משתמש:NathanDanielHUJI/אשורים
התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-40 למאה ה-19, שרר מתח בשל יריבויות מקומיות, יחסי סונים-ארמנים וכניסתם של גורמים אירופאים לאזור. אמנם המגע עם המערב הוביל לרנסנס תרבותי, אך לאורך המאה ה-19 הקהילה האשורית נפלה קורבן לרדיפות ואירועי טבח, בין העיקריים נמנים טבח הכארי ב-1843, טבח 1860 בדמשק ולבנון ורציחות במזרח תורכיה בין 1895-1896.
מתקופה זו ועד ימינו אשורים הפכו לפליטים במספר מדינות, בעיקר ארה"ב ואוסטרליה (לאשורים מעיראק ואיראן) ואירופה (לאשורים מתורכיה). בין הקהילות המשפיעות והגדולות נמנית הקהילה בשיקגו, איפה שהחלו להתיישב עקב מגעים עם מיסיונרים נוצריים.
מ-1915 עד סוף מלחמת העולם הראשונה, האימפריה העות'מאנית ושחקנים מקומיים רדפו אחר וטבחו בבני הקהילה האשורית שהתגוררה במזרח המדינה באירוע שנודע בתור רצח העם האשורי או הסיפא (החרב בארמית). לפי ההערכות, בין השנים 1914-1918, בערך 250,000-310,000 אשורים נרצחו. לצד הרציחות, במהלך הטיהור האתני, בני הקהילה נפלו קורבן לתקיפות סיסטמתיות, חטיפות, גירושים והמרות דת בכפייה, בין היתר.: 14-15 האירוע השאיר חותם כבד על הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה.
לצד הטבח, כוחות אשורים נלחמו בעות'מאנים בעידוד בעלי הברית ואף כונו "בעל הברית הקטן ביותר שלנו" על ידי הבריטים. אולם, לאחר קריסת רוסיה הקיסרית, השורדים (בערך 25,000 איש) נאלצו לנוס לעיראק לאחר שברחו מאורמיה.
תקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1923, האשורים שנותרו בשטחי תורכיה, לאחר שקמה כמדינה עצמאית, שוב נרדפו חרף ניסיונות לשקם את הקהילה המקומית. בתגובה, הבריטים העבירו את אלו לאזורים עם אוכלוסייה אשורית משמעותית בצפון עיראק בעוד אחרים נמלטו לסוריה.:15
באותה תקופה, הבריטים תחזקו מחנה פליטים בבעקובה. מחנה הפליטים הכיל בין היתר אשורים וארמנים שניצלו מניסיונות טיהור אתני. ב-1919 הגיעו למחנה 40,000 פליטים, מתוכם 60% היו אשורים.:24 הפליטים האשורים והארמנים הופרדו משאר תושבי המחנה העיראקיים. הפרדה זו הייתה קריטית להיווצרות הלאומיות האשורית, מה שהוביל לחשדות מצד הקהילה כלפי הרעיון של מדינה עיראקית עצמאית.:46 הלאומיות האשורית זכתה לתמיכה, לדוגמא ארנולד וילסון, קצין הממשל האזרחי הבריטי בעיראק, העלה את האפשרות של הקמת מדינה אשורית בצפון עיראק, אך ההצעה לא צלחה.:16
בו בעת, שרר מתח בין ההנהגה הדתית והצבאית של האשורים, משום שהבריטים העדיפו את האחרונים והעניקו להם כוח פוליטי במחנה הפליטים בבעקובה. בין השנים 1922-1923, הבריטים מיקמו מחדש את מרבית תושבי המחנה בכפרים בצפון המדינה לאחר שהתברר שלא יוכלו לשוב לתורכיה.:44-45
