משתמש:טישיו/מסכת ביכורים

כדי להביא בכורים נדרשת בראש ובראשונה בעלות משפטית מליאה על האדמה שבה ניטע העץ. כך קובעת המשנה, כי אם אדם נטע עץ בגינתו, אבל הבריך ענף ממנו לאדמה שאינה שלו, של יחיד או לתוך של רבים וממנו גדל עץ חדש, או ההפך - המבריך מתוך של יחיד לתוך שלו או מתוך של רבים לתוך שלו, אינו מביא בכורים. משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא", עד שיהו כל הגידולין מאדמתך. האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן--אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך". קיימת מחלוקת בין החכמים בדין אדם הנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע. לפי תנא קמא גם במקרה כזה אינו מביא בכורים, אך רבי יהודה סובר שבמקרה כזה ניתן להביא בכורים. בתלמוד ירושלמי נפסק, כי אם אדם הבריך לתוך קרקע אחרת באישורו של בעל הקרקע, ניתן להביא בכורים, וכן נפסק ברמב"ם. ובביאור הגר"א מבואר שנחלקו באיזה אופן די ברשות כדי להביא בכורים, לפי רבי יוחנן ורבי יונה בשם רבי אימי די ברשות לשעה, ומוכיח את שיטתו מהאמור ש"כולם מתורת גזלן ירדו להן", ומכיוון שנתן לו רשות להבריך אפילו לפי שעה אין הוא גזלן, ולפי רבי יוסי דווקא רשות לעולם מועילה לעניין זה, כדי לפתור את בעיית הבעלות הגמורה כדי שתקרא ה"אדמתך".

אין מביאין בכורים מפירות אחרים שאינם משבעת המינים; וגם שבעת המינים אינם כשרים תמיד להבאת בכורים. כך אין מביאים לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר. החיסרון במינים אלו הוא שלא אלו הם המצויינים כשבעת המינים, שכן התמרים מוזכרים כ"דבש" - תמרים שיש בהם הרבה דבש, ומ"זית שמן" לומדים כי מדובר בזית מסוג "אגורי", אמר רבי חנינא: כל הזיתים הגשמים יורדים עליהן והן פולטין את שמנן, וזה הגשמים יורדים עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו". נחלקו החכמים בהלכה זו: לפי רבי יוחנן המקור לכך הוא פסוק ”וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ”, ומכאן מלמדת הותרה שהתנאי לבכורים הוא לא רק "מראשית" למעט פירות שאינם שבעת המינים, אלא גם "מארצך" - פירות שבעת המינים - אינם כשרים כולם אלא רק "מ" - חלק מהם. מכיוון שכך, פוסק רבי יוחנן שאם הביא פירות כאלו, לא חלה עליהם קדושת בכורים. לעומת זאת ריש לקיש סבור שהפסוק "מארצך" הוא היקש לפסוק "ארץ חיטה ושעורה", ובא ללמד דורש רק שהפירות יהיו משובחים ויהיו כאלו שהם שבחה של ארץ ישראל, אך לא משנה אם התמרים גדלו, למשל, בהרים או בבקעה.

אין מביאין הבכורים קודם ל עצרת. במשנה מובא כי אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה". רבי עובדיה מברטנורא מפרש שהפסוק בא ללמד באופן כללי כי הקרבן שמקריבים בחג השבועות, שתי הלחם, הוא זה שמתיר את התבואה מאיסור חדש בבית המקדש, וממילא מותר להביא בכורים, שנחשבים לקרבן, רק מאז והלאה, וכן קובע החזון איש. רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק מסביר בדעת הרמב"ם, כי קיימים שני דינים בנושא זה: מלבד הדין הרגיל של איסור חדש במקדש שעל זה הבאה בדיעבד כשרה, יש גם דין מיוחד בהלכות בכורים שלפני חג השבועות אין זמן בכורים כלל, וכמו שפסק הרמב"ם ”אין מביאין ביכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר ביכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא מניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן”..

