תוצאות ההצבעה בכל מקרה ויתמוך בדרום במידת הצורך[5].

בינואר 2005 נחתם בניירובי הסכם ששם קץ למלחמת האזרחים הסודאנית השנייה, במסגרתו היה אמור נהיג המורדים, ג'ון גראנרג להתמנות לסגנו של נשיא סודאן, עומר אל-בשיר ולהיות האחראי על חבל דרום סודאן לתקופת בת 6 שנים שתסתיים במשאל העם העתידי ב-2011.

ב-9 ביולי 2005 הושבע גראנג לתפקיד סגן הנשיא אך ב-30 ביולי נהרג גראנג בהתרסקות מסוק בנסיבות לא ברורות. על פי הודעת ממשלת סודאן, התרסק המסוק באזור הררי "בשל ראות לקויה". בעקבות מותו של גראנג הכריזה ממשלת סודאן על שלושה ימי אבל לאומי, אך בח'רטום התעמתו צעירים מדרום סודאן עם כוחות הביטחון ו-84 מהם נהרגו.

עם הסכם השלום ב-2005 הוקמה ממשלה ומועצה מחוקקת נפרדת לחבל הארץ שבדרום המדינה, דרום סודאן הפכה לאזור אוטונומי בסודאן בשנת 2005 וזאת לאחר חתימת הסכם שלום מקיף בין ממשלת סודאן לצבא השחרור העממי הסודאני.

השתשלות האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בנובמבר 2010 האריכה ארצות הברית את הסנקציות נגד סודאן וזאת במטרה ללחוץ על הממשלה הסודאנית לעמוד בהבטחה ובמועד הביצוע של המשאל.

בדצמבר 2010, בית המשפט החוקתי הסכים לבצע חקירה בעתירה שהגישו עורכי דין מקומיים המבקשים לפזר את גוף הבחירות שארגן את משאל העם[6].

מלבד הקלפיות בסודאן עצמה הוקמו הוקמו גם קלפיות בשמונה מדינות עם אוכלוסיות גדולות מדרום סודאן, המדינות היו: אוסטרליה, קנדה, מצרים, אתיופיה, קניה, אוגנדה, בריטניה וארצות הברית[7]. בארצות הברית למשל, בה על פי הערכות מתגוררים בין 25,000 לבין 50,000 אזרחים דרום-סודאנים, נפתחו דוכני קלפיות בשמונה מדינות בלבד: וירג'יניה, מסצ'וסטס, אילינוי, טקסס, טנסי, נברסקה, אריזונה ווושינגטון, בקנדה הוקמו קלפיות בקלגרי וטורונטו[7].

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשאל החל ב-9 בינואר 2011, וב-12 בינואר, לאחר שלושה ימים, הודיע נציג צבא השחרור העממי הסודאני שעל פי הערכות, יש צורך ב-60% מהקולות (כ-2.3 מיליון קולות) כדי שההצבעה תקבל תוקף ועצמאות חבל דרום סודאן תושג. מאוחר יותר באותו היום פורסמה הודעה רשמית בנושא שמאשרת את מספר האחוזים הדרוש לקבלת ההצבעה. ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית לשעבר שהיה גם אחד מהמשקיפים הבינלאומיים על המשאל, הודיע ב-13 בינואר 2011 שמשאל העם מתנהל על פי סטנדרטים בינלאומיים ומאפשר חופש בחירה למצביעים. האו"ם דווח שהתוצאות המקדימות של המשאל יפורסמו ב-2 בפברואר 2011 והתוצאות הסופיות יינתנו עד שבועיים לאחר מכן.

על פי הספירות המוקדמות שבוצעו, דיווחה Associated Press ש-30,000 פתקי הצבעה ב-10 קלפיות שונות הראו ש-96% מהמצביעים בעד עצמאות, 3% נגד ו-1% הם קולות שאינם תקפים.

תוצאות המשאל הסופיות הראו ש-98.83% מהמצביעים הצביעו בעד עצמאות דרום סודאן.

אישה מצביעה ביום הבחירות

תגובות ויוזמות מחוץ לסודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם נשיא מצרים, חוסני מובארכ וגם מנהיג לוב מועמר קדאפי נסעו מאוחר יותר לסודאן כדי לנסות להרגיע את הרוחות, שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט טען כי מטרת הפגישה בין המנהיג המצרי לגורמים סודאנים הייתה לוודא כי יתקיים משאל באופן שקוף ואמין.

זמן קצר לפני ההצבעה הועלתה הצעה מטעם גורמים מצריים לפתרון שלא יכלול בהכרח עצמאות, הפתרון היה הקמת קונפדרציה שתחולק לצפון המדינה ולדרום המדינה, עם זאת הנשיא אל-בשיר לא קיבל את ההצעה וטען כי הברירה היא "אחדות או הפרדה".

נשיא ארצות הברית, ברק אובמה אמר כי תוצאת ההצבעה "מעוררת השראה" כאשר הבוחרים החליטו "עתידם שלהם הוא צעד נוסף קדימה במסע הארוך של אפריקה לעבר צדק ודמוקרטיה". הוא גם אמר כי ארצות הברית תכיר בעצמאות דרום סודאן ביולי 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "First day of south Sudan referendum ends peacefully". tehran times. בדיקה אחרונה ב-10 בינואר 2011. 
  2. ^ "Sudan's Referendum Commission says southern Sudan referendum on Jan. 9". People's Daily. 21 באוקטובר 2010. בדיקה אחרונה ב-5 בינואר 2011. 
  3. ^ Road to 2011 referendum is full of obstacles – South Sudan's Kiir Sudan Tribune, 12 July 2007
  4. ^ "South Sudan backs independence – results". BBC News. 7 בפברואר 2011. 
  5. ^ "Bashir: Secession is south's right". Al Jazeera. 4 בינואר 2011. בדיקה אחרונה ב-5 בינואר 2011. 
  6. ^ Sudan's highest court to probe vote complaints Reuters, 15 December 2010
  7. ^ 1 2 Tom Babin (9 בינואר 2011). "Some Sudanese-Canadians boycott referendum over fears of bias". Calgary Herald. Postmedia News. אורכב מ-המקור ב-13 January 2011. בדיקה אחרונה ב-10 בינואר 2011.