משה רוזנסון

משה רוזנסון
	אין תמונה חופשית
לידה	1820; וילנה, האימפריה הרוסית
פטירה	26 בנובמבר 1896 (בגיל 76 בערך); וילנה, האימפריה הרוסית
מדינה	האימפריה הרוסית

משה רוֹזֶנסון (בכתיב שנהג בזמנו: ראָזענסאָהן או ראָזענסאָן; ברוסית (כתיב ארכאי)‏:‏ М. І. Розенсонъ;‏ 1820, וילנה – 26 בנובמבר ‏(יוליאני: 14 בנובמבר)‏ 1896, שם) היה יהודי וילנאי עשיר, שהגה רעיון לייסד דת סינתטית "אוניברסלית" שתשלב את הטוב שבעקרונות היהדות, הנצרות והאסלאם, או לפחות לתקן את היהדות.^[1] נחשב בקרב יהודי וילנה למיסיונר ומטורף, אך חוקרים מאוחרים העריכו את תרומתו לספרות העברית בהתפתחותה.

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה רוזנסון נולד בשנת 1820 בעיר וילנה, ממרכזי התרבות היהודית החשובים בצפון-מערב האימפריה הרוסית (כיום בירת ליטא). אביו, יוסף (בן משה) רוזנסון, הוכשר תחילה כרב, אך לאחר מכן פנה ללמוד רפואה באוניברסיטת וילנה, בסיוע מימון מהאצולה הפולנית המקומית,^[2] והיה מראשוני הסטודנטים היהודים באוניברסיטה זו; ב-1815 סיים לימודיו והיה לאחד מראשוני המשכילים היהודים בעיר ומהבולטים שבהם, ופעל כצנזור לספרים עבריים.^[3] לדברי ההיסטוריון ישראל קלוזנר, משה רוזנסון היה "בן-אדם דתי שנטה להשכלה [...] הוא התעשר מעסקי הלוואות לבעלי-אחוזות והיו לו בעיר עשרות בתים. הוא רכש לו ספריה גדולה בשפות רבות והיה מתומכי חברת מפיצי השכלה בפטרבורג. לניהול ספרייתו החזיר [החזיק] ספרן מיוחד יודע תורה".^[1] רוזנסון היה מגבאי בית הכנסת טהרת הקודש המודרני בווילנה, ונדבן ידוע בליטא ומחוצה לה. ביתו היה מוקד לפעילות מעורבת של משכילים יהודים ונוצרים.^[2]

בשלב מסוים בחייו החל לפרסם את סדרת ספריו "מרבי שלום" בת שמונה-עשר כרכים. הספרים עסקו חליפות בהגנה על היהדות ובקריאה לאימוץ חלק מעקרונות הנצרות והאסלאם ונטישת חלקים מהיהדות המסורתית. רוזנסון שכר כותבים מוכשרים וידענים לליקוט החומר לספריו (סייע על ידו בגיוס העובדים קלמן שולמן). בין העובדים בשירותו: המומר ניקולאי (נחמן) אוסיפאוויטש פרוז'אנסקי^[4] ו'הרב מאנטוקול', ר' ליב לוריא^[5], העורך הלשוני של הספרים היה הסופר והמתרגם הציוני נחום ליב נובופלנט. רוזנסון ניסה לפרסם את ספריו בשיטות שיווק שונות: חילק את ספריו בחינם ואף הכריז על פרס כספי למי שיקרא את אחד מספריו על-פה, בתקווה שעל כל אדם שיקרא על-פה יהיו אלפי אחרים שישננו את ספריו.

התגובות ברחוב היהודי לרעיונותיו החדשים של רוזנסון היו חריפות: משה לייב ליליינבלום (מל"ל) פרסם ניתוח ספרותי של הגותו במאמר "מגלה סוד" במאסף "קהלת" של אלכסנדר הלוי צדרבוים (פטרבורג 1861) ובו רמז לכך שרוזנסון כותב כמיסיונר נוצרי, מל"ל מסיים שלאור זקנותו ועשירותו של רוזנסון, האפשרות שהפך למיסיונר אינה סבירה, ויש להניח שהוא פשוט "טועה ומטעה". אפרים דיינרד בזכרונותיו אף הוא התנגד לתיוגו של רוזנסון כמיסיונר וכתב: ”גם המשוגע הספרותי משה בן יוסף ראזענסאן בווילנא, אשר כל ספריו ישא רוח, ועם כל שגעונותיו ידעתיו לאידאליסט, אשר פזר כסף לרוב, בחפצו להיטיב לפי רוח אולתו אשר חשב לברוא דת חדשה מעורבת יהדות נצרות ואיסלאם כאשר הודה לי במכתבו אלי”.^[6] אך בציבור הווילנאי הוא נתפס כ"זקן אשמאי ומיסיונר", חיים דב פרידברג בביבליוגרפיה "בית עקד ספרים" מתייחס אליו כאל מומר ובאופן חריג מתייחס בזלזול לחלק מכתביו. מרדכי ליפסון קורא לו "המסית הידוע" וציטט אגדת-עם בדבר סירובו של ש"י פין למכור לו חלקת קבר ראויה בבית הקברות היהודי בווילנה. רוזנסון הכין לעצמו מצבה מפוארת, אך נקבר כמומר מחוץ לגדר.

