מבצע אל-אנפאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבצע אל-אנפאל
حملة الأنفال (ער')
شاڵاوی ئەنفال (כו')
האנדרטה המרכזית לזכר קורבנות המתקפה הכימית בעיירה חלבג'ה
האנדרטה המרכזית לזכר קורבנות המתקפה הכימית בעיירה חלבג'ה
מלחמה: חלק מאירועי מלחמת איראן–עיראק
תאריכי הסכסוך 1986–1989 (כ־3 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
תוצאה

טבח רחב היקף בלוחמי פשמרגה כורדים

מתקפה כימית על העיירה חלבג'ה
הצדדים הלוחמים

Flag of Iraq (1991–2004).svg עיראק תחת שלטון הבעת'

מפקדים
אבדות

150,000–200,000 קורבנות כורדים

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מבצע אל-אנפאלערבית: حملة الأنفال; תעתיק מדויק: חמלת אל-אנפאל) היה מבצע צבאי, שהובילה ממשלת הבעת' העיראקית בשלהי מלחמת איראן–עיראק, בין השנים 19861989, נגד הכורדים בצפון המדינה. למבצע היו שתי מטרות מרכזיות: האחת, דיכוי קבוצות המורדים הכורדים ושאיפתם לביסוס אוטונומיה לאומית כורדית. השנייה, המשך תהליך שיערוב האוכלוסייה שהחל ממשל הבעת' עוד באמצע שנות ה-70. מי שהיה אמון על ניהול המבצע היה עלי חסן אל-מג'יד, זאת בהוראת בן דודו, נשיא עיראק סדאם חוסיין. במהלך הלחימה, ועל רקע השימוש הנרחב שעשה בנשק כימי, קיבל אל-מג'יד את הכינוי "עלי הכימי"[1]. שם הקוד שניתן למבצע, "אל-אנפאל" (מילולית: השלל) מקורו בסורת אל-אנפאל הסורה השמינית בקוראן, העוסקת בדיני חלוקת שלל במלחמה והוא מספק מעין "בסיס מוסרי-חוקי" לצעדים שנקטו על-ידי המשטר. המבצע כלל שימוש נרחב בנשק כימי, הפצצות אריטלריות, לוחמת גרילה בהרים ושינוע של קהילות כורדיות שלמות למחנות ריכוז שנבנו על-ידי המשטר. תושבים כורדים רבים גורשו מבתיהם במהלך הלחימה, רבים נוספים נהרגו, ביניהם מורדים כורדים, וכן עשרות אלפי אזרחים בהם נשים וילדים. מספר מדויק של ההרוגים אינו בנמצא אך לפי הערכות שונות מספרם נע בין 150,000–200,000. נוסף אליהם ניתן למנות 100,000 נעדרים[2]. המבצע מהווה מרכיב חשוב בזיכרון הקולקטיבי ובזהות הכורדית בעיראק, וגורמים שונים משורות הכורדים בעיראק פעלו משך שנים לקבל הכרה במבצע כרצח עם שביצע בהם המשטר. לימים הכירו נורווגיה, דרום קוריאה ובריטניה באירועים כרצח עם[3].

הגורמים למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים התנהל בין איראן לעיראק סכסוך על חלוקת משאבי הטבע והגבולות החוצצים ביניהן. סכסוך זה ביסס את התמיכה והחסות האיראנית במורדים הכורדים בעיראק. בשנת 1975 הסתיים הסכסוך משחתמו שתי המדינות על הסכם שלום. אחד התנאים שהציבה עיראק לחתימת ההסכם היה התחייבות איראנית לסיום התמיכה בכורדים. ואכן כך היה: בתוך 48 שעות מרגע חתימת ההסכם, חזרה בה איראן בהצהרה פומבית מהתמיכה בכורדים, דבר שהותיר את האחרונים מוחלשים וחסרי חסות[4]. באותה השנה, קמה בדמשק מפלגה כורדית חדשה – PUK (האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן), שהיוותה בתחילת דרכה איום אסטרטגי עבור מפלגת ה-KDP (המפלגה הדמוקרטית הכורדית) הוותיקה בניסיונה ליצור מכנה משותף כורדי רחב.

