משתמש:Bayansa/טיוטה:ארגונים חוץ-ממשלתיים

ארגונים חוץ-ממשלתיים (אנגלית: non-governmental organizations, או בקיצור NGO) הם ארגונים התנדבותיים ללא כוונת רווח. קבוצת אנשים מתאגדים ברמה מקומית, לאומית או בינלאומית סביב אינטרס משותף הכולל פעילות הומניטרית ומעלים קולם של האזרחים אצל הממשלות. חלק מהם מתארגנים סביב סוגיות ספציפיות כמו זכויות אדם, איכות הסביבה ,חינוך ובריאות.[1]

סוגי הארגונים החוץ ממשלתיים

ניתן להבחין בין שני סוגי ארגונים לא ממשלתיים:

1. ארגונים לא ממשלתיים תפעוליים (Operational NGOs) - ארגונים לא ממשלתיים המגייסים משאבים,דרך תרומות כספיות, חומרים או כוח התנדבותי, כדי לקיים את הפרויקטים והתוכיות. תהליך זה עשוי לדרוש ארגון מורכב. מימון המתקבל ממענקים או חוזים, ממשלות, מקרנות או חברות, דורשים זמן ומומחיות שהוצאה על תכנון, הכנת יישומים, תקצוב, חשבונאות ודיווח. אירועי גיוס כספים גדולים דורשים מיומנויות בתחום הפרסום, יחסי התקשורת והנעת תומכים.  
2. ארגוני סנגור (Advocacy NGOs) - ארגונים לא ממשלתיים בתחום הסנגור מבקשים לקדם השפעה שהיא מעבר ליכולת הפעולה הישירה שלהם, באמצעות רתימת גורמים בעלי השפעה רחבה יותר כגון גורמי ממשל, דעת קהל ציבורית וכיוב'.

הן הארגונים התפעוליים והן ארגוני סנגור מתעסקים בגיוס כספים וגיוס תומכים דרך ארגון אירועים מיוחדים, טיפוח התקשורת וניהול מטה.

יעדים

היעדים המרכזיים של הארגונים הלא ממשלתיים הם:

1. הרצון לפעול ולעזור במקומות שבהם המדינה אינה מספקת פתרונות ממשיים או הגנה מספקת לאזרח, פעילות למען מטרות חברתיות המטיבות עם הכלל, פעילות התנדבותית והתבססות על כספי תרומות.
2. פיתוח כלכלי חברתי של יישובי המיעוטים (אוכלוסיות חלשות ומוחלשות) שיפור תפקוד הרשויות שלהם בתחום הפיננסי לרבות מכשירים פיננסיים חדשניים.
3. השבחת ההון האנושי בשוק העבודה ודגש על אקדמיים ונשים.

היסטוריה

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 1929, תחת השפעת התרומות הכלכליות של קיינס, נטו מדינות קפיטליסטיות מערביות לקרוא להתערבות המדינה בתחומים כלכליים וחברתיים רבים כדי להציל את המערכת הקפיטליסטית מן המשבר אליו נקלעה. התערבות זו הביאה להופעתה של מדינת הרווחה, שכן נטל מתן השירותים הבסיסיים נשלט על ידי המדינה. מגמת מדינת הרווחה נשארה עד סוף שנות ה-70, מתחילת שנות ה-80 ובמיוחד בשנות ה-90, רוב המדינות המתפתחות נקטו בתחירה לצמצום תפקידה של המדינה במשק ולצמצום ההוצאה הציבורית לשירותים חברתיים בתחומי הבריאות, החינוך ועוד. התוצאות הצנועות שהושגו על ידי תוכניות פיתוח בקנה מידה גדול ותכניות שבוצעו על ידי ממשלות כדי להשיג שינוי חברתי מהיר הובילו לחשיבה מחדש של המושגים הקלאסיים של הפיתוח.

