משה סתוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה סתוי (אבו נעמן)

משה סתוי (סטַבסקי; בכתיב יידי: סטאווסקי) (א' באדר תרמ"ד, 188424 ביוני 1964) היה סופר יידי ועברי יליד רוסיה, איש העלייה השנייה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד למשפחת סטבסקי באנטופול שברוסיה הלבנה בשנת 1884. בשנת 1904 החל לכתוב את סיפוריו הראשונים ביידיש. בשנת 1907 עבר לעיר ורשה, שם פרסם בשנת 1908 ב"דער וועג" את סיפורו הראשון "יום שישי של קיץ בעיר קטנה", שתורגם ב-1911 לעברית. עד סוף 1911 התגורר בוורשה כסוחר תבואה, תוך שהוא עובר בהדרגה לעבודה ספרותית עיתונאית ביידיש ואחר כך גם בעברית. באותה שנה גם כונסו סיפוריו בספר אידיליות ותמונות.

בסוף שנת 1911 עלה סטבסקי לארץ ישראל. בארץ עבד כפקיד בגימנסיה העברית "הרצליה" והמשיך בעבודתו הספרותית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה שומר וחקלאי בבאר טוביה, בבן שמן ובפתח תקווה, ובחלק מהשנים אף היה חבר בארגון המגן. בתקופה זו עמד בראש ועד הפועלים בפתח תקווה. ב-1922 הקים רפת בתל אביב, ושימש כרפתן למשך 8 שנים רצופות. בשנים אלו פרסם שורה של סיפורים, אגדות ושירים בפרוזה מחיי הארץ: "שפע", "בנגב", "האורח", "הבוקר אור", "דיצה", "לאחותי באר טוביה" ועוד. במהלך התקופה חי הרבה במחיצת הערבים והאזין לשיחותיהם, ששימשו חומר למרבית סיפוריו. בשנת 1930 פרסם את ספרו המפורסם ביותר "ספר הבהמות", המספר את סיפורן של 13 חיות ובהמות, וביניהם בחצר העצים: מסירותה של כלבה לגורה; לבן הארמי: סיפור חייו של סייח שהיה משוש לבם של ילדי העיירה; ורקה: אהבתה של פרה פראית לבנה העגל; ועוד.

בין 1930 ל-1932 נשלח סתוי חזרה לפולין כדי לקדם את הספרות העברית.

בשנות ה-40 חזר סתוי להתגורר במושב באר טוביה. תוך שהוא סובב בכפרים הערבים שבאזור ועוסק בקניית תבואות למד את אורחות חייהם של תושבי הכפרים. בתקופה זו פרסם את ספריו בן השמן מבגדד והכפר הערבי המתארים את ההוויי הערבי והפולקלור המזרחי. לעיתים אף חתם בפסבדונים מ. אבו נעמן, כמנהג הערבים המכונים על שם בניהם. בשנים אלו סתוי הפך למוביל ספרות הערביסטים הישראלי. השערה אומרת כי משה עיברת את שמו מסטבסקי לסתוי משום ששמו של אחד החשודים ברצח ארלוזורוב היה סטבסקי.

בשנת 1952 פרסם את בערוב יום, אוסף סיפורים וזיכרונות על מקום מולדתו - העיירה אנטופול. ב-1954 זכה בפרס למדן לספרות ילדים על האגדות שליקט ותירגם בספר הדרך לארץ האושר, מקבץ של 61 סיפורי אגדה שמקורם בסיפורי עם מזרחיים ובחיי הערבים.

נפטר בשנת 1964, ונקבר בבנימינה.

בנו נעמן סתוי היה מראשוני משטרת ישראל, המושל הצבאי של חבל הגליל ואגרונום.

הערכת פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסתוי היו שני נושאי כתיבה מרכזיים: העיסוק בבעלי החיים והעיסוק בחיי הגולה.

בעיסוקו הראשון, סתוי היה ראשון הסופרים העבריים שמיקד את עיקר כתיבתו בתיאור היחסים בין הילד וחיית הבית. הראשון בספרות העברית המספר על הבהמות, החיות והעופות הביתיים בתור נושא ולא בתור נשוא, כאשר הם מרכז העלילה וחיי האנשים שסביבם משמשים להם מסגרת. בסיפוריו בעלי החיים קרובים לאדם ברגשותיהם, בקיומם ובמראם. הקירבה הלבבית החמימה מהם נאצלת על עולמו של האדם, מרככת אותו ומגוונת אותו. ההווי העממי משתזר בהם בחוטי חיבה והדדיות.

בעיסוקו השני גילה סתוי כישרון תיאורי ריאליסטי מבורך, סיפוריו ניחנים בתיאורי טבע מרתקים כאשר בעלי החיים נוטלים בהם חלק, אך זה צנוע יותר משהתפתח עם עלייתו ארצה.

סתוי ועונות השנה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סתוי, שכחקלאי וכסופר היה מעורה בטבע הארץ ובספרות העברית, התאונן בכתביו על היעדר ההתאמה בין יצירותיהם של הסופרים והמשוררים העבריים לטבע הארץ ואורחותיה. בכתביו חזר הדגיש את הניגוד בין "הסתיו" הארצישראלי לבין הסתיו האירופי. "רק שתי תקופות יש לנו כאן: קיץ וחורף או ימות החמה וימות הגשמים" קבע, ועל החורף אמר "עם הגשם הראשון, באה הרווחה לאדם, לחי ולצומח, ורונן הלב לקראת החיים החדשים...., והשם חורף מסמל כאן את התחייה, רעננות ועלומים".

בהקשרים אלו, ריכז ומיין כמה וכמה שיבושים וסילופים לשוניים בספרו פרקי טבע ולשון, ש"השתרשו בספרותנו במשך דורות בהשפעת הגלות, תוך יניקה והזנת הנפש ממראות נוף, סיגנוני חיים ותרבויות של עמים זרים וארצות ניכר".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ספריו:

  • ילדי אדמה, 1927
  • ספר הבהמות, אמנות, 1930
  • בן השמן מבגדד, מסדה, 1943
  • הכפר הערבי, עם עובד, 1946
  • ידידים אילמים - ספר הבהמות מהדורה מתוקנת חדשה, עם עובד, 1949
  • בערוב יום, טברסקי, 1952
  • בדרך לארץ האושר, י' שרברק, 1954
  • פרקי טבע ולשון, בסדרת ספריה לשיפור הלשון ולעיונים בטבע, מלילות, 1958
  • הזורעים בדמעה - סיפורי כפר, דביר, 1959
  • גלויות וסתומות בלשון, 1961
  • שלושה סיפורים, הוצאת "יחדיו", 1965

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו: