משתמשת:Hanay/מאספה2
מסעותיי עם אריאל לארץ השנהב
המסע לחוף השנהב שהתחיל ב-6 באוקטובר ויסתיים ב- 28 בו.
יום שני בבוקר ה-6 באוקטובר 2014, הזמנתי מונית בשעה 04:45 כדי שתיקח אותי לתחנת רכבת "לב המפרץ" באזור הצ'ק פוסט ליד נשר. אבל כבר בשעה 02:30 הייתי ערה, האם ייתכן שזו ההתרגשות מהנסיעה? אז מה עושים כל כך מוקדם בבוקר? החלטתי להעלות לוויקישיתוף במסגרת התחרות "ויקיפדיה אוהבת אתרי מורשת" תמונות של בית ביאליק בתל אביב שצילמתי בשבוע שעבר. התמונות יצאו מאד יפות, מי יודע אולי אחת מהן תזכה אותי בפרס ואולי גם במלגה לוויקימניה במקסיקו.
בתחנת הרכבת ישבתי לידי זוג שמדבר במבטא רוסי, היה להם מטען מאד גדול שנראה כמו מיטה ארוזה שעוררה את סקרנותי. ברור היה שגם הם בדרכם לשדה התעופה. סקרנית שאלתי מה המטען הזה והסתבר שהם רכשו בארץ שני זוגות אופניים יקרים והם בדרכם לאירופה לטיול רכיבה, את האופניים הם ישאירו בסיום הטיול לחברים.
מדף המזוודות בקרון שנכנסתי אליו כבר היה עמוס בשתי מזוודות בגודל בינוני, המזוודה שלי גדולה והיה קשה להניחה על מזוודה אחרת, ביקשתי מבעל אחת המזוודות רשות להעביר את מזוודתו מעל השנייה אבל נעניתי בסירוב. נו כבר על הבוקר פרידה נחמדה מישראל באמצעות הישראלי היפה. ברכבת התיישבתי מול בחור חרדי והשארתי את מזוודתי במעבר. התחילה להתפתח שיחה והסתבר שהוא חוזר בתשובה חב"דניק שגדל בקיבוץ דליה ברמות מנשה, אז כמשפט הידוע 4 דקות שיחה, וכבר מצאנו מכר משותף. את הדרך ביליתי בשמיעת הסברים על דרכה של חב"ד, הכנה טובה לקראת מסעותיי עם אריאל 
.
המטוס לאיסטנבול המריא באחור של חצי שעה, ואז הגיע הפלופ הגדול. לאות הזדהות עם אריאל, הזמנתי בארץ ארוחה כשרה ומה שהגיע היה משהו שהתיימר להיות ארוחת בוקר בהכשר בד"ץ מצרפת שכללה רסק תפוחים, שני קרקרים קטנים, חטיף אנרגיה ומיץ תפוזים. מעניין האם הצרפתים אוכלים כזו ארוחת בוקר? קראתי לדיילת ואמרתי שזו לא ארוחה, זה קינוח. הגיע הדייל הממונה על ארוחות עם כובע של שף. הוא הסכים איתי שזו לא ארוחה בסוף כפשרה ביקשתי את הירקות והגבינה מהארוחה הלא כשרה הוא דחף לי גם 2 בננות גדולות ואגס אבל אריאל נשאר עם הדמויית ארוחה הזאת, תרמתי לו את הבננה ורסק התפוחים שלי. כבר היה לנו ברור שארוחת הצהריים בטיסה מאיסטנבול לאבידג'אן, הולכת להיות בְּרוֹךְ. אריאל אמר שעד היום הוא קיבל ארוחות כשרות טובות מאיסטנבול, אז מישהו אולי ניסה לחסוך והלך לצרפתים. הם השאירו בגאווה את כתובת הדוא"ל שלהם בתוך האריזה, לאחר שיקבלו את מכתבי הם יהיו הרבה פחות גאים.
המטוס לאבידג'אן היה כמעט ריק, וזה אפשר לי להשתרע על 3 מושבים ולחטוף תנומה, וזאת לאחר ארוחת הצהריים, שהייתה מאותה חברה וגרועה כמו ארוחת הבוקר. אני ביקשתי ארוחה לא כשרה, הזדהות הזדהות, אבל הבטן קרקרה. תרמתי לאריאל את הארוחה הכשרה שלי. גם בדרך חזרה לישראל הוזמנה עבורי ארוחה כשרה, אני אפילו לא אנסה אותה.
את הדרך ניצלתי כדי להתחיל לארגן את התמונות לתערוכה שתתקיים בהיכל התרבות של נשר ב-30 בדצמבר 2014, במסגרת פעילותי ב"נאמני מורשת נשר". אני רכזת התוכן של הפעילים, והתערוכה תכלול תמונות היסטוריות של נשר ועוד. זו משימה מאד כבדה.
