משתמש:Zaitman88/טיוטה

בג"ץ 4702/94 סלאח קדמי אל טאי נ' שר הפנים ושר המשטרה

פסק הדין בג"ץ אל טאי נ' משרד הפנים ניתן בשנת 95 בבית המשפט העליון בישראל. פסק דין זה מעגן את העיקרון "אי ההחזרה"

(non-refoulement), שלקוח מאמנת הפליטים 1951 של האו"ם, וגם עיקרון זה חוזר ומודגש באמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים 1984.

המדינות שחותמות על האמנה בדבר מעמד הפליטים, 1951

עיקרון זה אומר כי אין להחזיר אדם למדינה אם נשקפת סכנה לחייו ולגופו פסק דין זה מהווה אבן יסוד לכל פסק דין

בו דנים בסוגיית החזרת מבקשי המקלט והפליטים.

רקע

פסק הדין עוסק באזרחי עיראק (להלן:"העותרים") שחצו את גבול ירדן ונכנסו ליהודה ושומרון, חלקם נתפסו בלב ים על ידי

פליטה עיראקית

צה"ל וחלקם נכנסו לישראל והם היו נתונים במעצר מנהלי עד לגירושם מישראל, על-פי צווי גירוש שהוצאו מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב, 1952.

ההליך המשפטי

המשפט התקיים בבית המשפט העליון ב11.9.95 ההליך הנו הליך מנהלי . המשפט התקיים בפני שלושה שופטים: השופט אהרון ברק,

השופט גבריאל בך והשופט יעקב קדמי.

טענות העותרים

העותרים נתונים במעצר עד הגירוש, צווי הגירוש שניתנו לעותרים מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1950 ,

מבקשים העותרים להשתחרר באופן מידי ממעצרם. חלק מהעותרים נתונים במעצר שלוש שנים וחלקם קרוב לשנה. העותרים

מבקשים שמדינת ישראל תעניק להם מעמד של פליט עקב רדיפתם בעיראק ותקיים את דרישת האמנה בדבר מעמדם של פליטים

שעליה חתומה ישראל.

טענת המשיבים

המשיבים טוענים כי העותרים אינם פליטים מכיוון שהם לא הוכיחו שהם אכן נרדפים בעיראק. כאשר נחקרו הודו חלק מן העותרים

כי הם ברחו מעיראק מסיבות כלכליות.

טענה נוספת שעלתה בזמן תשאולם על ידי כוחות הביטחון הנה כי נימוקי העותרים אינם נימוקי אמת וכי יש בכניסתם לישראל חשש

לפגיעה בביטחון המדינה. המשיבים טוענים כי אף על פי שהעותרים הוכרו על ידי הניצב העליון לענייני פליטים באו"ם כפליטים,

אין זה אומר דבר על הכרתם של המשיבים בעניין, אך לפי דרישת האמנה והפרוטוקול של האו"ם, המשיבים מוכנים לדון

בבקשת העותרים לקבל מעמד שהייה זמני, שהעותרים יוכלו לחיות פה ולעבוד עד הגירוש. ידוע למשיבים כי לא ניתן לשלוח את העותרים

חזרה לארצם עקב העיקרון המוביל "אי ההחזרה" במשפט זה כי אין להחזיר אדם לארצו או לארץ אחרת בה נשקפת סכנה לחייו.

הדיון

תחילה בית המשפט דן בסמכות המוענקת למדינה מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. אדם אשר שוהה באופן לא חוקי במדינה, זכותה של

המדינה מכוח החוק לגרשו.

אך מנגד זכותו של אדם שחייו לא יהיו בסכנה במדינה אליה הוא נשלח, זכות זאת היא נגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית המשפט חוזר ומדגיש כי העיקרון שצריך לקבל הכרה הוא שאדם הוא בן חורין וזכותו לחיות מבלי חשש לחייו. ההחזרה, כלומר הגירוש

למדינות אלו יפר את עיקרון אי-ההחזרה (non-refoulement). עיקרון זה הוא לב אמנת הפליטים וחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי,

כלומר, כזה המחייב את כל מדינות העולם. אשר לתקופת המעצר, בית המשפט קבע כי סמכות המדינה לעצור אדם שיצא נגדו צו גירוש היא

לא מוחלטת ויש לעשות מאזן בין השיקולים הביטחוניים לשיקולי כבוד האדם וחירותו של הפרט.