מלחמת איראן–עיראק ב-1980 זימנה שינוי ביחסים בין השתיים, כאשר כחלק מחיפוש אחר תמיכה מגורמים חיצוניים, כרתה ה-PUK ברית עם איראן, וזו הצליחה לתווך בינה לבין ה-KDP. עבור הממשל העיראקי ניצחון איראני במלחמה נתפס כאיום קיומי. לפיכך נצטייר גידול האוכלוסין הכורדי, כמו גם היתכנותה של ברית משולשת PUK-KDP-איראן כאיום מרכזי, וכורדיסטן העיראקית נתפסה כ"עקב אכילס" של ההגנה הצבאית[5]. הממשל גיבש מהלך נגד בדמות "מבצע טיהור". המבצע נועד לנקות את עיראק מאוכלוסייה כורדית ולהמשיך את תהליך השיערוב שהחל המשטר בשנות ה-70, ובמסגרתו שונעה אוכלוסייה ערבית לאזורים עשירים במשאבי טבע, ונבנו שכונות מגורים ערביות על-ידי המשטר. ב-29 במרץ 1987 פרסם סדאם חוסיין את צו 160 של מועצת הפיקוד המהפכנית, שהורה על מינוי בן דודו, עלי חסן אל-מג'יד, למפקד הלשכה הצפונית של הבעת' והפקיד בידיו את הובלת מבצע הטיהור[6].

אסטרטגיית הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרטגיית הלחימה שגובשה ומומשה במהרה, נועדה למלא אחר מטרות הממשל בדבר דיכוי המורדים ורוח המרד הכורדית, כמו גם להמשיך את תהליך השיערוב שהחל המשטר בשנות ה-70. תהליך זה כלל פינוי תושבים כורדים שחיו באזורים עשירי במשאבי טבע, למשל ח'אנקין או כירכוכ לעבר דרום המדינה, ושינוע של אוכלוסייה ערבית לאזורים אלו במקומם. זאת מתוך ניסיון ליצור חברה עיראקית הומוגנית, ללא כורדים[7]. גם במסע הדיכוי של 1986 פעל המשטר באופן דומה, כאשר האסטרטגיה שגובשה כללה שני היבטים מרכזיים: זריעת הרס באזורי אספקת המזון והמחסה של תושבי הצפון הכורדים, במטרה להפוך את כפריהם לכאלה שאינם ראויים למחיה או מאפשרים אותה. וכן, פגיעה במורדים הכורדים ובמשפחותיהם.

עד הקיץ של 1987 הצליחו כוחות הבעת' להחריב את מרבית הכפרים ששכנו בשפלה, ליד דרכים מרכזיות וסביב עיירות בשליטת הממשל. עם זאת, הם עדיין התקשו בהגעה לכפרים שבעמקים הגבוהים יותר, ולפיכך הכריז הממשל על אזורים אלו כ"אסורים", ומנע כל כניסה ויציאה מהם ואליהם. מטרת הכרזה זו הייתה הרעבת תושבי הכפרים, כמו גם אילוצם לעזוב את השטח בשל ההתקפות האוויריות שהתרחשו על בסיס יומיומי. אולם, פעולות אלו כשלו בהשגת מטרתן והאוכלוסייה המקומית למדה להתאים את אופי מחייתה לתנאים החדשים – לחיות הרחק מבתיה, לעבוד את האדמה ביום ולישון במערות בלילה.