נחתנו ב-21:10 לפי שעון חוף השנהב שזה 00:10 בישראל. בשדה התעופה הסתבר שאריאל השאיר את "הפנקס הצהוב" במזוודה ולמי שלא יודע אז הפנקס הצהוב הוא פנקס החיסונים ובלעדיו אי אפשר להיכנס לחוף השנהב. הוא היה שם רק לפני שלושה שבועות, אבל את מי זה מעניין. אני תוהה מה יקרה אם פעם יחליטו למשל לשנות את צבע הפנקס לוורוד, מה יעשו פקידי רשות ההגירה? ואז התחילה התרוצצות, עד שמישהו הואיל ללכת עם אריאל להוציא את הצהוב הצהוב הזה מהמזוודה. ז'אן העובד של אריאל גילה שיש פקקים באבידג'אן והגיע באיחור. עזבנו את שדה התעופה לאחר עשר בלילה, מלון בשבילי, והלכנו לאכול ב"מסעדה" מנה מקומית שנקראת Attieke poisson המורכבת מדג אמנון מקומי צלוי על האש ועליו הרבה בצל ועגבניות, ולידו סוג של דייסה העשויה מצמח הקסבה המזכירה קוסקוס. הם אוכלים את המנה בידיים כך עשה גם אריאל המקומי. אני אכלתי עם 2 מזלגות כי לא היה להם סכין. ולגבי המילה מסעדה, תסתכלו בתמונה. המנה הייתה טעימה. המלון היה סביר הגינה שלו יפהפייה, וכל קורות חנה ואריאל יסופרו בימים הבאים.
יום שלישי ה-7 באוקטובר והיום למחרת עד הגעתנו לביתו של אריאל
לפי מיטב ידיעתי ביום שלישי היינו צריכים להוציא מטבע מקומי, לשכור רכב, לקנות לי כרטיס סים לאינטרנט לנייד ומתאמי חשמל ולנסוע לבונדוקו, אבל לאריאל ולז'אן העובד שלו ושותפו היו תוכניות אחרות. הם ניצלו את ההזדמנות להשלים כמה עסקאות וליצור חדשות. אז הוצאנו כסף והלכנו לשכור רכב גדול 4X4 שישמש אותנו לכל אורך הטיול, הרכב שהוצע לנו היה יקר מידי, ואז התנהל משא ומתן של כשעה עם המשכיר עד להגעה לפשרה מורכבת שכללה החלפת מכונית לאחר 3 ימים.
משם הלכנו לחברה המייצרת שמן מתמרים, שמן זה טוב לפסח כי הוא מתאים גם לאשכנזים וגם לספרדים.
חזרנו בחזרה למרכז העיר, בדרך אריאל עבר בחופשיות באור אדום בצמתים קטנים כמו שעברו כל הרכבים שנסענו לידם. ולפתע עצר אותנו שוטר ואמר לאריאל: "You did not respect the red light. אריאל ענה לו: I am going to respect in the future. תשובה זאת לא השביעה את רצונו של השוטר והוא שאל אותו ;I want to know what are you going to do now? והוסיף ואמר: I want to drink a glass of wine in the afternoon.. רמז יוצר עבה מזה לא היה יכול להיות. לשוטר הועברו 2000 פרנק מקומיים שהם כ- 14 שקלים, כך שהוא יוכל להיות שמח ומאושר בשתיית היין לאחר יום עבודתו ואנחנו שוחררנו לדרכנו.
הלכנו לסופר לקנות מזון, סופרמרקט מאד גדול ויפה, לא אישרו לי לצלם שם. למה? ככה. אז צילמתי עם הנייד. פגשנו את אמי (Emy) שהחליף את ז'אן בנסיעה לבונדוקו משם הקפצנו את ז'אן לאוניברסיטת פליקס הופואה-בואני (משחררה של חוף השנהב) כי היו לו בחינות ומשם לעורך דין לחתום על מסמכים, ורק לאחר מכן כבר קרוב לשעה 14:00 חזרנו לאזור הסופרמרקט לקנות עבורי את כרטיס הסים שיחבר אותי לעולם.
חווית הרכישה הייתה מוזרה המוכרת טענה שהיא יודעת אנגלית אבל לדעתי היא ידעה מעט מאד. אני מקווה שלא הרסה לי בהגדרות בגלקסי S5, זאת נראה כשאחזור לארץ. משם יצאנו לדרך עם תחנה נוספת באמצע למסע הגדול לבונדוקו. עד שחצינו את העיר הפקוקה כבר היה קרוב לשעה 18:00. אמי סטודנט לאנגלית חבר של ז'אן מהאוניברסיטה, בחור חמד תמים לא היה מספיק אסרטיבי, אריאל טעה בדרך, לאמי לקח זמן עד שהעז להעיר לו שהוא כנראה לא בדרך הנכונה, ואז התחלנו לחזור. לבסוף נכנסנו לתחנת דלק לקנות דלק ולשאול הנחיות. כבר היה חשוך למדי. אחד הבחורים בתחנת הדלק התנדב לשמש לנו מורה דרך עד הגעה לנקודה שממנה לא תהיינה בעיות התמצאות. הוא נסע איתנו זמן רב, אין לי מושג איך חזר. הוא קיבל ממני 5 דולר, לא היה לי כסף מקומי קטן, והיה מאושר עד הגג. הרגשתי כמו קולוניאליסטית. החלטנו לתת לאמי חינוך ישראלי ולהסביר לו שעליו להיות אסרטיבי ולצעוק הי אריאל סטופ סטופ כשהוא רואה שנעשית טעות בדרך, ולקחת אחריות על ההובלה בדרך. גם לשם כך הוא בא איתנו.
