מתקפת ויבורג–פטרוזאבודסק
 | ||||||||||||||
| טנק IS סובייטי בקרליה | ||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת ההמשך (מלחמת העולם השנייה) | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 10 ביוני 1944 – 9 באוגוסט 1944 (8 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע יאשי-קישינב הראשון | |||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע בגרטיון | |||||||||||||
| מקום | קרליה | |||||||||||||
| עילה | מתקפת נגד סובייטית | |||||||||||||
| תוצאה |
תיקו צבאי
| |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | סיפוח מחודש של קרליה לברית המועצות | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מתקפת וִיבוֹרְג-פֶּטְרוֹזָבוֹדְסְק (בפינית: Kannaksen suurhyökkäys 1944, ברוסית: Выборгско-Петрозаводская операция), שנודעה גם בתור מתקפת קָרֶלְיָה, הייתה מערכה אסטרטגית שהוצאה לפועל בידי ברית המועצות בין יוני לאוגוסט 1944 נגד פינלנד וגרמניה הנאצית במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה ומלחמת ההמשך, במהלכה הצבא האדום כבש מחדש את קרליה מידי פינלנד.
המתקפה השפיעה רבות על קבלת ההחלטות בממשל הפיני והביאה להסדר והפסקת אש עם ברית המועצות כחודש לאחר סיום המבצע.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתקפה הסובייטית הוצאה לפועל בהמשך לפעולות חזית לנינגרד של הגנרל ליאוניד גובורוב וחזית קרליה של הגנרל קיריל מרצקוב במסגרת מלחמת ההמשך, בין פינלנד לברית המועצות.
בינואר 1944 הכוחות הסובייטים הבקיעו את המצור הגרמני על לנינגרד והדפו את כוחותיו של גאורג פון קיכלר אל מעבר לנהר נרבה ופסקוב. בשל היפוך המצב הפוליטי לרעתם, הפרלמנט הפיני שקל כניעה לברית המועצות עוד בפברואר אך מחשש לתנאי הכניעה שהציגה ברית המועצות הרעיון להיכנע ננטש.
תוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שפינלנד דחתה את תנאי השלום המוצעים וגרמניה עצרה את ההתקדמות הסובייטית, החלו הכוחות הסובייטים במתקפת נגד צפונה אשר תכריח את כניעת פינלנד. בכדי להשיג מטרה זו, החליטו במטה הכוח בלנינגרד לבצע את 'מתקפת ויבורג-פטרוזאבודסק' שתוכננה על בסיס מתקפה דו-כיוונית, אחת מלנינגרד דרך ויבורג עד נהר קימי, והשנייה מעבר לנהר סביר דרך פטרוזאבודסק. התוכנית קראה להשמדת הצבא הפיני על גבי חבל הארץ הקרלי, ולכתר את שרידי הכוחות הפינים על הגדה המערבית של אגם לדוגה.
בעקבות כך, היעדים האסטרטגיים העיקריים של המתקפה היו להרחיק את כוחותיו הפינים של ראש המטה הכללי קארל גוסטף אמיל מנרהיים מהאזור מצפון לנינגרד, להוציא את פינלנד מהמלחמה וליצור תנאים טובים יותר להתקפה גדולה מדרום נגד כוחותיה של גרמניה הנאצית.
הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא פינלנד הכין ביצורים הגנתיים מאז 1940, ושלושה קווי הגנה על נהר האיזמוס הקרלי, שנכנסו לפיקודו המבצעי של המפקד קרל לנארט אוש עם שיתוף הקורפוס השני, השלישי, הרביעי, החמישי והשישי. שני הקווים הראשונים היו הקו הראשי (Päälinja), שהוקם לאורך הקו הקדמי של שנת 1941, וקו שני (Vammelsuu-Taipale Linja) שנמצא כ-20 ק"מ מאחורי הקו הראשי. קווים אלה חוזקו במספר רב של ביצורי בטון, אך בזמן ההתקפה הסובייטית אלו טרם הושלמו. הקו השלישי היה עוד בתכנון בזמן המתקפה הסובייטית במאי 1944.
על הגדה הצפונית של נהר סביר הכין צבא פינלנד אזור הגנה שהיה מבוצר בנקודות חזקות המבוססות על תיבות בטון, הסתבכות תיל, מכשולים ותעלות. לאחר מלחמת החורף הוקם קו הגנה אשר הוסדר מעט מאחורי קו הגבול החדש של 1940.