בהדרגה התפתחו הארגונים הלא ממשלתיים כמסגרת אלטרנטיבית במתן שירותים אזרחיים, במיוחד לאחר תפקידה בלב מערכות צבאיות באמריקה הלטינית ומשטרים טוטליטריים במזרח אירופה. ארגונים אלה הפכו למקור להשגת פוליטי וחברתי והעצמת אוכלוסיית הפריפריה. יש לציין שלמרות השתתפותם של המרקסיסטים והניאו-ליברלים בחוסר שביעות הרצון שלהם מן המודלים הקלסיים של התפתחות המדינה ותמיכתם בתפקידה של החברה האזרחית, והסתמכותו של השמאל על תפקידם של ארגונים לא-ממשלתיים בשינוי המתודולוגיה של ההתמודדות עם עוני ועם עניים, המגמה הליברלית נראתה על ידי ארגונים לא ממשלתיים כשחקן חדש אשר משחרר את הנטל על המדינה בפיתוח. ככלל, תפקידם של ארגונים לא-ממשלתיים כשחקן מרכזי, הקשור למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ארצות-הברית ומערב אירופה בשנות השמונים, גיבש את הליברליזם הזה, אשר ייצג שינוי מהותי בתיאוריה של תפקידה של המדינה בפיתוח. עקרונות המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים תרמו לגיבוש עקרונותיהם כאשר הדגישו את תפקידה של החברה האזרחית בהשגת התפתחות ודמוקרטיה יחד.

בהקשר זה, התנועה לעידוד הקמתן של ארגונים לא ממשלתיים החלה לספק שירותים חברתיים לאזרחים, אך עידוד זה עוצב על ידי חזונות שונים, וממשלות שמרניות כמו בריטניה בשנות ה-80 התייחסו לפעילותם של ארגונים אלה כחלופה למדינה. ממשלות שלא נטשו לחלוטין את יסודות מדינת הרווחה, כמו גרמניה וצרפת, עודדו ארגונים לא-ממשלתיים כגשר בין המדינה לאזרחים, כדי שיוכלו לשרת אותם מבלי להרחיב את המבנה הביורוקרטי. אכן, תרומתם של ארגונים לא ממשלתיים גדלה במדינות רבות כמו בריטניה, ארה"ב, צרפת ועוד, בתחומי הבריאות, החינוך, התרבות והסיוע לעניים, שלושה רבעים מההוצאות של ארגונים אלה במדינות שאליה הופנה כבר מועברים לשירותים חברתיים מכל הסוגים.

לפיכך, ארגונים לא ממשלתיים אלה, אשר חוקרים רבים כינו אותם המגזר השלישי, פיתחו תפקיד כלכלי שיחליף את המדינה ואת המגזר העסקי (מגזרים I ו- II) בהקצאת משאבים צודקת ויעילה יותר. 

מאז שנות ה-90, השיח על תפקידם של הארגונים הלא-ממשלתיים לא התמקד בגישור על הפער או מילוי החלל שממנו נסוגה המדינה בעקבות יישום מדיניות הליברליזציה הכלכלית, אלא התפתח כדי להדגיש את הצורך בארגונים לא-ממשלתיים למלא תפקיד במדיניות. לפיכך, המשבר של מדינת הרווחה לא היה הסיבה העיקרית והיחידה להסתמך על תפקידם של ארגונים לא-ממשלתיים בפיתוח, אך היו גם שינויים רדיקליים בסדר העולמי.

האו"ם מילא תפקיד חשוב בהגדלת חשיבות תפקידם של ארגונים לא ממשלתיים, אשר יוצגו בכנסים העולמיים הרבים שהתקיימו בשנות ה -90, העשור היה עד לכנסים גלובליים רבים שמטרתם השגת פיתוח חברתי בר קיימא, כגון הוועידה בנושא איכות הסביבה בברזיל 1992, המכונה פסגת כדור הארץ והוועידה הבינלאומית על אוכלוסייה ופיתוח בקהיר בשנת 1992 -1994, והפסגה העולמית לפיתוח חברתי בקופנהגן ב 1994- 1995, ואת הוועידה העולמית הרביעית על נשים בבייג'ינג בשנת 1995 וועידת האומות המאוחדות על ההתנחלויות האנושות באיסטנבול ב-1995-1996. ההמלצות של כנסים אלה עסקו במספר נושאים, שעיקרם התמקדו בפיתוח חברתי בר קיימא ובמערכת של פעולות שינקטו על ידי מוסדות ממשלתיים בשיתוף פעולה עם ארגונים לא ממשלתיים. לפיכך, השיח העולמי קבע כי ישנם שני צדדים האחראים לפיתוח : ממשלות וארגונים לא ממשלתיים.