הדרך כבר הייתה חשוכה מאד, נסענו תוך כדי נהיגה מאד קשה ואיטית יחסית. לא ברור לי איך אריאל חשב להגיע באותו לילה לבונדוקו. אני התחלתי לנקר. לבסוף שאלתי מהי העיר הקרובה ביותר שיש שם סיכוי למצוא איזשהו מלון. העיר הזוכה הייתה אקופה (Akoupé) השוכנת במרחק 142 ק"מ מאבידג'אן. בוויקיפדיה האנגלית יש ערך הכולל תבנית ואת המשפט אקופה היא עיר בחוף השנהב אם היה עולה כך לוויקיפדיה העברית, הערך היה נמחק. אפילו בוויקיפדיה השבדית המעפנית כתוב יותר. על פי הוויקיפדיה הצרפתית בעיר כ-34,000 תושבים. אריאל רצה להמשיך עד העיר הבאה אבנגורו (Abengourou) (מרחק 151 ק"מ מאבידג'או ו-105,000 תושבים) ואם אתם חושבים שזה קרוב, לא נסעתם בקטע הכביש הזה. אבל אני התעקשתי. נכנסו למלון שמצאנו. הייתה בו מיטה בלי מגבות בלי נייר טואלט בלי סבון כמובן עם מזגן מרעיש שבקושי מקרר. מלון כזה הוא הוכחה למה בכל זאת כדאי להצטייד בכל דבר בעת נסיעה לחו"ל אף פעם אי אפשר לדעת על מה תיפול.
בבוקר יצאנו לדרך בשעה 05:30 היה כיף לראות את הנופים, והיה כיף לראות איזה מזל היה שעצרנו לישון. הדרך הייתה מלאה מהמורות, היו קטעים שהתנהלו בהן עבודות בכביש עם מעקפים בתוך היישוב. אם היינו נוסעים בלילה היינו נתקעים באמצע הדרך. לבונדוקו ולביתו של אריאל הגענו בשעה 14:00 לאחר שמונה וחצי שעות עם עצירות צילומים בדרך.
יום חמישי ה-9 באוקטובר
יום חמישי היה יום ראשון של סוכות. יום לפני כן למרות ההגעה המאוחרת יחסית לביתו, אריאל הצליח לקבל את הסוכה שלו. חשבנו מה אפשר לעשות בקרבת מקום, וההצעה הייתה לנסוע לטנדה (Tanda) עיר קטנה דרומית לבונדוקו. עלפי הסיפורים באחת השכונות הכפריות של טנדה ששמה בוקורי (bokore) עובר נהר ששמו מפילה (Mafile) שיש בו דגים גדולים ומיוחדים המגנים על השכונה' וזהו מראה ששווה לצפות בו. שמו המקומי של הדג הוא סילו.
אריאל לא נסע כמובן בגלל החג. נסעתי עם אמי ונהג. הגענו לכניסה לשכונה, שאלנו שאלות הכוונה איך מגיעים, ומישהו מיד התנדב להיכנס לרכב ולהראות לנו היכן גר הצ'יף של השכונה. בחוף השנהב אנשים תמיד מוכנים לסייע אבל הם תמיד מצפים לתשלום בגין השרות שנתנו. הגענו לביתו של הצ'יף שלא היה בבית, אבל אשתו הייתה במקומו לנהל משא ומתן ולקבל כסף. לאחר שאמרו שעלינו לשלם 300 פרנק בשביל בגט כדי לפתות את הדגים, הם ביקשו עוד 3,000 פרנק בשביל משקה ששמו ג'ינס (Gins) בטענה שהם צריכים לשתות את המשקה המיוחד הזה כדי שזה יעשה טוב לנשמה שלי. שימו לב לא לנשמה שלהם. הם אפילו לא טרחו לשאול את שמי.
הגענו לנהר ההתרגשות של המקומיים ושל אמי המלווה הייתה גדולה. הם זרקו להם בגט ומי מופיע? דגי שפמנון גדולים שאני לא סובלת, שנראים בדיוק כמו בישראל. צילמתי אותם בעין אפק בקריית ביאליק. איזה מיוחדים ואיזה בטיח.
לאחר מכן הלכנו למרכז העיר וחיפשנו מבני ציבור. ראינו בצד הדרך מבנה כנסייה קתולית גדול. החלטתי לעצור ולצלם. חיפשנו את הכומר. ומצאנו כומר איטלקי לבן ששמו דומיניקו. ישבנו וניהלו שיחה ארוכה מאד. הוא התעניין מאד בישראל ונתן לנו מידע בקשר למבנה הכנסייה. הסתבר שהכנסייה מכילה 3,500 מקומות היא החלה להיבנות בשנת 1994 ונפתחה בשנת 2010. לדבריו יש גידול בקהילה הנוצרית במקום (צפון חוף השנהב הוא בעיקרו מוסלמי). נשלחנו על ידו לראות גם את הכנסייה שהוקמה בשנת 1935 בתקופת השלטון הצרפתי, שוחחנו גם שם עם הכומר וגם היא עברה הרחבה. שני הכמרים הסכימו שנצלם את המבנים ללא כל בעיה ולא ביקשו כסף . לאחר מכן הלכנו למסגד שם הסכימו שנצלם את המבנה רק מבחוץ.
