עומר אל-בשיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עומר אל-בשיר בתמונה משנת 2009

עומר חסן אחמד אל-בשירערבית: عمر حسن أحمد البشير; נולד ב-1 בינואר 1944) הוא נשיא סודאן בתוארו, ולמעשה הדיקטטור השולט בה.

אל-בשיר התגייס לצבא סודאן בשנת 1960, התאמן במלזיה ומצרים, למד באקדמיה הצבאית במצרים ושירת בצבא מצרים במלחמת יום כיפור בשנת 1973. עם שובו לסודאן, מונה להוביל את המבצעים בדרום סודאן, שמטרתם הייתה לחסל את הארגון המכונה "צבא השחרור של העם בסודאן".

בשנת 1989, חולל אל-בשיר – שבאותה עת היה קולונלהפיכה צבאית נגד ראש הממשלה א-סאדק אל-מהדי אשר נבחר בבחירות דמוקרטיות. אל-בשיר הפך לנשיא, ראש הממשלה ומפקד הכוחות המזוינים. לאחר עלייתו לשלטון הנהיג בסודאן משטר צבאי, החיל את חוקי שריעה, פיזר את האסיפה הלאומית, אסר על קיום מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיסל את המערכת המשפטית ואסר על עיתונות חופשית. בשנת 1996, נערכו בסודאן בחירות לנשיאות, שבהן זכה אל-בשיר.

ב-14 ביולי 2008, הוגשה נגד אל-בשיר תביעה רשמית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על רצח עם, שלפי כתב האישום המשיך להתבצע עד זמן הגשת כתב האישום בחבל דארפור. בעקבות הפעילות הנמשכת בדארפור ביקש לואיס מורנו-קמפו, התובע הראשי של בית הדין הבינלאומי, להוציא צו מעצר בינלאומי נגד אל-בשיר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל בשיר נולד בצפון סודאן בעיר הוש ואד באנקה (Hosh Bannaga) למשפחת איכרים סונים. מאוחר יותר עברה משפחתו לחרטום, שם קיבל השכלה תיכונית ולאחר מכן התגייס לצבא. הוא למד במכללה הצבאית בקהיר ובשנת 1973 לחם עם הצבא המצרי נגד ישראל במלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה חזר למולדתו, השיג קידום מהיר ובאמצע שנות ה-80 הוא נטל חלק מרכזי במערכה של צבא סודאן נגד המורדים בדרום המדינה. בשנת 1985 הדיח שר ההגנה, עבד א-רחמן סואר א-דהב, את הנשיא המכהן, ג'עפר נומיירי, בעת שהותו בארצות הברית. נומיירי יצא לגלות בקהיר, ממנה שב לסודאן רק ב-1999. בשנת 1989 הוביל אל בשיר קבוצת קציני צבא במרד שהפיל את הממשלה הנבחרת של סודאן שבראשה עמד צאדק אל מהדי. אל בשיר מכהן כנשיא סודאן משנת 1993. בשנת 2000 ניסה הנשיא המודח נומיירי להתמודד בבחירות לנשיאות מול אל-בשיר, אך כשל.

לאל-בשיר שתי נשים ואין לו ילדים משלו.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-בשיר התגייס לצבא סודאן בשנת 1960. הוא התקדם בדרגים הצבאיים וקודם לדרגת גנרל. בשנת 1973 נלחם עם הצבא המצרי נגד ישראל במלחמת יום הכיפורים, המכונה גם מלחמת אוקטובר.

בשנת 1969 שלט בסודאן הקולונל ג'עפר א-נימיירי, שהשתייך לזרם הקומוניסטי. בשנת 1971 התפרקה הברית בין הקומוניסטים לא-נימיירי בעקבות ניסיון הפיכה. במסגרת תוכניתו בדבר מדיניות הפיוס הלאומית הותרו פעילות של מפלגות שיצאו מחוץ לחוק בעבר, גובשה מדיניות חוץ מתירנית יותר, שוחררו אסירים פוליטיים ושבו מהגולה צ'אדק אל מהדי וחסן אל תארבי. מדיניות זו חיזקה את מעמדו של א-נמיירי והחלישה את האופוזיציה, אך באופן זמני בלבד.