פעילות

הפיעליות של הארגונים החוץ ממשלתיים התמקדו בנושאים הקשורים לרווחה חברתית, כגון הסדרת גידול האוכלוסייה, הגנה על הסביבה, מתן שירותי בריאות פוריות, קידום שירותים בסיסיים לכל וחינוך לכולם, חיסול העוני, מתן מקור פרנסה בר-קיימא, העצמת נשים והשגת שוויון בינן לבין גברים. הפעלת פיתוח כלכלי וחברתי, בניית יכולות ומנגנונים מוסדיים לניהול הפיתוח. זה כבר הדגיש בכנסים אלה כי כל מדיניות שפותחה כדי להתמודד עם בעיות אלה לא החברה חייבת להיות מעורבת אזרחית ב העמדה.

למרות המגוון הרב של תחומים הנכללים בפעילות של המגזר השלישי שכולל את הארגונים החוץ ממשלתיים, ניתן למצוא חלקם של ארגוני המגזר השלישי גדול בעיקר בשלושת התחומים העיקריים שמדיניות הרווחה מספקת בהם שירותים לאוכלוסייה: חינוך, בריאות ושירותי הרווחה האישיים.

• חינוך – עם הזמן, ממעורבות מעטה של ארגונים ספורים במערכת החינוך גדלה מעורבותם של ארגוני המגזר השלישי במידה ניכרת. בשנים האחרונות עמותות, קרנות, ארגונים לתועלת הציבור רבים לוקחים חלק פעיל במערכת החינוך.
• רווחה– מאז ומתמיד היו שירותי הרווחה בישראל מושתתים על שיתוף פעולה עם גופים לא- ממשלתיים. בעשורים האחרונים מגמה זו גברה, ולפי הערכה של משרד הרווחה כיום מרבית שירותי הרווחה בישראל ניתנים על ידי גורמים חוץ-ממשלתיים, ובכללם רשויות מקומיות, ארגוני המגזר השלישי וגופים עסקיים.
• בריאות – המגזר השלישי מעורב בטיפול ומניעה בכל הנוגע לבריאות נפשית ופיזית, בכללם ארגונים שמציעים שירותים לחולים במחלה מסוימת (דוגמת האגודה למלחמה בסרטן) ארגונים אחרים פועלים במאמץ להגן על הציבור הקשור אליהם ולהיטיב את מצבו (דוגמת הארגונים המסייעים לנכים ודואגים לזכויותיהם), ואחרים מספקים סיוע והשאלת ציוד (דוגמת עמותת יד שרה). בנוסף קיימות עמותות או חברות לתועלת הציבור (חל"צ) שהקימו בתי אבות לאוכלוסיות שונות וכו'.

בישראל רשומות כ-30,000 עמותות. למעלה משני שליש העמותות הנם מוסדות לימוד פורמליים ולא פורמליים של מגזרים שונים. לפי המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון מעריכים שרוב העמותות הנותרות עוסקות במגזר השלישי. בין אלו עמותות מרכזיות העוסקות בנושאי משילות כמו זכויות אדם, הגנת הטבע, טוהר המידות הציבורי (לחימה בשחיתות ציבורית), וכן טיפול בנושאי חברה וכלכלה. מאז מלחמת לבנון ב-1982 החלה מעורבות גבוהה יותר של ארגונים פוליטיים ומשפטיים, והוקמו ארגונים חוץ-ממשלתיים רבי השפעה.המגזר השליש

בישראל פותחים ביקורת גדולה על הארגונים החוץ ממשלתיים העולמים כי הם מתעסקים הרבה בנושאים כמו מעמדה של ירושלים ועתידה, השטחים בגדה המערבית אשר נתונים במחלוקת, ופעילויות צה״ל ומפרסמים הצהרות ודו״חות בעלי חשיפה גבוהה, מחוללים הד תקשורתי, מארגנים הפגנות, מרצים בפני קבוצות סטודנטים ויחידות צבאיות, ועותרים לבתי המשפט בשביל לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם.