לאור זאת, ניסה הממשל לנקוט באפיק פעולה נוסף, ובאוקטובר 1987 נערך מפקד אוכלוסין בעיראק. הצו הממשלתי קבע כי כורדים שלא ייקחו חלק במפקד לא יהיו עוד אזרחים עיראקים. עבור אלה שעדיין חיו באזורים "האסורים" הדרך היחידה להשתתף במפקד הייתה לרשום את עצמם ב"מוג'מעאת", מעין מחנות עקורים או עיירות שיתופיות שבהן שוכנו אלה שהורחקו מכפריהם במהלך מבצעי הרס קודמים[8]. פגיעה במורדים ובמשפחותיהם התקיימה באמצעות לוחמת גרילה בכפרים ומתקפות נרחבות של ארטילריה ונשק כימי שהתעצמו עם התפתחות המערכה. החומרים הכימיים, ביניהם גז חרדל וגז עצבים, הושלכו באמצעות פצצות ממטוסים ומסוקים של חיל האוויר העיראקי והוביל להריגתם של כורדים רבים[9]. לאחר הריגת התושבים נבזזו הכפרים ונהרסו על-ידי כוחות הצבא ועל-ידי הג'חש; יחידות כורדים שהוקמו על-ידי המשטר העיראקי בשנות ה-40 במהלך מרד בארזאני, ועם השנים הפכו למשתפי פעולה עיקריים עם המשטר בפעולותיו נגד האוכלוסייה הכורדית. במהלך מבצע אל-אנפאל שיחקו הג'חש תפקיד כפול בלחימה; מחד, הובילו את הממשל לכפרים כורדיים חדשים וסיפקו לו אמל"ח, כך יכלו להתחמק מלחימה בחזית המלחמה מול איראן, וכן זכו בשלל האוכלוסייה שנרצחה. מנגד היו ג'וחוש שהפסיקו את שיתוף הפעולה עם הבעת', לקחו חלק במאבק נגד המשטר וסייעו בהצלת חיי כורדים רבים. התושבים ששרדו חיפשו מחסה וסיוע, אולם המשטר לא פסח גם עליהם; הם חולקו לקבוצות לפי גיל ומין, ועוכבו בבית מעצר של מנהלת הביטחון הכללי. הגברים נלקחו במשאיות, ומאז הוגדרו כנעדרים וככל הנראה הוצאו להורג. נשים וילדים ששרדו הושלכו על גדות נהר, והושארו לנפשן. פעולות אלו יבססו עצמן כדפוס נפוץ במהלך השנה שלאחר מכן. בסך הכל הרסו הכוחות שפעלו תחת אל-מג'יד 703 כפרים במהלך שנת 1987, ו-4000 לערך במהלך המבצע כולו. תושבי הכפרים עברו לאזורים בשליטת הפשמרגה או הועברו למתחמים ממשלתיים בצפון עיראק ובמרכזה[10]. המעבר לאזורים בשליטת פשמרגה אפשר למשטר לתרץ את צעדיו מאוחר יותר, כניסיון להתגונן מפני היווצרות בסיס לגיוס כורדים נוספים לפשמרגה[11].

שלבי המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לחלק את המבצע לשמונה שלבים, כשכל שלב מציב כמטרה מעוז כורדי אחר בצפון המדינה[12].

השלב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברי קורבנות המתקפה הכימית בחלבג'ה בבית הקברות בעיירה

הפגיעות באביב 1988: הפעם הראשונה שהמונח "אנפאל" היה בשימוש רשמי על-ידי הצבא העיראקי ועל-ידי מפלגת הבעת' היה במהלך המערכה הצבאית שהחלה ב-23 בפברואר 1988. המערכה כללה מתקפה על כפרי עמק ג'לפי בהרי דרום-מזרח כורדיסטן העיראקית, שהיו מעוזים חשובים של PUK[13]. האזור הוגדר כ"שטח אסור" על-ידי ממשלת עיראק ותושביו היו רגילים להפצצה קבועה הן על-ידי כוחות רגליים והן על-ידי ארטילריה. מפלגת הבעת' הפעילה כוחות קרקעיים, חיל אוויר, את משמר הרפובליקה וכלי נשק כימיים כדי להטיל מצור על הכפרים. דבר זה הוביל לתנועת פליטים לאזור סולימאניה ולאיראן, ולמותם של מאות פשמרגה ואזרחים[14].