עיראק המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת עיראק ב-1932 נתפסה על ידי הקהילה בתור בגידה מצד הבריטים. למרות זאת, חבר הלאומים המליץ למדינה החדשה להתנהג בצדק כלפי המיעוטים שלה. באותה שנה, קבוצת אשורים חמושים ניסו לחצות את הגבול לסוריה בעקבות מעצר הפטריארך ונאומים מסיתים נגד אשורים. לאחר שלא הצליחו לעבור את הגבול, כוחות עיראקיים ניסו לעצור את הקבוצה ופרץ עימות בין הקבוצות בו נרשמו אבדות בשני הצדדים. אירוע זה הוביל את ממשלת עיראק לפתוח במבצע נגד האשורים באוגוסט 1933. במהלך המבצע, הממשלה ושבטים כורדים תקפו את בני הקהילה והרגו בין 300-6,000 איש והחריבו מעל מאה כפרים אשורים בסימל ובסביבה.:44-45:16-17:121 האירוע נודע בתור טבח סימל והיה בין הפעולות הראשונות בסדרת ניסיונות דיכוי אכזריים שהממשלה הוציאה לפועל.:128 הטבח הוביל להגירה המונית לארה"ב ולבגדאד. כמו כן, הטבח הוביל את חבר הלאומים לנסות לפתור את השאלה האשורית והארגון שקל להעביר את הקהילה לברזיל או גינאה החדשה ללא נציגים מטעם גורמים אלו. ההצעה נשכחה בגלל השפל הגדול.:18
משנות ה-60 נרשם תהליך של אורבניזציה, כאשר אשורים רבים היגרו לעיר בחיפוש אחר הזדמנויות חינוך ותעסוקה, בעיקר בתעשיית הנפט. בתקופת הבעת' נראתה עלייה בתוצר הספרותי הודות להקמתן של מועדוני תרבות בערים והכרזה מס' 251 מ-1972 שהעניק ל-"בני הלאום דוברי הסורית" זכויות תרבותיות מוגבלות.:171-172 בשנות ה-70 בני הקהילה השתמשו בתרבות פופולארית ושירה כדי להתנגד לממשלה.:185 הצמיחה התרבותית גלויה לעין לאור המגזינים, מוזיקה ושירה שראו אור בתקופה.:284 האשורים הזדהו בעיקר עם תנועות חילוניות ואופוזיציונריות והיו בשיח עם משטר הבעת' על בסיס טענות היסטוריות. אולם בסוף שנות ה-70 ובעקבות מלחמת איראן-עיראק, המדינה פתחה בתהליך בעת'יפיקציה ועל כן, נשללה יכולתה של הקהילה לשאת ולתת עם הממשל ולהתנגד לו.:185
לקהילה הייתה נוכחות משמעותית במפלגה הקומוניסטית העיראקית. על כן בני הקהילה נרדפו, כמו רבים אחרים שהיו מזוהים עם המפלגה, לאחר שראש הממשלה, עבד אל-כרים קאסם, הופל. לפי ההערכות אחד מכל חמישה עצורים מורשעים מכרכוכ היה אשורי.:77-78 בניגוד למצב בערים, בשנות ה-70, המדינה רדפה אחר האשורים באזור הכפרי בצפון עיראק. כפרים שלמים ואתרים נהרסו וחלק מהאוכלוסייה המקומית גורשה, מה שהביא לשינוי דמוגרפי לטובת האוכלוסייה הכורדית.:171-172
בשל הקרבה הגאוגרפית והמאבק המשותף, מספר אשורים הצטרפו למאבק הכורדי לעצמאות במסגרת המלחמה העיראקית-כורדית הראשונה (1961-1970), בתקווה שיקבלו זכויות מלאות במדינה שנלחמו להקמתה. האשורים נלחמו לצד מנהיגים כורדיים כמו מולא מוסטפא בארזאני.:112 בין הלוחמים הבולטים נמנית מרגרט ג'ורג' שלו, לוחמת חופש אשורית שנלחמה לצד בני משפחתה, זכתה לפרסום בינלאומי והפכה לסמל פמיניסטי.:100 בנוסף ליכולות הלחימה שלהם, האשורים גייסו תמיכה מחוץ לגבולות עיראק. השתתפות האשורים אמנם הובילה למאבק בין הקומוניסטים למפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית על תמיכת הקהילה, אך גם גרמה לאבדות רבות ושינוי דמוגרפי עקב הגירה מאסיבית לדרום.:112