חזרנו לבונדוקו והחלטתי להמיר בבנק 200 דולר לכסף מקומי. 200 דולר הם כ-100,000 פרנק CFA. הייתי צריכה לעשות זאת, כי לאחר שהוצאתי סכומים גדולים בבנקומט לצורך שכירת הרכב, לא הצלחתי להוציא יותר מזומן. לא הבנתי עדיין מדוע, גיליתי מדוע בהמשך.
אז הנה התהליך הדרמטי שעברתי כדי להמיר 200 דולר: לאחר שמצאנו סניף בנק שבו ניתן היה להמיר 200 דולר היינו צריכים לחכות לפקידה המיוחדת שהלכה הביתה כי רק היא ממירה. היה צריך למלא טופס מאד לא ברור בצרפתית ובנוסף להביא צילום של הדרכון. לאחר המתנה ארוכה למדי הגענו לפקידה. אין לי מושג מה היא רשמה כה רבות במחשב, אבל התעקשה שאכתוב לה מספר טלפון. אין לי מספר מקומי ונתתי את מספר הטלפון הנייד שלי בישראל אבל היא לא הייתה שבעת רצון. לבסוף נזכרתי שיש לי מספר מקומי ששייך לשירותי האינטרנט שרכשתי. היא קיבלה מספר, אז מה זה משנה שאי אפשר להתקשר אליו? גם לא הבנתי למה נדרשנו למלא טופס מקדים, הרי ממילא היא הכניסה את הכול למחשב והחתימה אותי. באבידג'אן במלון המרתי 10 דולר ללא כל בעיות. נתתי אותם וקיבלתי כסף מקומי עם קבלה. לא חתמתי על דבר.
יום שישי ה-10 באוקטובר
החלטנו לנסוע לסוכו (soko) כפר קטן ממזרח לבונדוקו על גבול גאנה. גם שם יש אגדה הקשורה בבעלי חיים אבל הפעם קופים. אריאל היה הנהג.
האגדה המקומית מספרת שכשהכובש המוסלמי סאמורי טורה שחי במאה ה-19 במערב אפריקה, כבש את האזור .הוא רצה להמיר את דתם הפגנית של התושבים. כדי להגן עליהם השמאן הפך אותם לקופים. סמורי טורה הגיע לכפר חקר את השמאן היכן האנשים, וכשלא קיבל תשובה, הרג אותו ולכן האנשים נשארו קופים.
נסענו לכפר אספנו 2 אנשים כדי שיראו לנו את הדרך. הגענו לאזור שנמצא בו בית הקברות ושם אמורים היו להיות הקופים, אבל לא ראינו אף אחד. אחד המקומיים אמר שיש לפתות אותם בלחם (מסתבר שהבגט הצרפתי מאד אהוב על בעלי החיים באזור בונדוקו). אחד המלווים גילה קוף על אחד העצים. התחלנו לרדוף אחריהם זרקנו פיסות לחם אבל זה ממש לא הזיז להם. הצלחתי להביט היטב באחד מהם והוא נראה לי כמו קוף קולובוס שראיתי בעבר בקניה.
לאחר מרדף לתוך היער החלטתי שהם רוצים להעביר אותנו לגאנה, אז ויתרנו. במקום זאת התחלתי לצלם לבקשת אלון טולדו מאגודת חובבי הפרפרים בישראל את פרפרי חוף השנהב. כאן הצלחתי קצת יותר, למרות שהמרדף אחרי פרפרים מתסכל ביותר. למה לעזאזל הם לא לוקחים הפסקות מנוחה?
באותו יום בבוקר הצלחתי לתפוס את עידן ממחלקת הביטחון של לאומי קארד. לשאלתי למה הכרטיס שלי נחסם, הסתבר לי שהם החליטו שמשיכות המזומן שלי בחוף השנהב חשודות ולכן חסמו את הכרטיס. הם כיסתחו את עצמם על ידי משלוח מיסרון לנייד שלי שכמובן לא קיבלתי כי אני עם סים מקומי. בנוסף שלחו דוא"ל שממש לא התייחסתי אליו כי הוא מתחיל בכותרת "במענה לפנייתך" (ואני הרי לא פניתי אליהם) והוא כלל הרבה מלל פרסומי שהם מרבים לשלוח אלי, שאינו רלוונטי וכן את תמונת שני ליצני הפרסומת שלהם קרן מור ויונתן סגל מחייכים אלי בגדול לאורך כל המסך. למטה למטה מחוץ למסך בנייד, היה קובץ עם שם סתמי לחלוטין, שאם הייתי שמה לב אליו, הייתי רואה שהם מודיעים לי שחסמו את הכרטיס שלי בגלל החשדות הלא מבוססים שלהם.
יום לפני כן, עוד לפני שהצלחתי לתפוס את הביטחון, נכנסתי לדף הפייסבוק של לאומי קארד] וכתבתי להם מה אני חושבת על ההתנהגות שלהם. לפני שנסעתי לאבידג'אן, צלצלתי אליהם פעמיים וסיפרתי שאני נוסעת לחוף השנהב, וכי יהיו לי משיכות מזומן ושיזכרו שזאת מדינת עולם שלישי. הובטח לי שאין לי מה לדאוג שכל החסימות מהכרטיס הוסרו ושהכול יהיה בסר. עשיתי זאת, לאחר שבשנת 2011 נסעתי ליוקטן במקסיקו וגם שם הכרטיס שלי נחסם. כנראה שמקסיקו היא גם מדינת עולם שלישי.