אלו מביאין ולא קורין: הגר מביא ואינו קורא, מפני שאינו יכול לומר "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ"; אם הייתה אימו מישראל, מביא וקורא. בספר החינוך כותב כי "מן העניין הזה יש לנו ללמוד בתפילותינו ובתחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאוד ולהזהר בלשון שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור בני דבר זה ושמרהו". יש המבארים על פי זה את המשך המשנה העוסק בהלכות נוספות של ניסוח, בהלכות אחרות: ” וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר אלוהי אבות ישראל; וכשהוא מתפלל בבית הכנסת, אומר אלוהי אבותיכם. ואם הייתה אימו מישראל, אומר אלוהי אבותינו”, כולם עוסקים בכלל העקרוני כי צריך אדם לדקדק בלשונו כאשר הוא אומר דבר לפני האלוקים. העבד והשליח והאישה וטומטום ואנדרוגינוס--מביאין ולא קורין, שאינן יכולין לומר " וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'".

א,ו הקונה שני אילנות בתוך של חברו, מביא ואינו קורא; רבי מאיר אומר, מביא וקורא. יבש המעיין, ונקצץ האילן--מביא ואינו קורא; רבי יהודה אומר, מביא וקורא. מהחג ועד חנוכה, מביא ואינו קורא; רבי יהודה בן בתירה אומר, מביא וקורא.

א,ז הפריש את ביכוריו, ומכר את שדהו--מביא ואינו קורא. השני--מאותו המין, אינו מביא; ממין אחר, מביא וקורא. רבי יהודה אומר, אף מאותו המין מביא וקורא.

א,ח המפריש את ביכוריו, נמקו, נבזזו, נגנבו, אבדו, או שנטמאו--מביא אחרים תחתיהן, ואינו קורא; והשניים, אין חייבין עליהן חומש. נטמאו בעזרה--נופץ, ואינו קורא.

א,ט ומניין שהוא חייב באחריותן, עד שיביאם להר הבית: שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא, בית ה' אלוהיך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו)--מלמד שהוא חייב באחריותן, עד שיביאם להר הבית. הרי שהביא ממין אחד וקרא, חזר והביא ממין אחר--הרי זה אינו קורא.

א,י ואלו מביאין וקורין, מהעצרת ועד החג--משבעת המינין, מפירות שבהרים, מתמרים שבעמקים, ומזיתי שמן שהן מעבר לירדן; רבי יוסי הגלילי אומר, אין מביאין בכורים מעבר לירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש.

א,יא הקונה שלושה אילנות בתוך של חברו, מביא וקורא; רבי מאיר אומר, אפילו שניים. קנה אילן וקרקעו, מביא וקורא; רבי יהודה אומר, אף בעלי האריסות והחכורות מביאין וקורין.

מסכת בכורים פרק ב ב,א התרומה והבכורים--חייבין עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים; והן נכסי כוהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידיים והערב שמש. הרי אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר.

ב,ב יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה: שהמעשר והבכורים--טעונים הבאת מקום, וטעונין וידוי, ואסורין לאונן; רבי שמעון מתיר. וחייבין בביעור; רבי שמעון פוטר. ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים, וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים אף לבהמה; רבי שמעון מתיר. הרי אלו במעשר ובבכורים, מה שאין כן בתרומה.

ב,ג ויש בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים: שהתרומה והמעשר--אוסרין את הגורן, ויש להן שיעור, ונוהגין בכל הפירות, בפני הבית ושלא בפני הבית, ובאריסין ובחכורות ובסיקריקון ובגזלן. הרי אלו בתרומה ובמעשר, מה שאין כן בבכורים.

ב,ד ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר: שהבכורים--נקנין במחובר לקרקע, ועושה אדם כל שדהו בכורים, וחייב באחריותן, וטעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה.

ב,ה תרומת מעשר שווה לבכורים בשתי דרכים, ולתרומה בשתי דרכים: ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף--כבכורים; ואוסרת את הגורן, ויש לה שיעור--כתרומה.

ב,ו אתרוג שווה לאילן בשלושה דרכים, ולירק בדרך אחד: שווה לאילן, בעורלה וברבעי ובשביעית; ולירק, שבשעת לקיטתו עישורו, דברי רבן גמליאל. רבי אליעזר אומר, שווה לאילן בכל דבר.

