שתי הלחם

שתי הלחם
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ז–י"ז
משנה	מסכת מנחות, פרק י"א
משנה תורה	ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ח'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה מ"ו ספר החינוך, מצווה ש"ז

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הוא קורבן מנחה של ציבור, שהיה מוצע בחג השבועות בבית המקדש על ידי הכהנים. הקרבת שתי הלחם היא מצוות עשה הנכללת במנין של תרי"ג המצוות, והיא מצווה ייחודית ומיוחדת לחג השבועות, ומבטאת את היותו חג הקציר ויום הביכורים. שתי הלחם היה קורבן ראשון שהובא מן החיטים החדשות שגדלו בזו השנה למניין מא' בניסן–"ראשון לחודשים", ובכך נחשב ביכורי קציר חיטים. קורבן זה הוצע עם קורבנות מוסף, אשר היו מוקרבים יחדיו בחג השבועות.

הקרבת שתי הלחם בחג השבועות היא תנאי מוקדם להקרבת מנחות בבית המקדש מהחיטים החדשות. בכך מקבילה הקרבת שתי הלחם להקרבת קרבן העומר: שתיהן באות להתיר את התבואה החדשה, העומר מתיר אותה לאכילה לכל אדם בכל מקום, והקרבת שתי הלחם מתירה אותה להקרבת מנחות בבית המקדש. וכך נוסח במשנה: "העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש".

עם זאת, קיים הבדל בין המצב ההלכתי שקודם להקרבת העומר לבין המצב שקודם להקרבת שתי הלחם. ההבדל הוא במקרה שנעשה שימוש בחיטים החדשות לפני הקרבת העומר או לפני שתי הלחם. במקרה של הקרבה של מנחה במקדש מהחדש לפני העומר ההלכה היא שהמנחה פסולה גם בדיעבד, אולם מנחה שהוקרבה במקדש לאחר העומר ולפני שתי הלחם תהיה כשירה בדיעבד. וכלשונה של המשנה :""אין מביאין מנחות וביכורים קודם לעומר – ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר".

המקור

המקור בתורה להבאת קורבן "שתי הלחם" הוא מהפסוקים בפרשת אמור:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.
וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם, יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן.

— ספר ויקרא, פרק כ"ג

דיני הלחם

קורבן זה הוא קורבן מנחה, כלומר, קורבן המובא לבית המקדש מן הצומח - עיקרו מסולת חיטים או שעורים ובמקרה זה מלחם העשוי מחיטים. קורבן זה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, ככתוב ”חמץ תאפינה”, וזאת בניגוד לרוב הקורבנות בהם היה אסור לאפות חמץ, על פי ציווי התורה: ”כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'”.
שתי הלחם באות רק מחיטים שגדלו אחרי חג השבועות הקודם, מכיוון שהם צריכות להיות מנחה חדשה. אולם בדיעבד אם הביאו אותן מחיטה ישנה הן כשרות. כמו כן, הן באות רק מחיטה שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שנאמר "ממושבותיכם תביאו". אפיית שתי הלחם אינה דוחה לא יום טוב ולא שבת. לכן הן היו נאפות בערב חג השבועות, ואם ערב החג יצא בשבת הן נאפו בערב שבת. שתי הלחם נעשו משני עשרונים סולת (עשרון לכל לחם)

שתי הלחם היו מרובעות, אורכן 7 טפחים, רוחבן 4 טפחים, וגובה קרנותיהם 4 אצבעות

הנפת הלחם והקורבנות הבאים איתו

לאחר הקרבת קורבנות המוסף של חג השבועות, היו מקריבים את קורבנות העולה שבאים בגלל הלחם (פר, שני אילים ושבעה כבשים). לאחר מכן היו מניפים את הלחם ביחד עם שני כבשי השלמים. הכהן היה שם על ידו את שני הלחמים ולידם את שני הכבשים והיה "מעלה ומוריד מוליך ומביא" דהיינו מוליך את ידיו (עם מה שעליהן) קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.

לאחר הנפתם, היו שוחטים את שני הכבשים, זורקים את דמם במתן "שתיים שהן ארבע", מוציאים את אמוריהם, ואת החזה והשוק שלהן, ומניפים אותם בפעם השנייה יחד עם הלחם. לאחר מכן היו מקריבים על גבי המזבחאת אמורי הכבשים, ושאר בשרם והלחם היו נאכלים לכהנים.

לאחר מכן היו מקריבים את שעיר החטאת שבא בגלל הלחם (זהו שעיר שונה מהשעיר שבא למוספין), מקריבים את אמוריו, ובשרו נאכל לכהנים.

טעמי הקורבן

רבי יצחק עראמה, בעל ספר העקדה, מפרש ששתי הלחם באים לרמז על השלמות של שתי התורות שניתנו לעם ישראל: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והמורכבות של הכנת הלחם מרמזת לכובד ההשגה שבתורה האלקית ומערכותיה. כליל שלמותה של התורה נרמז אף הוא בכך שבפועל מעולם לא אירע פסול כלשהו, אפילו בשוגג בקורבן שתי הלחם.

יש הטוענים שהקורבן בא לסמל את הכרת הטוב כלפי הבורא ולהודות לו על היבול שצמח (בדומה לקורבן העומר שבתחילת תקופת הספירה) ולכן קורבן זה מוקרב בחג השבועות, הוא חג הקציר. כמו כן יש מסבירים שקורבן זה מבטא את התעלות האדם בתקופה שבין פסח לשבועות, כאשר בחג הפסח עדיין היה אסור לו לאכול לחם, ועכשיו הוא כבר נמצא במדרגה בה לא רק שאפשר לאכול לחם, אלא הוא אף רצוי כקורבן.

שתי הלחם בחז"ל

• שתי הלחם מוזכר ברשימת עשרת הניסים שהתרחשו דרך קבע במקדש: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים".

ראו גם

• לחם הפנים
• קורבן העומר

קישורים חיצוניים

• הערך "שתי הלחם", באתר ויקישיבה מתוך הספר "אנציקלופדיה תורנית מרוכזת"
• שתי הלחם באתר "ויקימקדש"
• מאמרים בנושא שתי הלחם, באתר ספריית אסיף