לאחר שהכרטיס שלי שוחרר, ואני אמרתי לעידן מה אני חושבת על ההתנהלות שלהם, הועברתי לשירות הלקוחות להגיש תלונה. הסברתי שאני אחזור לארץ בסוף אוקטובר ואני מצפה שהם יעשו בדק בית עוד לפני כן. הם ניסו למשוך את הבדיקה בטענה שמנהל חייב לשוחח איתי לפני כן. לא קיבלתי את הטענה הזאת. יש להם את הנתונים, הם יכולים לבדוק. את השיחה שינהלו איתי בישראל. אני לא רוצה להתעצבן עליהם בטיול. לאחר מכן העלו טענה שאי אפשר לשלוח אלי דוא"ל בגלל בעיית אבטחה. איזה בעיית אבטחה? אם יכלו לשלוח אלי בדוא"ל הודעה שחסמו את הכרטיס מה הבעיה לשאול אותי שאלות הבהרה בדוא"ל? אתם גם יכולים לקרוא את התכתובת בדף הפייסבוק של לאומי קארד. לבסוף שלחה אלי הילה משירות לקוחות דוא"ל ואמרה שהיא החלה בבדיקה ותשוחח איתי כשאחזור לארץ. לא להאמין, מישהו שם הצליח לעשות את ההחלטה הנכונה. עכשיו נראה מה תעלינה תוצאות הבדיקה שלהם.
שבת ה-11 באוקטובר
החלטתי לטייל בבונדוקו ברגל. המרחק מביתו של אריאל למרכז העיר קצר. אריאל הציע שאמי ילווה אותי. הלכנו לראות את מלון מרחבה שם בקושי נתנו לצלם וגם זה רק את המבנה החיצוני. יש להם פסל גדול של ג'ירפה בגינה שאמי זכר בהתרגשות מילדותי, אז רציתי לצלם אותו עבורו, אבל הם לא הרשו לצלם בטענה שאנשים משלמים כסף לשם כך. נבצר ממני מדוע מישהו ירצה לשלם על צילום פסל כזה, אז צילמתי מרחוק מבלי שישימו לב.
בהמשך לאחר מרדף נוסף אחרי פרפרים, הגענו לשוק המעניין של העיר. ביקשתי לראות את בניין העירייה מבני ציבור גנים ועוד, אבל אמי אמר שנלך עכשיו לראות את אחד מדוכני המזון של אריאל בשכונת זנזן אריאל ציין יום לפני כן כבדרך אגב באזני אמי: קח אותה לראות את הדוכן וזה הפך לחובה. שאלתי את אמי האם הדוכן בסביבה וקיבלתי תשובה לא רחוק. הדוכן לא בדיוק עניין אותי אבל לא רציתי שירגיש לא בנוח. אז הלכנו והלכנו והלכנו והלכנו...
בתחילת המסע לדוכן המזון ראינו מקום שבו אומני עץ הכינו מוקטרים ( (Moktar כלי גדול מעץ שמשמש לכתישת מזון. כרגיל ביקשו כסף לתצלומים אבל סירבתי ואמרתי להם שהם צריכים לשלם לצלמת כמוני ולא אני להם. הם חייכו והסכימו שאצלם ללא תשלום.
לאחר הליכה ארוכה של מעל שעה שכבר נמאסה על, הגענו לדוכן ככל הדוכנים. אז צילמתי והסברתי לאמי שלהבא לא ייקח אותי למקומות רק כי אריאל אמר. ובוודאי הוא חייב לציין את המרחק כשהדרך ארוכה. לקחנו מונית חזרה. זו מונית שאוספת אנשים ולוקחת 200 פרנק לאדם מכל נקודה לנקודה. אבל הסתבר שזה המחיר תמיד, למעט אם הנוסע הוא אדם לבן אז המחיר פתאום קופץ ל-250. אז מי אמר שאין הפלייה בחוף השנהב. אחר הצהריים אמי קיבל לבקשתו שיעור בעריכה בוויקיפדיה. הוא פתח שם משתמש בוויקיפדיה האנגלית ואמר שיכתוב ערכים על השבטים השונים החיים בחוף השנהב. לחלקם אין ערכים. נקווה שיעשה זאת. נתתי לו גם עט של ויקיפדיה במתנה.
נשים מוכרות יאם בשוק
ימים ראשון עד שלישי ה-14-12 באוקטובר - ימי הפארק הלאומי קומואה
הפארק הלאומי קומואה הוא אחד הפארקים הגדולים במערב אפריקה. שטחו הוא כ-12,000 קמ"ר והוא שוכן קצת צפונה לבונדוקו במרחק של כ-100 ק"מ. הסתבר לנו שאי אפשר סתם לנסוע לפארק. אלא צריך לעבור דרך - OIPR המשרד של חוף השנהב לפארקים ושמורות. המשרד שלהם שוכן בבונה (Bouna) השוכנת 174 ק"מ צפונית לבונדוקו.
הגענו לבונה ב-12 באוקטובר שלושה אנשים אריאל אמי ואני. בדרך לשם עברנו מספר מחסומים. בכולם השוטר נתן לנו לעבור בלי לשאול שאלות. אבל בתחנה אחת קרובה לבונה עצרו אותנו והתחילו לבדוק את הרכב ביסודיות. ביקשו מאריאל את הרישיונות וביקשו לפתוח את תא המטען. היה ברור שהשוטר האחראי שבדק את הרישיונות מחפש שמישהו יממן עבורו את היין של אותו יום. אבל משלא מצא דבר שחרר אותנו לדרכנו.
