שתי הלחם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שתי הלחם
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"זי"ז
משנה מסכת מנחות, פרק י"א
משנה תורה ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ח'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה מ"ו
ספר החינוך, מצווה ש"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הוא קורבן מנחה של ציבור, שהיה מוצע בחג השבועות בבית המקדש על ידי הכהנים. הקרבת שתי הלחם היא מצוות עשה הנכללת במנין של תרי"ג המצוות, והיא מצווה ייחודית ומיוחדת לחג השבועות, ומבטאת את היותו חג הקציר ויום הביכורים. שתי הלחם היה קרבן ראשון שהובא מן החיטים החדשות שגדלו בזו השנה למנין מא' בניסן–"ראשון לחודשים", ובכך נחשב ביכורי קציר חיטים. קרבן זה הוצע עם קורבנות מוסף, אשר היו מוקרבים יחדיו בחג השבועות.

המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור בתורה להבאת קורבן "שתי הלחם" הוא מהפסוקים בפרשת אמור:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.
וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם, יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן.

דיני הלחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבן זה הוא קורבן מנחה, כלומר, קורבן המובא לבית המקדש מן הצומח - עיקרו מסולת חיטים או שעורים ובמקרה זה מלחם העשוי מחיטים. קורבן זה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, ככתוב ”חמץ תאפינה“[1], וזאת בניגוד לרוב הקרבנות בהם היה אסור לאפות חמץ, על פי ציווי התורה: ”כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'“[2].
שתי הלחם באות רק מחיטים שגדלו אחרי חג השבועות הקודם, מכיוון שהם צריכות להיות מנחה חדשה. אולם בדיעבד אם הביאו אותן מחיטה ישנה הן כשרות. כמו כן, הן באות רק מחיטה שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שנאמר "ממושבותיכם תביאו". אפיית שתי הלחם אינה דוחה לא יום טוב ולא שבת. לכן הן היו נאפות בערב חג השבועות, ואם ערב החג יצא בשבת הן נאפו בערב שבת. שתי הלחם נעשו משני עשרונים סולת (עשרון לכל לחם)

שתי הלחם היו מרובעות, אורכן 7 טפחים, רוחבן 4 טפחים, וגובה קרנותיהם 4 אצבעות[3]

הנפת הלחם והקורבנות הבאים איתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרבת קרבנות המוסף של חג השבועות, היו מקריבים את קרבנות העולה שבאים בגלל הלחם (פר, שני אילים ושבעה כבשים). לאחר מכן היו מניפים את הלחם ביחד עם שני כבשי השלמים. הכהן היה שם על ידו את שני הלחמים ולידם את שני הכבשים[4] והיה "מעלה ומוריד מוליך ומביא" דהיינו מוליך את ידיו (עם מה שעליהן) קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.

לאחר מכן, היו שוחטים את שני הכבשים, זורקים את דמם במתן "שתיים שהן ארבע", מוציאים את אמוריהם, החזה והשוק שלהן, ומניפים אותם בפעם השנייה ביחד עם הלחם.

לאחר מכן היו מקריבים את אמורי הכבשים, ושאר בשרם ביחד עם הלחם נאכל לכהנים.

לאחר מכן היו מקריבים את שעיר החטאת שבא בגלל הלחם (זהו שעיר שונה מהשעיר שבא למוספין), מקריבים את אמוריו, ובשרו נאכל לכהנים.

טעמי הקרבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יצחק עראמה, בעל ספר העקדה[5] מפרש ששתי הלחם באים לרמז על השלמות של שתי התורות שניתנו לעם ישראל: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והמורכבות של הכנת הלחם מרמזת לכובד ההשגה שבתורה האלקית ומערכותיה. כליל שלמותה של התורה נרמז אף הוא בכך שבפועל מעולם לא אירע פסול כלשהו, אפילו בשוגג בקרבן שתי הלחם.

יש הטוענים[6] שהקורבן בא לסמל את הכרת הטוב כלפי הבורא ולהודות לו על היבול שצמח (בדומה לקורבן העומר שבתחילת תקופת הספירה) ולכן קורבן זה מוקרב בחג השבועות, הוא חג הקציר. כמו כן יש מסבירים[7] שקורבן זה מבטא את התעלות האדם בתקופה שבין פסח לשבועות, כאשר בחג הפסח עדיין היה אסור לו לאכול לחם, ועכשיו הוא כבר נמצא במדרגה בה לא רק שאפשר לאכול לחם, אלא הוא אף רצוי כקורבן.

שתי הלחם בחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שתי הלחם מוזכר ברשימת עשרת הניסים שהתרחשו דרך קבע במקדש: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים"[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויקרא, כ"ג, י"ז
  2. ^ ויקרא, ב', י"א
  3. ^ פשט משנה ורש"י, הרמב"ם סובר ש4 אצבעות מדבר על כל הלחם
  4. ^ כך הוא פשט הגמרא, אולם מהתוספתא ניתן ללמוד שכל כהן היה מניף רק כבש יחד עם לחם אחד וכן שכהן אחר היה עוזר לו (סה"כ 4 כהנים, שניים ללחם יחד עם כבש). דבר שגם יותר מסתבר מבחינה טכנית. כמו כן הרמב"ם פסק שאם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא. (לדעת הרמב"ם גם לא מניפים את הלחם לפני השחיטה אלא רק את הכבשים
  5. ^ ויקרא כג יז, שער סז
  6. ^ רמב"ן כג יז ד"ה חמץ תיאפנה, וכן ספורנו שם
  7. ^ הרב קוק בעולת ראיה ב, שה
  8. ^ מסכת אבות פרק ה', משנה ה'.


Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.