המתקפה על חלבג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר מכן תקפו חיילים עיראקים את העיירה חלבג'ה בנשק כימי. חלבג'ה היא עיירה הקרובה לגבול איראן וזמן רב הייתה מעוז של פשמרגה של PUK. הכוחות העיראקיים שמו להם את האזור כמטרה ב-1987, כאשר הלחימה ביטאה בעיניהם מעין נקמה על תמיכת אזרחי האזור בפשמרגה. חשיבותו האסטרטגית של האזור התבססה בעיקר על קרבתו לאגם דרבנדיח'אן, שהיה מקור משמעותי לאספקת המים לבגדאד. ב-13 במרץ ניסו האיראנים לכבוש את האזור, ואילו ב-16 במרץ פתח המשטר העיראקי גם הוא בתקיפות אוויריות והפצצות כימיות במטרה להשיג את השליטה באזור. בין 4000–7000 קורבנות נהרגו במהלך התקיפה על חלבג'ה. ארגוני זכויות האדם מחזיקים בשמות של כ־3,200 הרוגים נכון להיום[15]. הניצולים העוברו לאיראן, שם טופלו בזריקות אטרופין. חלבג'ה הושארה תחת שליטה איראנית דה פקטו, ונלקחה על-ידי העיראקים רק בשלבים מאוחרים יותר של המבצע[15]. חשיבות ההפצצה בחלבג'ה טמונה בין היתר בכך שמשכה את תשומת הלב הבינלאומית ואת הסיקור התקשורתי אל אזור האסון. מתקפה זו נתפסה כמהלך חריג במבצע, שכן, היא הייתה המתקפה הכימית ההרסנית ביותר עד אז, נתקיימה במהלכה פגיעה מאסיבית באוכלוסייה אזרחית ונזרע הרס רב כל כך, עד כי יש הטוענים שהיא עשויה להיחשב כפשע נגד האנושות[16]. נוסף על כך היא כוונה לעיר. במקור, התמקדו תוכניות אל-אנפאל בפגיעה באוכלוסייה הכפרית, מה שלא תאם את ההפצצה בחלבג'ה[17]. לאור האמור, יש הסבורים כי ההתייחסות למתקפה על חלבג'ה צריכה להיעשות בנפרד מההתייחסות ליתר המבצע, כפעולה עצמאית.

השלב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב קצר יותר מקודמו, התנהל בין 22 במרץ לבין 1 באפריל 1988. בשלב זה המשטר התמקד במחוז קארא דאג ולא פגע באזרחים שברחו, כך רבים מהם מצאו מקלט זמני באזור סולימאניה ובכפרים לצידי הדרכים המהירות[18]. אלו שברחו לסולימאניה הצליחו להינצל ברובם, אך אלו שברחו ליתר הכפרים נחשפו על-ידי המשטר[19].

השלב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב זה התקיים בין 7 לבין 20 באפריל 1988, והתמקד במחוז גרמיאן, שהיה מעוז השליטה של ה-PUK. שני מאפיינים ייחדו את הלחימה בשלב זה מהאחרים; האחד הוא המעורבות המוגברת של האזרחים בהגנה על הכפר. אחד מתושבי קאני קאדר ששרד את התופת תיאר: "הפשמרגה ציוו על כל משפחה לקנות נשק [...] זה היה כמו חוק והתושבים הסכימו עם זה כיוון שזה היה נראה להם הכרחי. האזרחים החמושים הצטרפו לפשמרגה בהגנה על הכפרים"[20].

אף על פי שהתמיכה המקומית הייתה נרחבת, לא היה בה כדי לבלום את המשטר, דבר שגרם לאזרחים לחשוב שאין טעם להמשיך להתעקש. המונים הועברו למחנות הריכוז, וחלק משמעותי מתוכם עבר מבחירה; מתוך תמימות ואמונה בדברי המשטר, ובגלל החנינה שהובטחה לאותם אלו שיעברו למחנות[21]. המאפיין הייחודי השני היה שנוסף על הרג הגברים, הרג המשטר גם נשים וילדים. ייתכן כי הסיבה לכך הוא חשש הבעת' מתמיכת יושבי אזור זה ביצירת צבא פשמרגה- שהרי מבין כל האזורים שנתקפו עד אז, רק כאן ניכר שיתוף פעולה ממשי בין האזרחים לבין הפשמרגה[22].

השלב הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקיים בין 3 לבין 8 במאי 1988. האזור בו התמקד המשטר בשלב זה היה נהר הזאבּ הקטן שהצבא מיהר לכבוש מחשש מהשתלטות איראן על מפרץ אל-פאו שממוקם בדרום-מזרח עיראק. כיבוש האזור על-ידי הצבא היה קשה, דבר שניכר בנזקים באזורים המיושבים סביב הזאב. האזרחים שחיו באזור ברחו לאזורים הסמוכים[21].