בין השנים 1972 ל-1983, עבר א-ניימרי תהליך התאסלמות שהשפיעה על מדיניותו ובשנת 1983 הכריז על חוקי ספטמבר שמשמעותן החלת חוקי השריעה במדינה. בעת שהותו בארצות הברית למען מתן סיוע כלכלי לסודן, הדיח הגנרל אל רחמן סואר אל דאהב את נימיירי והכריז על הקמת מועצת מעבר צבאית עד להכרעה בבחירות דמוקרטיות. בשנת 1986 התקיימו בחירות הדמוקרטיות בסודן ומפלגת האומה ובראשה צאדק אל מהדי עלו לשלטון.

ב-30 ביוני 1989, התבצעה הפיכה על ידי כת צבאית שבראשה עמד אל בשיר. במסגרת ההפיכה הודח משלטונו צאדק אל מהדי שעמד בראש השלטון בסודאן באותם ימים. הפיכה זו התבצעה ללא שפיכות דמים ועומר אל בשיר תפס את השלטון. עם עלייתו לשלטון נקט בשיר במספר צעדים לביסוס שלטונו. צעדים אלו כללו מאסרים של פוליטיקאים רבים מכל הקשת הפוליטית בסודן, כשבין היתר נעצרה כל ההנהגה המדינית של מהדי, כמו כן נאסר גם חסן אל-תארבי שעמד בראש החזית האיסלמית הלאומית (NIF). צעד נוסף לביסוס משטרו היה פיזור כל מוסדות השלטון הקיימים ואיסור על כל פעילות פוליטית בקרב איגודים מקצועיים ומפלגות- כולם הוצאו אל מחוץ לחוק.

ימיו הראשונים לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביולי 1989 הוקמה הממשלה החדשה בסודאן בראשות יושב ראש "מועצת פיקוד המהפכה להצלה לאומית" עמר אל בשיר, שאותה אף הקים. הרכבה של "מועצת פיקוד המהפכה להצלה הלאומית" היה כ 15 קציני צבא. בין השאר בשיר החזיק גם בתיק ההגנה במדינה וכהן בתפקיד ראש המטה הכללי. עם הקמת השלטון החדש לא נראה כי בשיר ואנשיו היו מזוהים עם קבוצות פוליטיות או שבטיות כלשהן. למעשה מועצת המהפכה היא זו ששלטה במדינה והייתה בעלת הסמכות החוקתית בעוד הממשלה עצמה הייתה זו המוציאה לפועל את מדיניות מועצת המהפכה.

בימיו הראשונים נהנה בשיר מתמיכתו של הצבא ורוב האוכלוסייה שרובם חשו אכזבה משלטונו הקודם של צאדק אל-מהדי. ככל שעבר הזמן הבין אל בשיר שכוחו של המשטר החדש אינו חזק מספיק על מנת לפתור את הבעיות הכלכליות החברתיות של המדינה שעוד העיקו מימי המשטר הקודם ולכן הוא החליט לפנות לאל התנועה האיסלמית כדי לבסס את משטרו החדש. אז לראשונה פנה בשיר אל ראש התנועה חסן אל תארבי שבאותה העת השתחרר מכלאו והוא החליט לשתף עמו פעולה.

יחסו לחסן אל תראבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסן אל תארבי, ראש החזית האיסלמית הלאומית חבר לשלטונו הצבאי של אל בשיר. הוא אומנם לא לקח שום תפקיד פורמלי במשטר אבל בהשפעתו הכריז בשיר כי סודן הינה רפובליקה איסלמית הפועלת על פי החוק האיסלמי (השריעה). כפועל יוצא מכך התחילו אנשי החזית האיסלמית הלאומית לתפוס בהדרגה את רוב עמדות הכוח הפוליטיות והשלטוניות במדינה. החזית הפכה לתנועה הפוליטית החזקה ביותר בסודן וזאת על אף חוק איסור פעילות מפלגתית במדינה שעליה הכריז אל בשיר בימים הראשונים לשלטונו.