לאחר פרסומם דוחות התוקפים את ישראל כמו דו"ח גולדסטון, יש כאלה בחברה הישראלית שרואים בארגונים רבי עוצמה כמו HRW ואמנסטי אינטרנשיונל כמי שמחפש נושאים ואמצעים חדשים על חשבון מדינת ישראל על מנת לתחזק ולהגביר את השפעתם. למרות זאת ,ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) מחזיקים בעצמה פוליטית ומשפטית משמעותית בישראל, בייחוד באמצעות השימוש שהם עושים בשפה ובמסגרת הערכים של זכויות אדם וסיוע הומניטרי לפלסטינים. ארגונים אלו הנם גם נתיב מרכזי, ולעתים קרובות חבוי, להשפעה חיצונית על מדיניות החוץ והביטחון הישראלית.

ארגונים חוץ-ממשלתיים והזירה הפוליטית

חלק גדול מהמימון לשדולות הפוליטיות שטוענות שהן ממוקמות בלב ״החברה האזרחית״ מגיע ממקורות זרים – בייחוד ממשלות אירופיות, כולל הנציבות האירופית – כמו גם קרנות ביניהן הקרן החדשה לישראל (NIF), קרן פורד, ומכון החברה הפתוחה (OSI). המשאבים הנדיבים שמספקים תורמים חיצוניים אלו, מאפשרים לרשת הארגונים הלא ממשלתיים בישראל לקדם אידיאולוגיה פוליטית מסוימת, ולהתנגד למדיניות הממשלה שנבחרה בשלל נושאים.[2]

הארגונים פעילים במיוחד והינם משתתפים בולטים, הן בדיונים המקומיים והן בדיונים הבינלאומיים, בזירה הבינלאומית, אותם הארגונים מגישים הצהרות למסגרות עבודה של האו״ם כמו מועצת זכויות האדם, מריצים קמפיינים תקשורתיים עצומים, והם מהווים את חוד החנית של תביעות משפטיות נגד ישראל במספר מדינות. עשרות מיליוני השקלים, היורו והדולרים שהם מקבלים כל שנה מממשלות זרות, הופכים את רשת הארגונים הלא ממשלתיים לעוצמתית הרבה מארגונים ישראליים אחרים, אשר לא נהנים מתמיכה דומה של ממשלות זרות. ארגונים מקומיים שממומנים בידי ממשלות זרות אחראים לכמות ניכרת של עתירות שמובאות בפני בית המשפט העליון בישראל. אזרחים, תושבים, אפילו אלו שאינם תושבים מחזיקים בזכות העמידה בפני שיפוטו של בית המשפט העליון. באופן זה, אדם בודד או ארגון שמתנגדים למדיניות, לחוק, או לפעולה מנהלתית יכולים ליזום הליכים משפטיים, גם אם האדם או הארגון לא מושפעים מהם ישירות. יתרה מכך, בתי המשפט הישראליים משחקים תפקיד מרכזי בקביעת המדיניות הציבורית, בייחוד בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי, ובשל כך הם מגבירים את השפעתם של הארגונים שפועלים בשטח זה.[3]

בתי המשפט בישראל הפכו לזירה מרכזית להתמודדות עם סוגיות חברתיות ופוליטיות מתמשכות. תמיכה נרחבת מממשלות אירופיות וקרנות פרטיות מעניקות לארגוני אופוזיציה לא ממשלתיים פוליטיים בישראל את היכולת לעמוד בנטל הכספי של כתיבת והגשת עתירות רבות לבתי המשפט. מימון חיצוני זה מאפשר לארגונים אלו להפוך ל״שחקנים חוזרים״ בתהליך המשפטי בישראל, ובכך להחזיק בהשפעה רבה על עיצוב המדיניות.[4]

מדינת ישראל רואה שהיא ניצבת מול חזית חיצונית שרובה עוינת, החברה הישראלית מרגישה פגיעה ממה שמגדירה "מניפולציות של ארגונים לא ממשלתיים הזוכים למימון חיצוני". השפעה פוליטית זרה מסוג זה מהדהדת ברחבי החברה האזרחית. ורואים בהתערבות זרה זו כמפרה את ריבונות ישראל ועצמאותה בכך שהיא פוגעת באיזון התהליך הפוליטי, ומשבשת את מדיניות הממשלה הנבחרת והזרם המרכזי של הרוב הציוני בארץ.[5]