בנוסף הדיכוי התרבותי ותהליך הבעת'יפיקציה שהחלו בסוף שנות ה-70 הובילו להקמת מספר מפלגות פוליטיות אשוריות. בשנת 1979 מספר מפלגות מוזגו לתנועה הדמוקרטית האשורית. מפלגה זו שיתפה פעולה רבות עם הכורדים עקב מטרות ואויבים משותפים, איחוד שנותר על קנו למרות ניסיונות של הממשל העיראקי לפגוע בו.:122-123 מאוחר יותר, בשנת 1982, התנועה הדמוקרטית האשורית הצטרפה באופן רשמי למאבק הכורדי. המפלגה שרדה את שלטון הבעת' ועלתה מחדש לאחר הפלישה האמריקנית של 2003.:240-241
משטר סדאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצבם של האשורים הידרדר משמעותית תחת סדאם. בסוף מלחמת איראן-עיראק, בין פברואר וספטמבר של 1988, צבא עיראק פתח בשורת מבצעים בצפון המדינה, שביחד כונו "מבצע אל-אנפאל." במהלך המבצע צבא עיראק הרס כפרים כורדים ואשורים רבים, עקר מאות אלפים מבתיהם ורצח אלפים (יש הערכות לפיהן 100,000 איש נהרגו). כל זאת לצד תהליך מאולץ של ערביזציה. כחלק מתהליך הערביזציה שהמדינה קידמה, אשורים נאלצו לבחור אם הם בוחרים להזדהות בתור ערבים או כורדים במרשם האוכלוסין בין השנים 1987-1997. בהמשך התקבלה החלטה מס' 199 לפיה כל עיראקי יכול לבחור להזדהות כערבי. באותו הזמן תנועות האופוזיציה עזבו את המדינה במטרה להגן על עצמם.:224
בעקבות מלחמת המפרץ, תנועות האופוזיציה בצפון התקוממו ובסוף דוכאו באכזריות על ידי הצבא והמשמר הלאומי מה שהוביל להגירה מאסיבית של 2 מיליון איש מתוך חשש שאירועי מבצע אל-אנפאל יחזרו על עצמם. בעקבות המבצע התקבלה החלטה 688 של מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה כי צפון המדינה יהיה אזור אסור לטיסה וכך יוכל לקבל סיוע הומניטרי ביתר שאת.:224 בפועל ההחלטה עזרה להקמתה של כורדיסטן העיראקית העצמאית למחצה, שכן האוטונומיה החלקית אפשרה למפלגות הכורדיות להשיג רוב בבחירות המקומיות ולהקים באופן חוקי את האספה הלאומית של כורדיסטן.:365 מתוך חמשת המושבים שנועדו לייצוג נוצרי באספה, התנועה הדמוקרטית האשורית זכתה בארבעה. בין היתר התנועה פעלה לקבל הכרה מלאה בזכויות הקהילה האשורית וכן למען שוויון ועיגון החינוך בשפה הארמית בחוק, לאחר שהכרזה מס' 251 נכשלה ובוטלה על ידי סדאם. ההצעה התקבלה ובתי הספר החלו ללמד את השפה בהדרגה מבתי ספר יסודיים ועד אוניברסיטאות. בשנת 2014 השפה הוכרה בתור שפה רשמית.:225
הפלישה האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הפלישה האמריקנית, אשורים רבים נרדפו ונפלו קורבן לגירושים, חטיפות, המרות בכפייה ורציחות. אף אתרים, בתי עסק, אנשי ציבור, רופאים ואנשי דת היוו מטרות לתקיפות אנטי-אשוריות. להלן מספר דוגמאות נבחרות.
בנובמבר 2005 שני חברי התנועה הדמוקרטית האשורית נרצחו ושניים אחרים נפצעו במוצול, בזמן שתלו עלונים לקראת הבחירות.
באפריל 2008 כומר אשורי אורתודוקסי, עאדל יוסף, נורה למוות במרכז בגדאד.