במסגרת מאבקים פנימיים התפצלה מפלגת החזית האיסלמית הלאומית לשתי מפלגות: האחת מפלגת השלטון – הקונגרס הלאומי (National Congress). והשנייה מפלגתו של חסן אל-תארבי – הקוגרס הלאומי העממי (Popular National Congress) . בהמשך אוחדו המפלגות למפלגה אחת בשם – "הקונגרס הלאומי", כאשר אל בשיר הוכרז כיו"ר המפלגה וחסן אל תארבי כמזכ"ל המפלגה.

בשנת 1999 החלו להתפתח מאבקי כוח בין שני המנהיגים בשל חשדו של אל בשיר כי תארבי חותר תחתיו. בשיר נקט מספר צעדים שנועדו להגביל את תארבי. במאי 2000 הודיע אל בשיר כי תפקידו של תארבי כמזכ"ל הקונגרס הלאומי מבוטל. צעדיו של אל בשיר מחמירים ואף גורמים למעצרו של אל תארבי וארבעה מאנשיו בפברואר 2001. במאי באותה השנה הוחזר אל תארבי למעצר בית. בינואר 2002 בעקבות מגעים לא ישרים בין האישים נפתרה זמנית המחלוקת ביניהם ואל בשיר ביטל את ההאשמות בדבר חתירה תחתיו.

סכסוכים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת שלטונו של בשיר החלה מחאת המונים כנגד הצעדים הכלכליים והחברתיים שנקט בשיר. צעדים אילו היוו משקעים עוד מהשלטון הקודם. בשיר נהג ביד קשה לדיכוי המרי וחיזק את ביטחון המשטר, ביטחון זה אף עלה בחיי אדם.

בשנת 1990, בעקבות המלחמה בדרום (ראה בהמשך הערך) חברו גורמים מורדים בצפון ובדרום להפלת משטרו של בשיר, גם בקרב כוחות הצבא גילו התנגדות לשלטונו. עקב כך הוקמו יחידות צבאיות בעלות אופי של מיליציות, בהן תומכי החזית הנקראים "כוחות ההגנה העממיים", כוחות אלה שולבו בצבא ובמשטר. חוגים של אנשי צבא בדימוס שנפגעו מפעילותו של אל בשיר ואף אנשי צבא פעילים שחוו זאת, היו בעלי מוטיבציה גבוהה לשינוי המפה הפוליטית. בגלל יכולתם הגבוהה להשגת כלי נשק וציוד לוגיסטי נעשה ניסיון להפלת השלטון בביצוע הפיכה. ניסיון זה כשל, ועשרות קצינים הוצאו להורג או נאסרו.

הרפורמה הדתית שהנהיג אל בשיר, האיסור על פעילות פוליטית במדינה, ההרעה בזכויות התושבים, הרעב ששרר באזורים מסוימים במדינה ומלחמת אזרחים ממושכת- כל אלה גרמו לדיכוי האוכלוסייה ועלייתם של כוחות האופוזיציה נגד המשטר של בשיר. בשנת 1991 נעשה ניסיון נוסף להפיכה. כל ניסיונות אלו סוכלו ועשרות אנשי צבא נאסרו.

מדיניות חוץ בזמן שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי חוץ עם איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ייצוב משטרו של בשיר והתחזקות מפלגת החזית האסלאמית העממית בסודן בשנת 1990, החלו יחסים דיפלומטים בדרג של שגרירויות עם איראן. במסגרת היחסים ננקטו צעדים מדיניים וכלכליים. הממשל האיראני דאג למנף פעילות הסברתית דתית חינוכית שבמסגרתה הוקמו מוסדות חינוך נוסף על כך ניתנו מלגות ואף נעשו חילופי סטודנטים מרחבי אפריקה. צעדים צבאיים שננקטו במסגרת היחסים היו סיוע צבאי, מתן שירותי אימון וייעוץ ואף השתתפות פעילה בלחימה בדרום, אם כי ממשלת סודן הכחישה בתוקף את המעורבות האיראנית בלחימה בסודן. אין לכך הוכחות והמקורות הם עיתונאים בלבד.