את נכסיו הוריש לבתו היחידה, ואחריה לקהילה היהודית בווילנה.

ספרי "מרבי שלום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב סדרת ספרי מרבי שלום ראתה אור בווילנה, אך את חלקם נאלץ רוזנסון להדפיס בערים אחרות:

עצה ותושיה
שלום אחים
שלום כל
שלום לרחוק
שלום משוח
מלחמה בשלום
דברי שלום, שני חלקים
השלום בו^[7]
אות לטובה ושלום
דברי שלום או ברכת שלום
שלום גויים
שופר משיח
משול תמשול
לבוש
שמ"ש^[8]
שלום, צדקה וחסד
מוסר שלומנו (תשובה למבקרים)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמן רוזנטל, איסידור וורסו (Warsaw), ‏משה רוזנסון, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
עובר אורח, בארצנו: ווילנא, המליץ, טור 1, 31 בדצמבר 1896 (ידיעה על מותו)
ש. ל. ציטראן, משה ראזענסאן, דער מאָמענט, 27 ביוני 1930, המשך, 4 ביולי 1930, המשך, 11 ביולי 1930, המשך, 18 ביולי 1930
דניאל פרסקי, מי היה משה רוזנסון?, כתובים, 24 בדצמבר 1931
משה שאַליט, משה ראָזענסאן, זיינע חיבּורים, צוואה און מצבה, פון נאענטן עבר, עמ' 113–123, 1 ביולי 1937

ספריו

שלום אחים, וילנא תר"ל, באתר היברובוקס
שלום משוח, וילנא תרל"א, באתר היברובוקס
משה בן יוסף רוזנסון (נפטר 1896), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² ישראל קלויזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות ראשונים, 1495–1881, ערך שמואל ברנצ'וק, הביא לדפוס שמוליק בדאור, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ט 1988, עמ' 374.
^ ¹ ² מרדכי זלקין, בעלות השחר: ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית במאה התשע עשרה, ירושלים: מאגנס, תש"ס, עמ' 137.
^ מרדכי פלונגיאן, בן פורת, וילנה: דפוס ראָם, תרי"ח, עמ' 97–98, באתר היברובוקס.
^ שמואל ליב ציטרון, ניקולאי (נחמן) אוסיפאוויטש פרוז'אנסקי, בפרויקט בן-יהודה.
^ על פרשת העסקתו של ר' אריה ליב לוריא (ליבלי אנטוקוליער) רמז הלל נח מגיד שטיינשניידר בספרו עיר ווילנא (עמ' 78), וכתב בהרחבה יצחק ניסנבוים, באוטוביוגרפיה שלו עלי חלדי, עמ' 60–61.
^ זכרונות בת עמי, סנט לואיס תר"ץ, ב, עמ' 183–188.
^ קרית ספר, הצפירה, 20 באוקטובר 1887
^ קרית ספר, הצפירה, 20 באוקטובר 1887.

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "משה רוזנסון".

[קלויזנר,_וילנה,_374-1] ¹ ² ישראל קלויזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות ראשונים, 1495–1881, ערך שמואל ברנצ'וק, הביא לדפוס שמוליק בדאור, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ט 1988, עמ' 374.

[זלקין,_בעלות_השחר,_137-2] ¹ ² מרדכי זלקין, בעלות השחר: ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית במאה התשע עשרה, ירושלים: מאגנס, תש"ס, עמ' 137.

[3] מרדכי פלונגיאן, בן פורת, וילנה: דפוס ראָם, תרי"ח, עמ' 97–98, באתר היברובוקס.

[4] שמואל ליב ציטרון, ניקולאי (נחמן) אוסיפאוויטש פרוז'אנסקי, בפרויקט בן-יהודה.

[5] על פרשת העסקתו של ר' אריה ליב לוריא (ליבלי אנטוקוליער) רמז הלל נח מגיד שטיינשניידר בספרו עיר ווילנא (עמ' 78), וכתב בהרחבה יצחק ניסנבוים, באוטוביוגרפיה שלו עלי חלדי, עמ' 60–61.

[6] זכרונות בת עמי, סנט לואיס תר"ץ, ב, עמ' 183–188.

[7] קרית ספר, הצפירה, 20 באוקטובר 1887

[8] קרית ספר, הצפירה, 20 באוקטובר 1887.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]