ברחבי העולם, ארגונים לא ממשלתיים שממומנים בידי ממשלות זרות ניכרים בהתנגדותם למדיניות הממשלה בישראל ולהשקפות אחרות של גורמי החברה האזרחית. באמצעות הצהרות תכופות לגופי האו״ם והופעה בפניהם, בנוסף לגישתם למסגרות העבודה של התקשורת וגופים דיפלומטיים, ארגונים אלו הפכו להיות משפיעים ביותר. גורם משמעותי בנושא הוא זהותם הישראלית, אשר מספקת לארגונים לא ממשלתיים אלו את האמינות והמסווה של נכונות מטרותיהם. מספר ארגונים פוליטיים ישראליים אשר ממומנים בידי ממשלות אירופיות מחזיקים משרדים ונוכחות פעילה בוושינגטון, ניו-יורק, לונדון, בריסל וערים אחרות.[6]

בחברה הישראלית רואים בארגונים חוץ ממשלתיים כמו בצלם ו-עדאלה  קבוצות בעלות אג׳נדה פוליטית בדרך שבה הם משפיעים על עיצוב המדיניות בישראל ועל הדיון הציבורי, כולל השימוש התכוף שהם עושים במערכת המשפטית. וטוענים שהארגונים לא ממשלתיים אלו ואחרים תומכים במדיניות ובאינטרסים של אלו המממנים אותם, ובכך מביאים לעיוות של השיח הפוליטי והחברתי בישראל, ושל הדיון הלאומי בסוגיות בעלות חשיבות מכריעה. ויכוחים מהותיים ודיונים על מדיניות בנוגע למשא ומתן לשלום, להתנחלויות, לביטחון, לתגובות ישראל למחאות, למעמדם של פלסטינים אשר מהגרים לישראל באמצעות נישואים לערבים-ישראלים, ומספר נושאים מרכזיים אחרים.

בהתבסס על ניתוח זה, הממשלה בישראל התייחסה למשמעויות הנגזרות מהמימון הזר לארגונים לא ממשלתיים והתחילה לנקוט צעדים על מנת להגביל את היכולת של מדינות זרות לממן את הארגונים האלה דרך חיובם להודיע לממשלת ישראל על כל החלטה להעביר כספים לארגון ישראלי לפחות 60 יום לפני שהעברה כזאת מתבצעת בפועל, וכי מידע זה יהיה נגיש לכלל הציבור.

הוויכוח בישראל על מקום הארגונים הבין-לאומיים הלא ממשלתיים

מובן שאף הזירה המקומית, הישראלית, מושפעת רבות מן העיסוק הכללי במעמדם של הארגונים הבין-לאומיים הלא ממשלתיים. הדיון בפעילות הארגונים האלה שב ועולה בציבור הישראלי מעת לעת עקב מעורבותם ההולכת וגוברת בסכסוך המזרח תיכוני. בין היתר הם היו מעורבים בוועידת האו"ם בדרבן; בדיווחים על מה שקרה בג׳נין במבצע ”חומת מגן"; באירועי המשט ובפרשת רייצ׳ל קורי, שהייתה פעילה בתנועת הסולידריות הבין-לאומית כמו כן הגישו הארגונים האלה דו"חות שונים בנוגע לפעילות צה"ל - לפעמים מטעם ועדת זכויות האדם של האו"ם ולפעמים מיוזמתם שלהם. בין היתר הם הגישו דו"חות לטריבונלים בין-לאומיים כמו בית הדין הפלילי הבין-לאומי או לערכאות לאומיות שונות (בבריטניה, בספרד, בבלגיה וכו׳(. באחרונה אף החל דיון ציבורי ומשפטי - שנקטע באיבו עקב היגררות לפסים פוליטיים - בסוגיית המימון של ארגונים לא ממשלתיים מקומיים על ידי ישויות מדיניות זרות. ללא ספק רבים מהארגונים הלא ממשלתיים הלאומיים מגובים אידיאולוגית ואף נתמכים מעשית על ידי עמיתיהם הבין-לאומיים; כמה מהם אף משמשים במידה רבה מעין ארגוני קצה של הארגונים האלה בזירה המקומית. אין אף חולק כי פעילותם של הארגונים הבין־ לאומיים הלא ממשלתיים בהקשר הישראלי תרמה רבות לשימוש הגובר באמצעים משפטיים ובערכאות בין-לאומיות לקידום אג׳נדות פוליטיות - תופעה המכונה ”לוחמת משפט" (lawfare)