למשרד הגענו בסביבות השעה 11:00, ואז החל תהליך ארוך של הסברים על ידי הקפטן. הצטרכנו לשלם עבור הכניסה לשמורה לכל יום, ותייר משלם יותר מאזרח מקומי. בנוסף נדרשנו לשלם סך של 5,000 פרנק ליום עבור החייל שמלווה אותנו עם נשק. סה"כ התשלום עבור 3 ימים היה 52,500 פרנק, אבל מסיבות השמורות עימם, הקבלה לא כללה את התשלום עבור החייל.
אני שילמתי את הכסף לקפטן למרות זאת את הקבלה הוא רשם על שם אריאל, שאלתי אותו מדוע? הוא הופתע אבל הסביר שככה זה נהוג שם, ציינתי בפניו שכך זה לא נהוג אצלנו והוא אמר שלהבא ישים לב יותר.
יחד עם ז'אן מישל החייל שליווה אותנו, הלכנו להזמין מלון ללילה ויצאנו לדרך בערך בשעה 14:00. הכניסה המזרחית לשמורה נמצאת כ-32 ק"מ דרומית לבונה בדרך לבונדוקו. מהכביש הראשי עוברים לדרך עפר באורך של 88 ק"מ עד שמגיעים למרכז השמורה גאואי (Gaoui), על גדות נהר הקומואה. כבר לפני כן כששוחחנו עם אנשי השמורה' הם כל הזמן אמרו לנו שהצמחייה גבוהה ולא עברה טיפול. לא כל כך היה לנו ברור למה כוונתם.
באחד מאתרי האינטרנט נכתב שהביקור בפארק אפשרי רק בין החודשים נובמבר-מאי וחששנו שלא נוכל להיכנס. נכנסו לפארק והתחלנו להבין, העשב היה כה גבוה שכמעט לא אפשר לנו לראות דבר למעט בעלי חיים שבמקרה החליטו לחצות את הדרך. אז ראינו כמה אנטילופות, קוף ובעלי חיים קטנים. הנסיעה הייתה אטית ובדרך החל לרדת גשם זלעפות. הגענו לנהר הקומואה בשעה 17:00. במקום היו מבנים נטושים ששימשו בעבר למטיילים. החשיכה יורדת בחוף השנהב בשעה 18:00 לערך, כך שלא נשארנו זמן רב. ז'אן הציע לחכות בנקודה מסוימת לצפות על הדרך ההולכת לכיוון הנהר, לעתים חיות עוברות שם בדרך לשתות מים בנהר. אבל אף חיה לא עברה. אני ניצלתי את זמן ההמתנה לרדוף עם מצלמתי אחרי פרפרים, אבל נכשלתי כישלון חרוץ. אריאל ניצל את הזמן להתפלל מנחה. לאחר כ-20 דקות אמרתי שצריך להמשיך ויצאנו לדרך. חשבנו שבגלל הגשם שירד נגיע לבונה לאחר תשע בערב, אבל הדרך הייתה סבירה והגענו שעה מוקדם יותר.
הלכנו ישר לדוכן אוכל בעיר שבו מכינים את האטיקה פואסון שאכלנו באבידג'אן. ישבנו במין בר מסעדה המוסיקה המקומית הייתה מאד קולנית, המנה הייתה טעימה. משם נסענו למלון. אני נרדמתי מיד.
החלטנו לצאת ביום שני ה-13 באוקטובר מוקדם יותר כך שלא נתאחר, ביקשנו מז'אן מישל להגיע למלון בשעה 07:00. קצת יצאנו באיחור, דלק, קצת צילומים בבונה (גיליתי שבוויקישיתוף יש תמונה אחת של מבנה בבונה)
נסענו הפעם לכניסה הדרומית לפארק הנמצאת ליד הכפר קאקפה (Kakpin).לשמורה למרות גודלה הרבה יש מספר כניסות קטן, ורק דרכן אפשר להיכנס, כי רק בהן יש דרך המאפשרת מעבר. זאת הכניסה הקרובה ביותר למקום בו נמצאת "תחנת המחקר קומואה" (Reserch station Comoé) של הפקולטה לביולוגיה של אוניברסיטת וירצבורג. המטרה שלנו הייתה להגיע לתחנת המחקר השוכנת על גדות נהר הקומואה וגם ללון שם בלילה. הם בכלל לא ידעו שאנחנו מגיעים אליהם.
כדי להגיע לכניסה זאת, יש לנסוע לכל אורך הגבול המזרחי של השמורה עד הקצה, מרחק 69 ק"מ מבונה, ואז לנסוע מערבה בדרך עפר לא איכותית ביותר העוברת על גבול הפארק למרחק של 84 ק"מ. הדרך ארכה לנו כ-3 שעות. היא עוברת דרך כפרים שונים השוכנים לאורך הדרך. פגשנו מוכרות יאם שעמדו בחצי סהר בכניסה לכפר ומוכרות את סחורתן. בכפר אחר שבו עצרנו כדי לצלם את הבתים הציוריים, ניגשו אלנו הצ'יף של הכפר ואנשים נוספים. הם היו מאד נרגשים. בזמן שצלמתי הם ביקשו מאריאל שיברך אותם, וסיפרו שמאז מלחמת האזרחים בחוף השנהב (שהתרחשה בין השנים 2004-2002 ונמשכה בתקופת אי שקט שהסתיים בהחלפת הנשיא ב-2011) ופגעה מאד בתיירות, הם לא ראו אדם לבן. הם שמחו מאד לראותנו.