יחסי חוץ עם מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצריים הייתה המדינה הראשונה שהכירה במשטר החדש של בשיר. הנשיא חוסני מובראק היה השליט הראשון שביקר בסודאן עם תום ההפיכה הצבאית של בשיר.

בשנת 1992 בעקבות גל פיגועי טרור במצריים, האשים הממשל בקהיר את השלטונות האיראנים והסודנים במתן חסות לארגונים ופעילות טרור ומשטחה את תוך תחומי מצריים.

בשנת 1995 חלה תפנית ביחסים בין שתי המדינות בעקבות ניסיון התנקשות בשירת המכוניות של הנשיא מובראק בעת שהגיע לביקור באדיס אבבה, זה האשים את עומר אל בשיר וחסן אל תראבי בניסיון ההתנקשות. במצריים החלו ניסיונות של הפעלת לחץ על המשטר הסודאני, הלחץ התבטא בלחץ דיפלומטי ולחץ צבאי. ממשלת סודן הכחישה את האשמות. על היחסים בין מצריים לסודן מעיב תמיד צל המאבק סביב מקורות נהר הנילוס הזורם מסודן אל תוך מצריים וההווה עורק חיים חיוני למצריים.

יחסי חוץ עם ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעורבותה של ארצות הברית בסודן כללה מספר יוזמות, בין היתר יוזמתו של ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית בשנים 1977-1981, לחידוש המגעים בין הדרום לצפון בפסגת השלום ניירובי שבקניה ב-1989. עם נפילתו של הגוש הקומוניסטי הרבו מדינות המערב בהתעניינות ביבשת השחורה ואחת החששות של ארצות הברית הייתה לגבי התחזקותו של המשטר האסלאמי בסודן, הם חששו מפגיעה של משטר זה במדינות המזרח התיכון, עם זאת היא חידשה את מעורבותה בסכסוך הסודאני ב-1993 אך לא הצליחה להשיג דבר. דבר נוסף שהעיב על היחסים בין שתי המדינות היה תמיכתה של סודאן בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה.

בשנת 1998 התרחשו פיגועי התאבדות בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה, ארצות הברית מצאה את ארגון אל-קאעידה כאשם בביצוע פיגועים אילו ובתגובה לכך יירטה מחנות אימונים ומתקנים של בן לאדן באפגניסטן ובמפעל ב"אל שיפה" סמוך לעיר חרטום. לטענת הממשל הסודני, מפעל זה היה מפעל לייצור תרופות ולא שימש לייצור חומרי לחימה כימיים כפי שטענו האמריקאים. לטענת ארצות הברית יירוט המפעל נעשה עקב כך שנמצאו הוכחות מודיעיניות להימצאות חלקי ייצור לגז עצבים, לשיתוף פעולה בין ראשי המפעל לבן לאדן ולנוכחות צבא במפעל- מה שלא מאפיין פעילות תמימה לכאורה.

בנוסף, טענו האמריקאים כי בן לאדן קיים תשתית ענפה של חברות סודניות וזאת על מנת ליצור שיתוף פעולה צבאי בין עיראק לסודן.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, החליט אל-בשיר לשנות את מדיניותה של סודן ולהתייצב לצד המערב וארצות הברית במלחמה בטרור. אחת הסיבות העיקריות לשינוי במדיניות היה רצונו לביטול הסנקציות שהטיל האו"ם בשנת 1993 בשל היותה מדינה תומכת טרור. שינוי המדינות הביא להתפייסות עם ארצות הברית וסודן אף תרמה במידע מודיעיני ועצירת גורמי טרור.