גם בעתיד תושפע מעורבותם של הארגונים הבין-לאומיים הלא ממשלתיים בהקשר האזורי מהתובנות המתגבשות במסגרת השיח הפוליטי והמשפטי המתנהל בזירה הבין-לאומית בהקשרם. בד בבד עם ההכרה בחיוניותם ובתרומתם מתרבות הביקורות על שיטות הפעולה שלהם ועל תוצאותיהן. לכן צמיחת הארגונים ופעילותם בהקשרים השונים(פעילות מדינית, המשפטיזציה של הסכסוך; התמיכה בטרור; ההשפעה על דעת קהל העולמית והמקומית וכו׳) דורשות בראש ובראשונה מודעות, ובהמשך - עיון, מעקב וגיבוש תובנות הן במסגרת שיקולי הביטחון הלאומי והן בהקשר הרחב יותר, במסגרת התוויית מדיניות החוץ.[7]

לארגונים בין־לאומיים לא ממשלתיים אין מעמד רשמי ועצמאי בדין הבין-לאומי, להבדיל ממדינות ומארגונים בין-לאומיים בין ממשלתיים. במקביל גם לא ניתן לתבוע אותם במסגרת תביעות בין-לאומיות, שכן אין הם נושאים באחריות בין-לאומית.

העובדה שהארגונים פועלים ללא כל חובת דיווח או בקרה במישור הבין־ לאומי שבה ומטרידה בעידן שבו נדרשים יותר ויותר גורמים הפועלים בזירה הבין-לאומית לעמוד באמות מידה של שקיפות ושל אחריות ,ולכן בעולם ובישראל הולכת ומתגבשת התובנה כי מן הראוי לבחון שוב ושוב את הגורמים המממנים את הארגונים הבין-לאומיים הלא ממשלתיים.

בשנת 2011 עבר בכנסת ״חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה, המחייב ארגונים ללא כוונת רווח (עמותות) להנפיק דוחות רבעוניים על כל תרומה העולה על 20,000 ש"ח שהתקבלה מישות מדינית זרה (מימון ממשלתי ישיר ועקיף). דוחות אלה מוגשים לרשם העמותות, והאחרון מפרסם אותם במערכת הדיווח באתר האינטרנט שלו. הנתונים (אשר ניתן לראות כאן) מספקים מידע חשוב לגבי תופעת המימון הממשלתי לארגונים לא-ממשלתיים פוליטיים הפעילים בסכסוך הישראלי-ערבי.

אפקט ההילה והארגונים החוץ ממשלתיים

אפקט ההילה הוא מושג מתחום הפסיכולוגיה, המתאר נטייה לשפוט לטובה ולהעדיף אנשים, ארגונים, מוצרים וקבוצות, בהתבסס על תדמית חיובית מבחינה מוסרית או מבחינה אחרת. בהקשר של ארגונים לא-ממשלתיים, קבוצות הטוענות לקידום ערכים הנתפסים כמוסריים וטובים מבחינה אוניברסלית – שלום, זכויות אדם, צדק, דו-קיום וכו’ – נתפסות באופן אוטומטי כאמינות, חיוביות וחסינות מביקורת, ללא קשר לפעילותן האמיתית.ההטייה הקוגניטיבית הזו באה לידי ביטוי באופן בו מסרים “עובדתיים” ומשפטיים של ארגונים הטוענים לקידום זכויות אדם, מתקבלים ללא בדיקה וללא שאלה על ידי עיתונאים, דיפלומטים, אנשי אקדמיה ואישי ציבור נוספים.[8] ה”הילה” מסביב לארגונים מגנה עליהם מפני ביקורת, אשר שחקנים פוליטיים אחרים סופגים באופן רגיל וקבוע. למרות שהוכח שטענות עובדתיות ומשפטיות של ארגונים לא ממשלתיים מתבססות על מתודולוגיה לקויה (או לא קיימת) וכי לארגונים עצמם יש סדר יום מוטה באופן מובהק, התקשורת מפיצה את הצהרותיהם ללא כל בדיקה או אימות עצמאיים.