יש לקיים במידה סבירה את אמצעי המעצר, שיהיה מוגבל בזמן, על מנת שיגשים את התכלית הראויה ושלא יגרע ממנה. אדם שנעצר עקב צו

גירוש דינו אינו יכול להיות דומה לאדם אשר נעצר עקב חקירה נגדו או שהוגש כנגדו כתב אישום. יותר מכך, בהקשר למעצר הספציפי של

העותרים יש אף לשקול תנאי מעצר שונים ולאו דווקא מעצר רגיל.

השופט קדמי הוסיף כי מחד גיסא, בהקשר הספציפי של העותרים מדובר באזרחים ממדינת אויב ולכן השיקול המרכזי לטיפול בהם צריך

להיות של משרד הביטחון, ומאידך גיסא משרד הביטחון, שהוא גוף שלטוני, מחויב בעת הפעלת הסמכות השלטונית, הגירוש, לקחת בחשבון

את חייו של הפרט ואת חירותו ולכן משרד הביטחון מחויב שתהיה לו ראייה מבוססת ומוצדקת לכך שאכן אזרחים אלו מהווים סכנה

ביטחונית, טיעונים מבוססים שאכן העותרים הם מרגלים ומהווים סכנה למדינת ישראל על מנת שתכלית המעצר תגשים את עצמה.

ועוד מוסיף כי יש להבטיח כי המדינה שאליה העותרים יגורשו לא תגרש אותם למדינה בה חייהם יהיו בסכנה. מן הראוי להדגיש שלמגורש

אין זכות "וטו" להחליט לאיזו מדינה הוא יגורש אך אין לגרשו למדינה בה נשקפת סכנה לחייו. באשר לעצורים אשר בעניינם לא ניכר כי

נשקפת סכנה ביטחונית יש לשחררם ממעצר, אשר כבר מזמן חרג מהזמן המידתי, וזאת בהנחה כי הם יכולים לכלכל את עצמם ולהתייצב בתחנת

המשטרה על בסיס יומיומי.

באשר לעותרים אשר מרצים את עונשם, הם ישוחררו כאשר יסיימו לרצותו.

תוצאות פסק הדין

העותרים שוחררו בתנאים מוגבלים בין השנים 1999-2000, ובאשר לגירושם היה צורך למצוא מדינה בטוחה שתקיים את עיקרון "אי ההחזרה" וחייהם של

העותרים יהיו בטוחים וחירותם תהיה בטוחה. באשר לעותרים אשר חשודים בריגול הם ימשיכו לרצות את עונשם.

בעקבות פסק הדין

מאחר שגירושם של העותרים הפך בלתי אפשרי בעקבות פסיקת בג"ץ, הם שוחררו בין השנים 1999 לשנת 2000 לקיבוצים יחיעם וגעתון. גם לאחר שחרורם המשיך השב"כ להגדירם כסיכון בטחוני. העותרים עזבו את הארץ בשנת 2000 לאחר שנמצאה מדינה שהייתה מוכנה לקלוט אותם. כאשר ניתן פסק הדין העותרים הגישו תביעה לפיצויים נגד המדינה, שנדחתה לאחר דיונים רבים ב-2011.

קישורים חיצוניים

חוק כבוד האדם וחירותו http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/184_001.htm

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952, http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/189_003.htm

עדי בו חור, "בג"ץ האבסורד", מגזין מראה, גליון 294, 20.6.2014 , http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65647&ItemId=27&katavaId=4175&itemType=0

לקריאה נוספת

טלי קריצמן-אמיר, "תפקידו של בית המשפט בעיצוב מדיניות המקלט של מדינת ישראל", מעשי משפט, כרך 5, עמוד 175-192, 2013

ראו גם

• אמנת הפליטים 1951

• בית משפט עליון

• פליטים

• או"ם

• עיראק

• יהודה ושומרון

• ירדן

• צה"ל