היחסים בין ארצות הברית וסודן מתוחים גם כיום, וארצות הברית תובעת העמדתו לדין של עומר אל בשיר באשמת רצח עם.

יחסי חוץ עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת מעורבותה של מדינת ישראל בסודאן היא בשנות ה-70 של המאה ה-20 עם הבאתם של אלפי יהודים מאתיופיה לארץ ישראל דרך גבול סודאן. בשנת 1984 עם התגברות החשש לחיי היהודים השוהים במחנות בסודאן הושגה הסכמה עם ג'אפר אל נימיירי במסגרתה תופעל רכבת אווירית שתטיס את אלפי העולים משטח סודאן, מבצע זה ידוע בשם מבצע משה. לאחר חשיפת מעורבותו של נימיירי במבצע זה הופעל עליו מכבש לחצים מצד מנהיגים בעולם הערבי מה שגרם להפסקת מעורבותו בנושא.

במאי 1998 הגיע לביקור בסודאן השייח אחמד יאסין, ראש ארגון החמאס, על מנת לגייס תמיכה במאבקו נגד ישראל. בפגישה עם השייח הצהיר עומר אל בשיר על תמיכתו במאבק כנגד ישראל ובעקבות הפגישה החליטה ממשלת סודן לאפשר לארגון לפתוח משרדים על אדמת סודן כתרומה למאבק.

בינואר ופברואר 2009 הגיעו דיווחים על כך שמטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו שיירות משאיות בסודן, משרד החוץ ומשרד ההגנה הסודני מאשימים את ישראל בתקיפה. בתקיפה זו נהרגו קרוב ל-119 איש על פי הדיווחים של כלי התקשורת והממשל בסודן. בשיר מאשים את ישראל במעורבותה במלחמת האזרחים ובחבל דרפור.

לאחר תקיפת מפעל התחמושת "ירמוך" בסודאן ב-23 באוקטובר 2012, אמר עומר אל-בשיר כי הפעולה היא "תגובה היסטרית של ישראל לשינויים באזור".

יחסי חוץ עם סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומר אל-בשיר בבייג'ינג, 2006

סודן היא אחת המדינות העניות בעולם. אמנם בשטחה מצבורי נפט גדולים אך אין בידה ההון והידע הטכנולוגי להפקת נפט זה. בתחילת 1996 נוצרו קשרים כלכליים בין החברה הסינית China National Petroleum Corp המנוהלת על ידי הממשלה הסינית ובבעלותה, למשרד האנרגיה הסודאני על מנת לבנות את בית הזיקוק הגדול במדינה. כיום סודן היא ספקית הנפט הגדולה ביותר של סין ואילו סין היא ספקית הנשק העיקרית של סודן. במקרה של סודן, המדינה המשתרעת על פני השטח הגדול ביותר ביבשת אפריקה, שותפות זו היא רווחית: כאשר ארצות הברית האשימה את ממשלת סודן ברצח העם בדרפור, אי שמירה על זכויות אדם ונשילת אדמות של אזרחים שבשטחן יש נפט, סין העניקה לסודן תמיכה דיפלומטית ואיימה בהטלת ווטו בעת ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם.

יחסי חוץ עם גורמי טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סודן היוותה "חממה" לתנועות קיצוניות איסלמיות ביניהן אל-קאעידה ומנהיגה אוסמה בן לאדן. בשנת 1991 לנוכח התגברות המתיחות בין ערב הסעודית לאוסמה וארגונו, החלו הכנות למעברו של אוסמה לסודן. השנים הידועות בהן שהה אוסמה בן לאדן בסודאן הן 1991-1993, באותן שנים החל אוסמה להקים מערך כלכלי נרחב בסודן שכלל בין היתר הקמת חברות סחר בינלאומיות, חברות חקלאיות, בנייה וכו'. במקביל באותן שנים התגבש צביונה האיסלמי של סודן. הממשל בסודן הרבה לבצע עסקאות וחוזים עם בן לאדן בעקבות דעותיו ורעיונותיו איתם הזדהה הממשל. לממשלה הסודנית היו קשיים בתשלומי החוזים והפרויקטים שחתמו עליהם עם בן לאדן והוא נאלץ לספוג הפסדים רבים. לגבי מידת מעורבותו של בן לאדן באותן שנים הדעות הן חלוקות- ממשלת סודן טוענת מחד כי בן לאדן לא עסק בטרור בזמן שהותו בסודן ומאידך גורמים שונים בארגון אל-קאעידה טוענים כי ההפך הוא הדבר. בשנת 1996 בעקבות לחץ אמריקאי, מצרי וסעודי על הממשלה, נאלץ אוסמה לעזוב את סודאן ולהגר לאפגניסטן. בעקבות הגירוש נגרמו לבן לאדן הפסדים כלכליים רבים.