מימון ושקיפות

היקף ואופי המימון הממשלתי הזר לארגונים לא ממשלתיים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי הוא ייחודי בהשוואה לאזורי עימות אחרים ברחבי העולם. למשל, המחקר של NGO Monitor מראה כי במהלך השנים 2010-2007 (המידע המקיף ביותר שזמין) מנגנון המימון הגדול ביותר של האיחוד האירופי – המנגנון האירופי לדמוקרטיה וזכויות אדם (EIDHR) – הקצה 57% מתקציב "תכנית התמיכה המדינתית" במזרח התיכון לישראל או לרשות הפלסטינית, אך לא הקצה שום מימון לסוריה, עיראק, ערב הסעודית ולמדינות נוספות בהן יש צורך בקידום תחומים אלה.[9]

 ממשלות אירופיות לא מספקות שום הצדקה למימון הלא מידתי המועבר לפרויקטים של ארגונים לא-ממשלתיים בישראל, בגדה המערבית ועזה, כמו גם לקמפיינים פוליטיים הנלווים אליהם באירופה ובאו"ם. השפעת הכסף הממשלתי מורגשת ביתר שאר בשל שימוש בו כדי לפעול אצל ממשלות באירופה וצפון אמריקה, להתנגד החקיקה ולהשפיע בנושאים מקומיים ופנימיים אחרים בישראל.

 אם אירופה הייתה מבקשת להשפיע על המדיניות, הפוליטיקה, ועל החברה בארצות הברית, זה היה כרוך בהעברות שנתיות של מיליארדי דולרים לארגונים אמריקאים המתמקדים בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, כגון הפלות, פיקוח על נשק, גזע, והגירה. ניתן להניח  שגם קמפיין בקנה מידה קטן במימון ממשלות זרות היה גורם להתנגדות מידית אצל דמוקרטיות אחרות. אותם סטנדרטים אינם נאכפים בישראל, בה תופעת המימון הממשלתי הזר לארגונים הפעילים בנושאים רגישים הפכה לנורמה.[10]

מימון ממשלתי

ממשלות מספקות מיליוני דולרים באמצעות משרדי החוץ וסוכניות הסיוע הממשלתיות לארגונים שטוענים כי הם מקדמים אג'נדות של זכויות אדם. מתעוררות מספר בעיות כאשר הכסף הזה משמש למטרות פוליטיות במדינה זרה. כאשר מדינה לוקחת כספי ציבור ונותנת לארגון לא-ממשלתי במדינה אחרת, למשלמי המסים אין שום יכולת השפעה על הליך קבלת ההחלטות או חלוקת הכספים (במיוחד כשיש חוסר שקיפות). מטריד עוד יותר הוא כי ממשלות אלה יכולות להשפיע באופן ישיר על תהליכים הדמוקרטיים של מדינה אחרת באמצעות מימון ארגונים המקדמים אג׳נדה, שלעתים קרובות אינה מייצגת את השחקנים בשיח הציבורי. בישראל, אופי ההשפעה החיצונית הוא ייחודי, בעיקר כאשר מדובר על מימון עבור התנגדות למדיניות הממשלה וקידום החרם על ישראל.[11]

מימון ממשלתי עקיף

ממשלות גם מספקות מימון לארגונים באופן עקיף, דרך ארגוני סיוע כנסייתי וארגוני סיוע הומניטרי אחרים. ארגונים אלה, כגון טרוקרה (אירלנד), Misereor (גרמניה), ו-DanChurchAid (דנמרק), מקבלים את מרבית התקציבים שלהם מממשלותיהם (בתוספת כספים נוספים מהאיחוד האירופי וגופים בינלאומיים אחרים), ובתמורה מממנים ארגונים לא-ממשלתיים ברחבי העולם. ברוב המקרים, ארגוני הסיוע שמשמשמים מעין "מתווכים" בין המדינות לבין הארגונים מקבלים "צ׳ק פתוח", והממשלות אינן מודעות לנעשה עם כספן. ערוץ מימון זה מחמיר את חוסר השקיפות שכבר קיים במימון ממשלתי. הדבר גם מאפשר לארגונים לא-ממשלתיים פוליטיים לקבל כספים שמקורם ממשלמי המסים, ללא ידיעת האחרונים, וללא לקיחת אחריות של הממשלות על הפרויקט או פעולות של הארגונים המוענקים.[12]