מקאקפה נסענו צפונה 19 ק"מ לתחנת המחקר בדרך שלעתים נראה כאילו אף אחד לא נוסע בה. מיד כשעברנו את השער לפארק ראינו מבנה שנראה די שמור, הסתבר שזה מבנה של תחנת המחקר לא בשימוש. היו בו מזגנים, הוא נראה שעבר שיפוץ אבל היו שם גם הרבה גללים. ז'אן לא ידע מה מטרת המבנה הזה. הגענו לתחנת המחקר בצהריים. בתחנה היו 3 אנשים: אריק דוקטורנט מאוניברסיטת וירצבורג העושה עבודת מחקר על הנמלה Megaponera הטבח דוד ועובד נוסף.
אריק לא ידע כאמור שאנחנו מגיעים, אבל כולם קיבלו אותנו בשמחה רבה. יש להם מעט מאד אורחים שם. קיבלנו הסבר על תחנת המחקר. המבנים שופצו לאחר מלחמת האזרחים. יש שם מבנה מעבדה גדול עם שפע חדרים שכמעט כולם ריקים כי החוקר היחיד הנמצא שם הוא אריק, מטבח גדול שבחזיתו מרפסת גדולה ששם אוכלים, מבנה שבו הם מאחסנים ומטפלים בכלי הרכב, וכעשרה מבני מגורים שבכל אחד יש שני חדרי שינה, סלון, מקלחת ושירותים ומרפסת גדולה בחזית. המעבדה ממוזגת כולה, בחלק מחדרי המגורים יש מזגנים.
למרכז המחקר יש מערכת סולרית לאספקת חשמל. באר מים שנחפרה במקום עומקה 80 מטר ומעליה מתנשא מגדל מים שממנו ניתן להשקיף על כל המרחב וכן צלחת לוויין המשמשת לטלוויזיה ואינטרנט. אין טלפונים. המקום מאד מאורגן ומסודר, אבל כרגיל כמו בבתים רבים וגם במלונות פשוטים, אין מים חמים במקלחות .
אריק עשה לנו סיור במקום, סיפרנו לו שבכוונתנו להישאר ללון במקום הוא כמובן הודיע לנו שהלינה והאוכל במקום בתשלום, מה שידענו כמובן. השהייה במקום לא מאד יקרה, אבל קצת יקרה ביחס למה שהם מספקים. בחדרים היו רק מיטות ללא מצעים. על ארוחת צהריים הם מבקשים 3,200 פרנק שהם כ-22 ש"ח ותמורתו נתנו צלחת אורז. ארוחת הערב עלתה 10,000 פרנק שזה 70 ש"ח ומה שקיבלנו היה סלט וקציצות תירס. האטיקה פואסון שאכלנו באבידג'אן עלה 1,500 פרנק. למקומיים הם מבקשים חצי מחיר. סה"כ השהיה שם של שני תיירים ושני מקומיים שכללה לינה שתי ארוחות צהריים וארוחת ערב עלתה 109,600 פרנק (לאחר שנתנו הנחה בגלל היעדר מצעים) שהם כ-768 ש". נראה לא יקר במחירי ישראל, אבל יקר במחירי חוף השנהב.
אבל המקום עצמו יפיפה ומעניין ושווה להגיע. המקום נמצא על שפת הנהר, אריק בחר לעצמו חדר ממנו הוא משקיף ישירות על המים, כך הוא יכול לראות את החיות העוברות במקום. יש לו מצלמה מוכנה על שולחנו במצב הכן קיבלנו גם הסבר מקיף על המחקר שלו וראינו את חוות הנמלים שהוא בנה בחדרי המעבדה הריקים מאנשים. לדבריו בשנה הבאה המקום אמור להתמלא בחוקרים שיאכלסו את כל החדרים וחדרי המגורים, ואז לא יארחו שם יותר אורחים.
שאלנו אתו מה כדאי לעשות, הוא הציע לטפס על מגדל המים במקום ממנו ניתן להשקיף על האזור. גובה המגדל כ-14-13 מטר. הלכנו כולנו למגדל, אריק הזהיר שכשמגיעים למעלה אין מעקה. ניתן גם להבחין בכך מרחוק. אני טיפסתי ראשונה, לא היה קשה, הגעתי למעלה וניצלתי את ההזדמנות לצלם גם תמונות פנורמיות של השמורה ותחנת המחקר. אחרי עלו אריאל ואמי. כשהגיעו לשלב האחרון שבו היה צריך לעלות על המשטח העליון הם ויתרו על המשך הטיפוס. לאחר מכן עלה ז'אן מישל החייל שרצה להוכיח שאין לו בעיה, הוא הגיע למעלה טיפס על המשטח, צולם ומיד ירד. אז מי המין החזק .