ב,ז דם מהלכי שתיים--שווה לדם בהמה, להכשיר את הזרעים; ודם השרץ, אין חייבין עליו.

ב,ח כוי יש בו דרכים שווה לחיה, ויש בו דרכים שווה לבהמה, ויש בו דרכים שווה לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שווה לא לחיה ולא לבהמה.

ב,ט כיצד שווה לחיה: דמו טעון כיסוי כדם החיה. ואין שוחטין אותו ביום טוב; ואם שחטו, אין מכסין את דמו. וחלבו מטמא טומאת נבילה כחיה, וטומאתו בספק. ואין פודין בו פטר חמור.

ב,י כיצד שווה לבהמה: חלבו אסור כחלב הבהמה, ואין חייבין עליו כרת. ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים. וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה; רבי אלעזר פוטר, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ב,יא כיצד אינו שווה לא לחיה ולא לבהמה: אסור משום כלאיים עם החיה ועם הבהמה. הכותב חיתו ובהמתו לבנו, לא כתב לו את הכוי. אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה, הרי זה נזיר. ושאר כל הדרכים שווה לחיה ולבהמה: טעון שחיטה כזה וכזה, ומטמא משום נבילה ומשום אבר מן החי כזה וכזה.

מסכת בכורים פרק ג ג,א כיצד מפרישין את הבכורים: יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; וקושרן בגמי ואומר, הרי אלו בכורים. רבי שמעון אומר, אף על פי כן חוזר וקורא אותם בכורים, מאחר שיתלשו מן הקרקע.

ג,ב כיצד מעלים את הבכורים: כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד; ובאין ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים, היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא,ה).

ג,ג הקרובים מביאין תאנים וענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו; והחליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את ביכוריהן. והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם; לפי כבוד הנכנסין, היו יוצאין. וכל בעלי אומנייות שבירושלים עומדין לפניהם, ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום.

ג,ד החליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. ודיברו הלויים בשיר, "ארוממך ה', כי דיליתני; ולא שימחת אויביי, לי" (תהילים ל,ב).

ג,ה הגוזלות שעל גבי הסלים, היו עולות. ומה שבידן, ניתנין לכוהנים.

ג,ו עודהו שהסל על כתפו, קורא מ"הגדתי היום לה' אלוהיך" (דברים כו,ג), עד שהוא גומר את כל הפרשה; רבי יהודה אומר עד "ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה). הגיע ל"ארמי אובד אבי", מוריד הסל מכתפו ואוחז בשפתותיו, וכוהן מניח את ידו תחתיו ומניף, וקורא מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר את כל הפרשה. הניחו בצד המזבח, והשתחווה ויצא.

ג,ז בראשונה, כל מי שהוא יודע לקרות, קורא; וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין אותו. נמנעו מלהביא; התקינו שיהו מקרין את מי שהוא יודע, ואת מי שאינו יודע.

ג,ח העשירים מביאין את ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותן בסלי נצרים של ערבה קלופה; הסלים והבכורים ניתנין לכוהנים.

ג,ט רבי שמעון בן ננס אומר, מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינין; רבי עקיבה אומר, אין מעטרין את הבכורים אלא משבעת המינים.

ג,י רבי שמעון אומר, שלוש מידות בבכורים--הבכורים, ותוספת הבכורים, ועיטור הבכורים. תוספת הבכורים, מין במינו; ועיטור הבכורים, מין בשאינו מינו. תוספת הבכורים--נאכלת בטהרה, ופטורה מן הדמאי; ועיטור הבכורים, חייבת בדמאי.

ג,יא אימתיי אמרו תוספת הבכורים כבכורים, בזמן שהיא באה מן הארץ; ואם אינה באה מן הארץ, אינה כבכורים.

ג,יב ולמה אמרו הבכורים הן נכסי כוהן--שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, והאישה בכתובתה, וספר תורה. רבי יהודה אומר, אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה; וחכמים אומרין, נותנין אותן לאנשי משמר, והן מחלקין ביניהן, כקודשי המקדש.