קרנות פרטיות

מימון מארגונים ואנשים פרטיים מייצג אינטרסים אישיים, ואינו משקף את היחסים בין המדינות עם הדרג המדיני ואינו משקף את קשריהן. לקרנות פרטיות אין את אותן דרישות השקיפות כמו ממשלות, כך שתורמים חופשיים לתרום כסף לאיזה מטרות שירצה הפרט או כפי שהקרן רואה לנכון.[13]

שקיפות

ממשלות וסוכנויות הסיוע שלהן מעבירות מענקים גדולים לארגונים לא-ממשלתיים, לעתים עם שקיפות מועטה או ללא שקיפות כלל. במדינות רבות, פרטים כגון הליך קבלת ההחלטות, מקבל המענק, סכום, פרויקט, ומשך פעילותו אינם נגישים לציבור, תוך הפרה של העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה. בתגובה לבקשות לגילוי מידע במסגרת חוק חופש המידע האירופי, NGO Monitor ואחרים קיבלו מסמכים, אך אלו נערכו באופן שיקשה על זיהוי הפרטים. פקידי ממשל באירופה טענו כי חשיפת הנתונים המתייחסים למימון ארגונים לא-ממשלתיים הם סודות מדינה, וחשיפת תהליכי קבלת ההחלטות תהיה "סכנה לביטחון הציבור". לסודיות זו מתלווה, חוסר אחריותיו ופיקוח. ממשלות אינן נותנות דין וחשבון לבוחריהם, לקהלים שעליהם הארגונים משפיעים, ואף למחוקקים שכולם מתקשים לגשת למידע על המימון בשל חוסר שקיפות.[14]

ראו גם

• המגזר השלישי
• עמותה
• מוסד ללא כוונת רווח

לקריאה נוספת

• Salamon, L.M., Anheier, H.K. (1992). Toward an Understanding of the International Nonprofit Sector. The Johns Hopkins Comp. Nonprofit Sector - Project Series- No.1

• אפילס (2011): המדריך לארגונים לא ממשלתיים.משרד החוץ בארצות הברית (בשפה ערבית )

• חוסיין (2007): פיתוח משאבים לא ממשלתיים. הספר הכלכלי של אל-אהראם

• הוידה, ע (2005): האפקטיביות של מוסדות החברה האזרחית והשפעתה על התגבשות מדיניות ההוצאות לשירותים חברתיים. אלכסנדריה - הרפובליקה הערבית של מצרים
• עבדול רבי (2009):הקשר בין המדינה לארגונים לא ממשלתיים. עמותת קטר

• שפיר ורדה ,ואחרים (2010): מעורבותם של ארגוני המגזר השלישי במערכת החינוך. מכון ון ליר בירושלים
• שטיינברג (2010): ארגונים לא-ממשלתיים, עוצמה פוליטית ו"אפקט ההילה". NGO Monitor
• שטיינברג (2016): ארגונים לא-ממשלתיים והזירה המשפטית והפוליטית במבצע 'צוק איתן'.עדכון אסטרטגי.כרוך 19.גיליון 1
• תרגום מתוקן ומעודכן של המאמר: (יוסי כורזים-קורושי) Korazim, J. (2000). Toward a new balance between governmental and non-governmental community work: The case of Israel. Community Development Journal, 35(3), 276-289.
• שטיינברג (2011): הפוליטיקה של ארגונים לא ממשלתיים, זכויות אדם והקונפליקט הערבי-ישראלי.כרך16, מם.2,(עמודים 24-54).israel studies
• Mostashari.A (2005): An Introduction to Non-Governmental Organization (NGO) Management