הסכסוך בין הצפון לדרום בזמן שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי הסכסוך והצעדים בהם נקט אל בשיר לגבי הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה אתנית ותרבותית מתחלקת סודן לשני חלקים: הצפון הערבי, והדרום, האפריקאי-נוצרי-פגני. לאחר הכרזת העצמאות על סודאן בשנת 1956 התגלו הבדלים מהותיים בין הצפון לדרום שהובילו למאבקי כוח עם המחוזות הדרומיים שתבעו אוטונומיה והענקת חופש פוליטי ודתי לתושביו. בתקופת שלטונו אישר בשיר לחסן אל תארבי להקים מיליציה בשם כוחות ההגנה העממיים (PDF) שנועדה לפעול בשיתוף עם הצבא לדיכוי הדרום. מיליציה זו התבססה בעיקר על מתנדבים מוסלמים מהצפון. ב-1979 החלו חוקי ספטמבר (השריעה) על ידי גאפר אל נימיירי, בתגובה לצעדים אלו החליט הקולונל ג'ון גראנג להקים את צבא השחרור של העם הסודני (SPLA) צבא זה אסף מפקדים וחיילים בני הדרום ששירתו בצבא סואדן ונלחמו בממשל הסודאני. בתחילת שנות ה-90 המשטר בסודן החל בתהליך של קבלת האסלאם הקיצוני שגרמה להחרפת העימות ומשבר חריף בין הצפון לדרום. באביב 1993 פתחו כוחות הממשלה במתקפה כוללת בדרום והושגו הישגים שאילצו את המורדים מתנועת ה-SPLA בדרום להגיע לשיחות שלום. בסופן של השיחות לא הצליחו הצדדים להגיע להסכם קבע ואף לא להגיע להסכם על הפסקת אש.

בינואר 1994 התחדשה המתקפה של כוחות הממשלה נגד המורדים ובחודש יולי באותה שנה הצליחו כוחות הממשלה לכבוש ערי מחוז שהיו בשליטת המורדים. בעקבות מרידה בשורות הצבא בזמן הלחימה בדרום, שדוכאה על ידי כוחות צבא הנאמנים לממשלה, הנחה עומר אל בשיר את מושלי המחוזות להגדיל את היקף הציוד והכוחות במחוזותיהם לכוחות ההגנה העממיים.

במרץ 1995 ביקר בסודן נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר ולחץ על הצדדים להגיע להסכם על הפסקת אש ואלה נענו לו להפסקת אש של חודשיים. ביוני באותה שנה נעשה ניסיון התנקשות בנשיא מצריים באתיופיה, מה שהגביר את הלחץ על משטרו של אל בשיר ואת הסיוע של ממשלות אתיופיה וקניה, כמו גם וגורמים אחרים בעולם המערבי למורדים בדרום.

בשנת 2002 הושג הסכם הפסקת אש ופתיחת שיחות שלום בין הצדדים בעקבות חששו של אל בשיר כי סודן תהפוך ליעד של מתקפה אמריקנית למיגור הטרור. ביולי באותה שנה נפתח המשא ומתן בתיווך אמריקני ובנובמבר 2002 הסכימו הצדדים להאריך את הסכם הפסקת האש עד למרץ 2003. בינואר 2003 נשא אל בשיר נאום בו אמר כי סודאן מעוניינת בשלום כולל וחלוקה צודקת בין שני הצדדים.