השלבים החמישי-השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקיימו בין 15 במאי לבין 16 באוגוסט 1988 והתמקדו באזור הרי ראוואנדוז, שקלאווה ובעמק באליסאן, שבאותה תקופה היו מאוכלסים בדלילות יחסית. לפיכך מטרתו המרכזית של המשטר לא הייתה לשנע אזרחים למחנות, אלא דווקא לדחוק בפשמרגה להגיע לחלקו הצפוני של האזור, שם יהיו לוחמים בשליטת הצבא הממשלתי, וכך האזור יתרוקן לחלוטין. הדלילות ביישוב הכורדי באזור נבעה בין היתר מצעדים שנקט המשטר נגד כורדים באזור עוד בטרם 1980, כחלק מתהליך השערוב[23]. התמיכה שקיבלו הפשמרגה מהאוכלוסייה מהקומית חיזקה את מעמדם והם לא היו מוטרדים לגבי ביטחון האזרחים כמו בשלבים שקדמו לכך. לאור הלחימה הכורדית העיקשת באזורים אלו התקשה המשטר בתקיפה ובהשגת שליטה מחודשת עליהם, והוא נאלץ לתקוף פעמיים לפני שנראו תוצאות בשטח. זו הסיבה שחלק זה בלחימה נתפס כשני שלבים נפרדים – שישי ושביעי. האיראנים ביקשו לסיים את המלחמה, אולם זה נגד את בריתם עם ה-KDP וה-PUK לפיה אין על צד אחד לעצור את הלחימה מבלי הסכמה של האחרים[24].

השלב השמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקיים לאחר הסכם הפסקת האש בין איראן ועיראק. שלב זה התמקד באזור של בהדינאן שנמצא בגבולה הצפוני של עיראק. מאחר שהמלחמה בין איראן לעיראק כבר הסתיימה באותה עת, הצבא נשלח לכבוש שטחים. מה שבידל את שלב זה מקודמיו היה שניתנה לתושבי המקומות הנכבשים האפשרות לחתום על הסכם שלום, בו הם מתחייבים לא לאפשר לפשמרגה להיכנס לכפריהם, מהלך שבזכותו ניצלו כפרים רבים מהרס. עם זאת, הסכמים אלו לא כללו אזורים בשליטת KDP, בהם היו פשמרגה חמושים רבים.

למעלה מ-200,000 כוחות נשלחו על-ידי אל-מג'יד ללחום באזורים אלו (אזורי KDP שלא נכללו בהסכמים), במטרה ללחום במקומות רבים במקביל. אסטרטגיה זו הובילה להיווצרות גל פליטים רחב. גם במקרה זה, בדומה לגל הפליטים שנוצר לאחר המתקפה בחלבג'ה התעניינה שוב התקשורת הבינלאומית בסיקור האירוע[25].

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המבצע הותקפו ונהרסו 4000 כפרים כורדים לערך, כ-100,000 אזרחים כורדים מוגדרים עד היום כנעדרים ובין 150,000–200,000 כורדים נהרגו[26]. הגזים הרעילים שבהם נעשה שימוש וביניהם גז חרדל, גז עצבים מסוג GB טבון או סארין, הוסיפו לפגוע בתנאי המחיה ובצאצאים הכורדים גם שנים לאחר מכן. ממחקר שערכה פרופ' כריסטין גוסדן, גנטיקאית מאוניברסיטת ליברפול שחקרה את ההשפעות הביולוגיות של ההפצצה בחלבג'ה עולה כי גם עשור לאחר האסון, נותרו בעיות נשימה, בעיות עיניים, מחלות עור, בעיות נוירו-פסיכיאטריות, סרטן, הפרעות מולדות, אי פוריות, הפלות, ולידות שקטות, אצל הניצולים וצאצאיהם[27].

שם המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של שם הקוד שניתן למבצע על-ידי ממשלת הבעת' – "אל-אנפאל" – בסורה השמינית בקוראן, סורת "אל-אנפאל" (מילולית: השלל), העוסקת בדיני חלוקת השלל לאחר קרב בדר בשנת 624. הפרק הקוראני מסביר כי מוסלמים יכולים לקחת נכסים וטובין של כופרים, לאחר רציחתם. בכך, השם שנבחר למעשה נותן מעין משנה תוקף מוסרי-חוקי לצעדים שננקטו נגד הכורדים כמו גם ללקיחת שללם על-ידי הממשל במהלך המבצע.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר ההנצחה, מוזיאון "אמנה סוראקה"

