שתי הלחם

שתי הלחם
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ז-י"ז
משנה	מסכת מנחות, פרק י"א
משנה תורה	הלכות תמידים ומוספין, פרק ח'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה מ"ו ספר החינוך, מצווה ש"ז

שתי הלחם הוא קורבן מנחה של ציבור, שהיה קרב בחג השבועות בבית המקדש. שתי הלחם היא המצווה היחידה המיוחדת לחג השבועות, ומבטאת את היותו חג הקציר ויום הביכורים. שתי הלחם היה הקרבן הראשון שהובא מהחיטים החדשות שגדלו בשנה זו, ובכך הוא ביכורי קציר חיטים. קורבן זה הובא בנוסף על קורבנות המוסף שהיו קרבים בחג השבועות.

המקור

המקור בתורה להבאת קורבן "שתי הלחם" הוא הפסוקים בפרשת אמור:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.
וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם, יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן.

— ספר ויקרא, פרק כ"ג

דיני הלחם

קרבן זה הוא קורבן מנחה, כלומר, קורבן המובא לבית המקדש מן הצומח - עיקרו מסולת חיטים או שעורים ובמקרה זה מלחם העשוי מחיטים. קורבן זה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, ככתוב "חמץ תאפינה", וזאת בניגוד לרוב הקרבנות בהם היה אסור לאפות חמץ, על פי ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'".
שתי הלחם באות רק מחיטים שגדלו אחרי חג השבועות הקודם, מכיוון שהם צריכות להיות מנחה חדשה. אולם בדיעבד אם הביאו אותם מחיטה ישנה הם כשרות כמו כן, הם באות רק מחיטה שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שנאמר "ממושבותיכם תביאו". אפיית שתי הלחם אינה דוחה לא יום טוב ולא שבת. לכן הם היו נאפים בערב חג השבועות, ואם ערב החג יצא בשבת הם נאפו בערב שבת. שתי הלחם נעשו משני עשרונים סולת (עשרון לכל לחם)

שתי הלחם היו מרובעות, אורכן 7 טפחים, רוחבן 4 טפחים, וגובה קרנותיהם 4 אצבעות

הנפת הלחם והקורבנות הבאים איתו

לאחר הקרבת קרבנות המוסף של חג השבועות, היו מקריבים את קרבנות העולה שבאים בגלל הלחם (פר, שני אילים ושבעה כבשים). לאחר מכן היו מניפים את הלחם ביחד עם שני כבשי השלמים. הכהן היה שם על ידו את שני הלחמים ולידם את שני הכבשים והיה "מעלה ומוריד מוליך ומביא" דהיינו מוליך את ידיו (עם מה שעליהן) קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.

לאחר מכן, היו שוחטים את שני הכבשים, זורקים את דמם במתן "שתיים שהן ארבע", מוציאים את אמוריהם, החזה והשוק שלהן, ומניפים אותם בפעם השנייה ביחד עם הלחם.

לאחר מכן היו מקריבים את אמורי הכבשים, ושאר בשרם ביחד עם הלחם נאכל לכהנים.

לאחר מכן היו מקריבים את שעיר החטאת שבא בגלל הלחם (זהו שעיר שונה מהשעיר שבא למוספין), מקריבים את אמוריו, ובשרו נאכל לכהנים.

טעמי הקרבן

רבי יצחק עראמה, בעל ספר העקדה מפרש ששתי הלחם באים לרמז על השלמות של שתי התורות שניתנו לעם ישראל, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ומורכבות ההכנה של הלחם מרמזת לכובד ההשגה שבתורה האלקית ומערכותיה. כליל שלמותה של התורה נרמז אף הוא בכך שבפועל מעולם לא אירע פסול כלשהו, אפילו בשוגג בשתי הלחם.

יש הטוענים^{[דרוש מקור]} שהקורבן בא לסמל את הכרת הטוב כלפי אלוהים ולהודות לו על היבול שצמח (בדומה לקורבן העומר), ולכן קורבן זה מוקרב בחג השבועות, חג הקציר. כמו כן, יש מסבירים שקורבן זה מבטא את התעלות האדם בתקופה שבין פסח לשבועות, כאשר בחג הפסח עדיין היה אסור לו לאכול לחם, ועכשיו הוא כבר נמצא במדרגה בה לא רק שאפשר לאכול לחם, אלא הוא אף רצוי כקורבן.

ראו גם

• לחם הפנים

קישורים חיצוניים

• הערך "שתי הלחם", באתר ויקישיבה מתוך הספר "אנציקלופדיה תורנית מרוכזת"

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.