משה תקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי משה בן חסדאי מתקוּ, מחכמי בוהמיה בשנות ד'תתק"פ (1220) בערך. מושבו היה בעיר תקוּ בבוהמיה, הנקראת כיום טאחוב, והוא קבור בעיר וינר נוישטט הסמוכה לווינה (שו"ת מהר"י ברונא סימן כד).

מתלמידיו נודע חכם אחד בשם רבי יונה בן שמואל מחכמי אשכנז. רבו היה רבי דוד בן קלונימוס ממינצבורג.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבר ספרים רבים, בהם פירוש על סדרים זרעים וטהרות מן המשנה, הדומה לפירושי רבי שמשון משאנץ, ותוספות על הש"ס. קטעים מפירושים אלה הובאו בדברי ראשונים אחרים. הרמב"ן למשל, מזכירו בחידושיו למסכת גיטין (דף ז'). כמו כן חיבר פירוש לתורת כהנים שנדפס בטעות על שם רבי שמשון משאנץ.

חיבר גם פיוטים וסליחות, ואחת מהן, המתחילה במילים "אביוני מלך נאקת עמך", התפרסמה. כמו כן השיב תשובות רבות בהלכה שהובאו בספרי הראשונים.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת המחלוקת החריפה על הרמב"ם וספרי ההגות שלו מורה נבוכים וספר המדע, הגיעו כתבי הרמב"ם גם אליו (אולם כנראה שהוא לא הכיר את מורה הנבוכים). בעקבות זאת, הוא חיבר קונטרס גדול בשם כתב תמים שבו הוא משיג על הפילוסופים היהודיים כרב סעדיה גאון, רבי אברהם אבן עזרא והרמב"ם, ועל הפילוסופיה בכלל, ומגדיר את דעותיהם כמינות.

בספרו טען רבי משה תקו כי עם היות הבורא לא גשמי, לעתים הוא מצמצם את עצמו ומופיע בצורה גשמית, והיכולת לעשות זאת היא עצמה מכח אינסופיותו.

תפיסה זו של האלהות מוגדרת על ידי הרמב"ם כמינות, אף שהראב"ד כותב על הרמב"ם שרבים וטובים ממנו טעו וסברו שכל ביטויי ההגשמה שבתנ"ך על איברים הנמצאים אצל הבורא, מתפרשים כפשוטם. למרות ההתנגדות הגדולה לתפיסה זו של ר' משה תקו, בעיקר על ידי תלמידיו של ר' יהודה החסיד ושל ר' אלעזר מוורמייזא וכן על ידי ר' אברהם בן ר' עזריאל בעל "ערוגת הבושם", היא בוטאה בצורה מאד מינורית, כנראה בגלל מעמדו ההלכתי.

נוסף לביקורתו של רבי משה תקו על הפילוסופים היהודים, הוא תקף גם את חסידי אשכנז שבדורו שבראשם עמדו רבי שמואל החסיד ורבי יהודה החסיד, וטען שדעותיהם הובאו מספרי הקראים. הוא תקף גם את שיר היחוד שנתחבר על ידי חכם מבית מדרשם של חסידי אשכנז, על תפיסת האלהות האימננטית שלו, הקרובה לפנאנתאיזם (מהסוג הראשון שפורט שם).

העקרון שהנחה את רבי משה תקו הוא עקרון הפשטות ושלילת החידושים. מחמת עקרון זה סירב לקבל פירושים אפולוגטיים ליישוב קשיים תאולוגיים, והעדיף לפרש את פסוקי התנ"ך ואת מדרשי חז"ל כפשוטם, על אף הקושי שבביטויים האנתרופומורמיים; כך גם הסיק שהבורא שוכן בשמים ממעל ואינו אימננטי. דעתו הביקורתית כלפי פרק שירה הייתה שלדעתו אינו אלא זיוף פסבדוני.

קונטרס זה לא שרד ברובו, והקטע ששרד נדפס לראשונה במאסף אוצר נחמד חלק ג. מהדורת פקסמיליה של כתב יד פריז בצירוף מבוא ומפתחות יצאה לאור על ידי יוסף דן, הוצאת מרכז דינור, ירושלים תשמ"ד. מספר קטעים נוספים שרדו כציטוטים בספר "ערוגת הבושם" של ר' אברהם ב"ר עזריאל, מתלמידי רבי יהודה החסיד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוצר הגדולים, חלק ז', עמ' קנ"ז-קנ"ט.
  • הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה חלק ט"ז, עמ' רפ"ח-שכ"א, ובפרט בפרק ד' ואילך (עמ' ש"ח-שכ"א).
  • הרב יעקב קורצוויל, הגשמת האלוהות בישראל?, מעליות כ"ה, תשס"ה, עמ' 343-354.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]