לאור חשיבותו של מבצע אל-אנפאל בזיכרון הקולקטיבי הכורדי, ולאחר הצלחת המרד הכורדי ב-1991 והיווצרות החבל הכורדי האוטונומי בצפון עיראק בעקבות כך, הפך בניין "אמנה סוראקה" (מילולית: הכלא האדום) שנבנה עם עליית סדאם חוסיין לשלטון ושימש כמרכז מעצר של הבעת', למוזיאון ואתר הנצחה כורדי. בתקופת הבעת' היווה הבניין מרכז פעילות של כוחות הביטחון העיראקיים. הוא שימש למעצר אויבי המדינה העיראקית, ואותם אלו שהובאו למקום הזה היו נתונים לעינויים.

כיום, מבקרים במוזיאון יכולים לסייר במתחם הכולל גלריה לאמנות, קולנוע, ארכיון ואולם פעילויות בנוסף לאולמות המנציחים את רצח העם באנפאל ומכילים אוספי בגדים, שטיחים כורדיים, ופריטים תרבותיים נוספים. בגלגולו החדש כאנדרטה כורדית לאומית, משרת "אמנה סוראקה" עיצוב של טריטוריה לאומית ומסייע ביצירת אומה כורדית דרך קשר לשורשים אתניים משותפים וטרגדיה לאומית משותפת – מבצע אל-אנפאל. כיום המוזיאון נתמך במשאבים מהאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK) כמו כן, ה-KRG קבע יום זיכרון כורדי לאומי לקורבנות מבצע אל-אנפאל ב-14 באפריל בכל שנה.

הכרה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרטים המלאים על מבצע אל-אנפאל ועל השימוש בנשק כימי לקח זמן להגיע ליתר העולם. עשרים ניסיונות מוקדמים לחקור את השימוש בנשק כימי סוכלו במידה רבה על-ידי ממשלות עיראק וטורקיה. בשטחי שתי המדינות חיו קהילות כורדיות שנאבקו למען שחרור לאומי, והמתקפות הכימיות היוו פתרון נוח להשתקתן. האו"ם התבקש על-ידי 13 מדינות לחקור את ההאשמות, אך סירובן של טורקיה ועיראק לציית לא איפשרו להמשיך גם בחקירות אלו.