ב-8 בינואר 2004, חתמו ממשלת סודן וכוחות המורדים בדרום על חלוקת המשאבים במדינה כחלק ממשא ומתן מתמשך להסכם שלום, עליו חתמו הצדדים בינואר 2005.[1]

ביולי 2005, נהרג מנהיג המורדים וסגנו של אל בשיר ג'ון גראנג בתאונת מסוק, לאחר שחזר ממפגש עם נשיא אוגנדה. הממשלה הכריזה על 3 ימי אבל ודיווחה כי התאונה נגרמה ככל הנראה בשל תנאי ראות לקויים. גרנג נהרג שלושה שבועות בלבד לאחר שהושבע לתפקיד סגן הנשיא.[1]

משאל העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2005, הוכרז הסכם שלום בין מפלגת הקונגרס הלאומי בראשותו של אל בשיר ובין התנועה העממית לשחרור סודן (SPLM) המייצגת את הדרום. במסגרת אותו הסכם שלום הוחלט כי בתוך 6 שנים יתקיים משאל עם בו אזרחי סודן יאלצו להתמודד עם השאלה: האם לאחד את הצפון עם הדרום. דחיית ההצעה מהוה הכרה ברצונה של דרום סודן להקמה של מדינה ריבונית. משאל העם התקיים ב-9 בינואר 2011. ובעקבותה הוקמה דרום סודאן ב-9 ביולי 2011.

תפקידו ברצח העם בדרפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם בדארפור

שורשי הסכסוך ותפקידו של אל בשיר בסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת התפוגגות הסכסוך בין הצפון לדרום החל עימות נוסף בחבל דארפור שנמצא במערב סודן. בניגוד לסכסוך בין הצפון לדרום, סכסוך זה הוא על רקע אתני בלבד ולא על רקע מלחמת דת. תחילת הסכסוך בפברואר 2003 בין הג'נג'וויד (Janjaweed), מיליציה מזוינת המגויסת מקרב שבטים ערבים אשר נתמכת על ידי הממשלה הסודאנית, לבין ארגוני מורדים משבטי השחורים. ארגוני המורדים האשימו את הממשלה באפליה לטובת הערבים ולכן הם החלו מאבקים צבאיים בין הממשלה לקבוצות המורדים. מאמצי הממשל בסודן לדיכוי קבוצות המורדים הובילו לטבח של כוחות הג'נג'וויד באלפי אזרחים שחורים מוסלמים. דיווחים שהגיעו מהשטח מדברים על בין 200 אלף ל-400 אלף הרוגים בעקבות המלחמה והמצב הכלכלי הקשה שהוביל לרעב בקרב האוכלוסייה באזור. ממשלת סודן מכחישה את המספר שדווח ועל פי דיווחיה בסכסוך נהרגו פחות מ-10000 תושבים. בפברואר 2010 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים אולם למרות זאת עדיין לא פסקה האלימות ובחלקים מסוימים בחבל דרפור עדיין מתקיימים מאבקים צבאיים קשים.

האשמות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2005, פנתה מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לחקור את פשעי המלחמה המתבצעים בדארפור. משימה זו הוטלה על התובע בבית הדין הבינלאומי לצדק, לואיס מורנו אוקמפו.