באוקטובר 2010 אירע פיגוע בכנסייה הכלדאית "סידת אל-נג'אה" שבבגדאד, בו נהרגו 58 איש ו-75 נפצעו לאחר שהוחזקו כבני ערובה. בסך הכול, 80% ממניין המתפללים בכנסייה נפצעו או נהרגו באירוע.:787 לפי ההערכות, בערך 1,000 משפחות נוצריות עזבו את בגדאד לאחר הפיגוע.:535
עקב תחושת חוסר הביטחון ששרר לאחר נפילת משטר סדאם, אשורים רבים עזבו את בגדאד והיגרו לצפון המדינה או עזבו את עיראק. לפי ההערכות, 52% מכלל הפליטים העיראקים בתורכיה ובלבנון הינם אשורים. לפני 1991 נוצרים הרכיבו 9% מכלל האוכלוסייה העיראקית, כלומר 20 מיליון איש בערך. מאז, מספר הנוצרים דעך עד שנותרו במדינה כ-300,000 מהם. שינוי דרמטי זה נוצר בעקבות שלל גורמים, כגון המצב הכלכלי הירוד, מלחמות המפרץ, חוסר הביטחון והרדיפות אחר הנוצרים במדינה (במיוחד אשורים).:783
באותה התקופה, האשורים החלו לחפש פתרון למצבם עם הממשלה החדשה כאשר תשומת הלב הופנתה לעבר מישור נינווה, בו יש ריכוז משמעותי של בני הקהילה, בתקווה להקים שם ממשל אוטונומי.:118 עם זאת גורמים אחרים גם התעניינו בתת-מחוז זה. הקהילה המקומית נפגעה קשות על ידי המאבק בין כורדיסטן העיראקית והממשלה על השליטה בתת-המחוז ותקיפות מצד ארגונים חמושים כמו אל-קאעדה. אולם עקב המאבק, האזור היה ללא כוח משטרתי או הגנה, שכן הפשמרגה וכוחות הביטחון של הממשלה נטשו את השטח במהרה עם התקרבות כוחות דאעש ב-2014.:227-230
המדינה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שמוצול (((אין בויקיפדיה תעתיקים "מדעיים" ובוודאי לא שעטנז כמו פה שיש בו גם צד"י אבל גם ו"ו עודפת שלא קיימת בערבית. קישרת את השם לערך על בעיר בוויקיפדיה אז תכתוב את השם כמו בכותרת הערך – מוסול ולא מוצול))) נכבש על ידי כוחות דאעש ב-2014, לתושבים הנוצריים ניתנו כמה אפשרויות; לשלם מס גולגולת, להתאסלם, לעזוב או למות. זה לאחר שהארגון הודיע שנכסיהם ובתיהם נחשבו מאותה העת בתור "רכוש המדינה האסלאמית," כשהבתים סומנו באות הערבית נ' כדי לסמן שהם שייכים לנוצרים. עד יולי של אותה שנה, כמעט כל הנוצרים של מוצול (בערך 40,000 איש) ברחו כשהרוב פנו למישור נינווה. במעברים, מרבית הרכוש הנותר להם נלקח ומספר מהם נאלצו להגיע ברגל למישור נינווה הנמצא במרחק 20 ק"מ. לפי דיווח הכנסייה הקתולית הכלדאית, זו הייתה הפעם הראשונה מזה 1,600 שנה שלא התקיימה מיסה במוצול.:231 עם זאת ראוי לציין כי האוכלוסייה הנוצרית של מוצול כבר הייתה בדעיכה בשלב הזה בצל קמפיין לטיהור אתני ואיומי מוות שגרמו ל-12,000 תושבים נוצרים לעזוב את העיר באוקטובר 2008. בנוסף 4,400 נוצרים נוספים עזבו את העיר בפברואר 2010.:784-785
דאעש גם הרס בצורה סיסטמתית את המורשת ההיסטורית והדתית של אשורים, כולל כנסיות וקברים, למשל מוזיאון מוצול, שמרבית האוסף שלו היה מורכב מפריטים שקשורים לאימפריה האשורית. כל 45 הכנסיות והמנזרים במוצול נשרפו, נבזזו או נחרבו לחלוטין על ידי דאעש. אשורים רבים גם נפלו קורבן לאלימות מינית ולעוד שלל הפרות של זכויות אדם בשנים אלו.
בתחילת אוגוסט של אותה השנה, כוחות דאעש כבשו את מישור נינווה וסינג'אר. גם שם התושבים נאלצו לנוס, כאשר כ-200,000 אנשים ברחו לכפרים בסביבה, ובהמשך לשטחי כורדיסטן העיראקית. גם בבריחה זו הפליטים נשדדו לאורך הדרך והבתים שהותירו מאחור נבזזו. בסוריה, התקיפות של דאעש גרמו לכך שרק 4 מתוך 33 הכפרים האשורים במדינה עדיין מאוכלסים.:231(((לא ברור מה זה הנקודתיים והמספר 231 שאחריהן)))