כיום מתנהל דיון לגבי כוונת השלטון מאחורי מבצע אל-אנפאל, ולגבי הגדרתו כרצח עם. יש הסבורים כי צעדי השלטון היו רק ניסיון להתגונן מתוך חשש להפסיד לאיראן תחת היווצרות ברית איראן-KDP- PUK[28] כך גם המשטר עצמו, כפי שהשתמע ממשפטו של סדאם חוסיין ב-2003, הסביר כי מעשיו נועדו לשם התגוננות, ובוצעו נגד אוכלוסייה כורדית לוחמת, ונגד חיילים איראנים בלבד בעוד שאזרחים לא סומנו כמטרות[29]. את המתקפה על חלבג'ה הציג המשטר כמהלך שנועד לפגוע בחיילים האיראניים בלבד[30]. מנגד יש הסבורים לאור כל העדויות על אלימות מסיבית נגד אוכלוסייה אזרחית, שימוש נרחב בנשק כימי, והתנכלות לקבוצה זו, שלדבריהם נעשתה על רקע אתני, מוכיחה כי על אירועי אל-אנפאל להיות מוגדרים כרצח עם[31]. נורווגיה,[32] בריטניה[33] ודרום קוריאה[34] הכירו במבצע כרצח עם. ארצות הברית, לעומת זאת, סירבה ועודנה מסרבת, להאמין לשימוש העיראקי בנשק כימי וטענה כי אין שום ראיות המצביעות על כך שאיראן אינה אחראית, או לפחות אחראית במשותף להתקפות. בתגובה לפנייתו של מסעוד בארזאני לאו"ם למנוע תקיפות כימיות נוספות, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 620 ב-26 באוגוסט 1988 שגינתה את השימוש בנשק כימי[35].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hiltermann Joost R., "The 1988 Anfal Campaign in Iraqi Kurdistan", Online Encyclopedia of Mass Violence, 2008. P.1. ('The 1988 Anfal Campaign')
  2. ^ Kaveh, C., "Folkemord i Kurdistan – et eksempel på politicide?" In B. Hagtvet, N, Brandal & D. E. Thorsen (Eds.), "Folkemordenes svarte bok" (2nd Edition), Oslo,Universitetsforlaget, 2014. pp. 194-195. ('Folkemord i Kurdistan')
  3. ^ UNPO & the Kurdish Regional Government, The Kurdish Genocide: Achieving Justice through EU Recognition, ‏n.d.
  4. ^ Kerim Yildiz, "The Kurds in Iraq: past, present and future", Pluto : Kurdish Human Rights Project,2007. pp.23-24 ('The Kurds in Iraq')
  5. ^ 'The 1988 Anfal Campaign', P3
  6. ^ 'The Kurds in Iraq', p.25.
  7. ^ 'Folkemord i Kurdistan', p.200
  8. ^ 'The 1988 Anfal Campaign', p.3
  9. ^ Folkemord i Kurdistan', p.196.'
  10. ^ 'The Kurds in Iraq', p.26.
  11. ^ Istebrak Khlid Abid, "The Al-Anfal Campaign; Genocide or Politicide?", The Arctic University of Norway, 2019. P.29 ('Genocide or Politicide?')
  12. ^ 'Genocide or Politicide?', p.30
  13. ^ Genocide or Politicide?', p.30.'
  14. ^ 'The Kurds in Iraq', pp.27-28.
  15. ^ 1 2 'Folkemord I Kurdistan', p.196.
  16. ^ Jones, A., "Genocide: A Comprehensive Introduction" (2nd Edition). Routledge, London, 2011. Last paragraph
  17. ^ The Kurds in Iraq', pp.27-28.'
  18. ^ Folkemord I Kurdistan', pp.196-197.'
  19. ^ 'The 1988 Anfal Campaign', p.6.
  20. ^ Middle East Watch, "Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds." Human Rights Watch, New York, 1993. P 130.
  21. ^ 1 2 'Genocide or Politicide', p.33.
  22. ^ 'Folkemord I Kurdistan', pp.197-198.
  23. ^ 'Folkemord I Kurdistan', p.198.
  24. ^ 'Folkemord I Kurdistan', pp.198-199.
  25. ^ 'Folkemord I Kurdistan', pp.199-200.
  26. ^ 'Folkemord I Kurdistan', pp.194-195.
  27. ^ Testimony of Dr Christine M. Gosden before the Senate Judiciary Subcommittee on Technology, Terrorism and the Government, and the Senate Select Committee on Intelligence, 22 April 1998, available at : www.senate.gov/~judiciary/oldsite/gosden.htm
  28. ^ Saeedpour, V. B. (1992). "Establishing State Motives for Genocide: Iraq and thekurds" In H Fein (Ed.), Genocide Watch,New Haven: Yale University Press, 1992. p.64 (Establishing State Motives).
  29. ^ Oliver, M, . "Saddam co-defendants deny Anfal genocide". The Guardian, ., 22. August 2006 paragraph 4-6. Retrieved from: https://www.theguardian.com/world/2006/aug/22/iraq.markoliver
  30. ^ Kelly, M. J. "The Tricky Nature of Proving Genocide against Saddam Hussein before the Iraqi Special Tribuna",. Cornell International Law Journal, 38(3), 2005, p.1008 Retrieved from: <https://scholarship.law.cornell.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1664&context=cilj>
  31. ^ 'Establishing State Motives', p.69
  32. ^ The Original, "Norwegian Government Recognizes Saddam Hussein's Genocide", 21 November 2013. Available At: <https://web.archive.org/web/20161009113552/http://uk.gov.krd/articles/detail.aspx?lngnr=12&anr=36740>
  33. ^ The Original, " British Parliament Unanimously Recognizes Kurdish Genocide", 1 March 2013. Available At: https://web.archive.org/web/20160304102804/http://cabinet.gov.krd/a/d.aspx?l=12&a=46796>>
  34. ^ The Original, "South Korea Recognizes Kurdish Genocide", 31 August 2013. Available At: https://archive.md/20150426233519/http://www.peyamner.com/english/PNA><news.aspx?ID=31443
  35. ^ The Kurds in Iraq', pp.32-33.'