ב-14 ביולי 2008, הגיש אוקמפו בקשה לבית הדין הפלילי הבינלאומי להוצאת צו מעצר בינלאומי נגד אל-באשיר, בחשד שהיה אחראי לרצח עם, לפשעים נגד האנושות ולפשעי מלחמה נגד הקבוצות האתניות האפריקאיות בדרפור. בתגובה, גינו אל-בשיר וממשלת סודן את הבקשה וציינו כי לא ישתפו פעולה עם בית הדין.[2] הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות בית הדין בה הוגשה דרישה למעצר כנגד ראש מדינה מכהן.[3] במסגרת הבקשה טען אוקמפו כי אל בשיר פתח בקמפיין רצחני לגירוש תושביו האפריקאים של חבל דרפור מבתיהם ו"להביא להשמדת חלק גדול מהם", לאחר שנכשל בניסיון לדכא את המרד שפרץ באזור בשנת 2003. עוד טען אוקמפו כי אל בשיר דאג לכך שהמצב במחנות העקורים העצומים בדרפור, בהם חיים 2.5 מיליון בני הקבוצות האתניות האפריקאיות שנמלטו מבתיהם בעקבות ההתקפות, "יביא להשמדתם" של הניצולים.[2]

ב-4 במרץ 2009, הוצא צו מעצר והוגש כתב אישום כנגד אל בשיר בבית הדין בהאג, כתב האישום כלל 7 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה אולם הוא לא כלל אישומים בעבירות רצח. השופט בבית המשפט ארקי קורולה (Erkki Kourula) הורה לבחון מחדש את האישומים והראיות על רצח העם. התובע אוקמפו, ציפה כי לאחר בחינת הראיות מחדש, ממצאים אילו עשויים להביא להאשמות בזמן קצר. בתגובה להוצאת צו המעצר, נשא אל-בשיר נאום בו יצא בביקורת כנגד אוקמפו וזילזל בהחלטת בית הדין.[4]

במהלך הדיונים שהתקיימו בשנת 2009, נמנע בית הדיון הבינלאומי מלהאשים את אל-באשיר ברצח עם, בטענה שאין לכך ראיות מספיקות. אוקמפו, ערער על ההחלטה וזו התקבלה על ידי בית המשפט, שהורה על חידוש הדיונים בפברואר 2010.

ב-12 ביולי 2010, הוציא בית הדין הבינלאומי צו מעצר שני כנגד אל-באשיר, אליו נוספו שלושה אישומים בגין רצח עם. בפסיקתם קבעו השופטים כי "יש לנו סיבות הגיוניות להאמין שאל-באשיר אשם בשלושה סעיפים של רצח עם שבוצע נגד שלוש קבוצות אתניות שונות בדרפור: פור, מסליט וזגהוואה. מדובר ברצח עם שבוצע במעשי הרג, ורצח עם שבוצע באמצעות פגיעות נפשיות ופיזיות קשות ומכוונות כדי להרוס חיי הקבוצות האתניות האלה".[5] מדינות "הליגה הערבית" הביעו תמיכה באל-בשיר והתנגדות להסגרתו, וכך גם עשתה סין, החברה במועצת הביטחון של האו"ם ובעלת זכות ווטו בהצבעה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודית רונן, "סודאן במלחמת אזרחים: בין אפריקניות, ערביות ואסלאם". תל אביב, הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה 1995.
  • שאול שי, "משולש הטרור בים האדום: סודאן, סומליה, תימן והטרור האסלאמי". הרצליה, מפעלות המרכז הבינתחומי, 2004.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 נועז רז, סודן נפרדת ממנהיג המורדים שהניח את החרב, 6 באוגוסט 2005, באתר ynet
  2. ^ 2.0 2.1 אסף אוני, מבוקש על רצח עם: נשיא סודאן, באתר הארץ, 15 ביולי 2008
  3. ^ נשיא יוגוסלוויה לשעבר סלובודן מילושביץ' ונשיא ליבריה לשעבר צ'ארלס טיילור הואשמו גם הם בפשעי מלחמה בעודם בתפקיד, אך עניינם נידון בבתי דין מיוחדים שהקים האו"ם.
  4. ^ צבי בראל, שליט סודאן עומר אל-בשיר הגיב על צו המעצר שהוציא נגדו בית הדין הפלילי הבינלאומי בריקודים, באתר הארץ, 13 במרץ 2009
  5. ^ רויטרס, צו מעצר בינלאומי נגד נשיא סודן בגין רצח עם, 12 ביולי 2010, באתר ynet