לאחר מכן הוא הציע שניסע לראות את יובלו של הקומואה הנחל אירינגו (Iringou). חצינו את הנחל הזה כשנסענו יום לפני כן לגאואי. לדבריו המרחק הוא 10 ק"מ והדרך סבירה. אז יצאנו לדרך. כבר בתחילת הנסיעה ראינו שהדרך קצת בעייתית. בדרכם בשמורה מלאות עשב גבוה הצומח באמצע הדרך בין שני נתיבי הגלגלים. כל הזמן קצרנו את העשב תוך כדי נסיעה. בנוסף לטרמיטים שם יש הרגל מגונה להתחיל בבניית הקנים שלהם באמצע הדרך, וחלקם מספיק גבוהים כך שהם מגרדים את תחתית הרכב. זאת כבר ראינו בנסיעות הקודמות. אבל דרך זאת הייתה פחות טובה. בכל זאת המשכנו עד שהגענו לאזור שבו היו מים על הדרך. אני הצעתי לחזור ולא לקחת סיכון. ז'אן מישל החליט לרדת ולבדוק, וסימן שאפשר להמשיך. אריאל למרות שלא הרגיש בנוח עם הדרך החליט לקבל את הצעתו. הוא רק לא ידע מה שגילינו לאחר מכן שלז'אן מישל אין בכלל רישיון נהיגה. 
.
אז מטר אחד קדימה והרכב נתקע. נעשו כל מיני ניסיונות חילוץ לא מוצלחים בעזרת ענפים שנמצאו המקום, אבל זה רק החמיר את המצב. השעה הייתה כבר 16:00 לערך. נתקענו במרחק של 6 ק"מ מתחנת המחקר, והחושך יורד בשעה 18:00. התעקשתי שי להניח לרכב ולחזור לתחנה ברגל. זה מרחק הליכה וניתן לעשותו באור יום. ממילא אף אחד לא יגנוב את הרכב. לקחתי את כל חפצי, שתייה ויצאנו לדרך. ההליכה הייתה קצבית ועשינו אותה בשעה ו-10 דקות כ-5.1 ק"מ בשעה. אמי וז'אן היו מכוסים בבוץ. הגענו לתחנה וביקשנו את עזרתו של אריק. היה ברור שחילוץ יעשה רק למחרת.
אכלנו ארוחת ערב, דוד הטבח חזר לכפרו קאקפה בקטנוע שלו כדי להביא למחרת עובד נוסף שלהם וכדי לקנות דונג וחמאת שיעה לבקשתו של אריאל שרוצה לסחור בכך. לאחר ארוחת הערב ישבתי עם אריק ולימדתי אותו לערוך בוויקיפדיה האנגלית. כששמע שאריאל ואני עורכים הביע את רצונו ללמוד. הוא אחד התלמידים הזריזים ביותר שהיו לי. ישבנו ביחד כשעתיים והוא גם העלה תמונות.
בלילה ירד גשם זלעפות במשך שעות, התעוררתי מספר פעמים ותהיתי אם בכלל יצליחו לחלץ את הרכב למחרת. בבוקר קמנו והשבילים בתוך התחנה ממבני המגורים למטבח והמעבדה היו נחלים קטנים. לקחתי את כל החפצים כולל המזוודה הקטנה, נעלתי נעליים גבוהות (במקום סנדלי השורש) והלכתי על גבי העשב בצד השביל.
רק בעשר לערך הגיעו דוד והעובד הנוסף. אני ניצלתי את הזמן לערוך במחשב באחד מחדרי המעבדה שהועמד לרשותי. הם יצאו לדרך ולאחר שערכתי, הלכתי שוב לנהר, רדפתי עם המצלמה אחרי פרפרים וצלמתי את המראה לאחר הגשם.
החילוץ לקח כשעתיים, הם הגיעו עם ציוד מקצועי. הצוות המקומי של התחנה מיומן בנושא. היה צורך להחליף צמיג אחד כי היה בו פנצ'ר. הרכב היה שקוע הרבה יותר במים בגלל הגשם והיה מלוכלך מאד. אכלנו ארוחת צהריים קלה ויצאנו לדרך. לשער הפארק הגענו בשעה 14:40. ידענו שעוד נסיעה של 3 שעות לפנינו עד שנגיע לכביש הראשי.
נכנסו לכפר קאקפה, כי אריאל חיפש עז לבנה מסוג מסוים לרכישה אבל לא הייתה להם עז כזאת. לעומת זאת בתוך סוכה קטנה ישבו מספר ילדים קטנים ושאגו לכבודנו "ברוני, ברוני" ומחאו כפיים. הסתבר שברוני בשפתם הוא אדם לבן. הם היו כה מאושרים לראותנו, מסתבר שלא ראו אנשים לבנים מעולם. הפכנו לאטרקציה של היום.
חזרנו בחזרה לכביש הראשי. הצענו לז'אן מישל לשלם לו את הוצאות הדרך לבונה ובכך לחסוך לנו סיבוב נוסף. המכונית שלנו לעומת זאת הייתה מלאה בעשב גם במאייד. היה חסר אוויר רב בגלגלים ובכלל הייתה צריכה לעבור טיפול מקיף.
בערבו של אותו יום, אריק כתב לי שהוא העלה את הערך הראשון שלו בוויקיפדיה. כפי שאמרתי אחד התלמידים הטובים. 
שונות
פרופסור K.E. Linsenmair