ממזרח לקרליה תוכנן כי צבא פינלנד ישתמש בתשע גדודים, שתי חטיבות מהנדסים, שתי חטיבות טנקים ושלוש גדודי רגלים. מעבר לזאת העלו את כל הכוח הכולל לכדי 16 גדודים, שני אזורים מבוצרים, חמש חטיבות רגלים עצמאיות, שתי חטיבות טנקים. גדוד חיל רגלים ושלושה גדודי טנקים. אלה נתמכו על ידי החטיבה האווירית השביעית ו-220 פגזי ארטילריה בנוסף לתותחי החוף הכבדים באזור לנינגרד ולתותחים של הספינות החזקות ביותר בצי הבלטי.
המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקו הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 ביוני, הארמייה ה-21 של הגנרל פולקובניק דמיטרי גוסב, פתחה במתקפה על גזרת וולקאסארי הדרומית, שהוחזקה על ידי הגדוד הראשון של הדיוויזיה העשירית הפינית. במהלך היום כבשו הסובייטים מספר תעלות מהקו הקדמי, הרסו ביצורים, וניפצו את קו ההגנה הפיני לאורך גזרת הפריצה. ב-13 ביוני, המתקפה של הארמייה ה-21 הסובייטית הגיעה לקו הביצורים השני שהושלמה חלקית והשיגה פריצת דרך באזור קוטרסילקה עד 15 ביוני. אף על פי שהקו נפרץ, התנגדותם הממושכת של הפינים הצליחה לבלום ניסיון התקדמות סובייטית נוספת בגזרה זו.
הארמייה ה-23 הסובייטית ניסתה לפעול במקביל לכוח בקוטרסילקה ופעלה ליצור הבקעה נוספת בחזית הפינית, במהלך תקיפה זאת הפינים הוציאו לפועל בפעם הראשונה שימוש בנשק נ"ט אשר הועבר מידי הורמאכט. אף על פי שהכוחות הפינים הצליחו לעצור את המתקפה השנייה, הקו לא הוסדר שכן המתקפה הראשונה הביאה לפריצה. הקורפוס הסובייטי ה-98, שלחם במסגרת התקיפה השנייה נגד הדיוויזיה הפינית השביעית, דיווח כי בין 13 ל-16 ביוני הוא איבד 3,784 חיילים, ומתוכם נמצאו 887 הרוגים. הכוחות הסובייטים במהלך שלושת הימים ובמהלך שתי המתקפות ספגו אבדות קשות עם 20,000 איש הרוגים, פצועים ונעדרים.
הפינים ניסו להרוויח זמן באמצעות פעולות עיכוב במהלך נסיגתם כדי שכוחות נוספים ממזרח קרליה יוכלו להגיע לחזית, וכדי שהקו השני יוכל להיות ערוך ללחימה. עם זאת, ב-19 ביוני הגיעו כוחות סובייטים מחזית לנינגרד לויבורג, והשלב הראשון של המתקפה הסובייטית הושלם עם כיבושה של העיר ב-20 ביוני לאחר שכוחות ההגנה נמלטו בבהלה. אף על פי שחזית לנינגרד הצליחה לכבוש את ויבורג, היא לא הצליחה למנוע מיחידות פיניות נסוגות להתארגן ולהתבצר בקו השני. בניגוד לרבים מהקרבות על חבל קרליה, הכוחות הסובייטים הגיעו להישגים מועטים בחזית זאת לאחר המתקפה. יותר ויותר יחידות פיניות הגיעו לייצב את הקו השני, שם השטח היה נוח הרבה יותר להגנת חיל רגלים אל מול התקפה משוריינת. הארמייה ה-21 הסובייטית החלה לסבול מאוד מבעיות לוגיסטיות לאחר התקדמותה המהירה של כ-170 ק"מ מערבה.
בשלב זה, מנרהיים ביקש סיוע גרמני, וב-17 ביוני הגיעו לפינלנד מטוסי קרב מהלופטוואפה בפיקודו של אובר-שטורמפיהרר קורט קוהלמיי, ואחריהם ב-21 ביוני הגיעו כוחות אספקה של חיל רגלים. בנוסף, נשק אמצעי לחימה נגד טנקים הגרמני החדש פאנצרפאוסט, הונפק לכוחות הפינים. ב-21 ביוני הגיע יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, לפינלנד ודרש ויתורים פוליטיים בתמורה לעזרת הצבא הגרמני. באותו היום, 21 ביוני, הורה המטה הכללי הפיני על המשך התקפות לעבר קו ההגנה השני. כוחות בחזית הקרלית ובחזית הצפונית הועברו למען ההגנה והייצוב של הקו השני, אשר בנקודה זאת היה מרכז הריכוז של הכוחות הפינים.
באותו יום ביקשה ממשלת פינלנד מברית המועצות תנאי שלום. התגובה הגיעה למחרת ודרשה שהפינים ינצרו את נשקם לפני שיוצגו תנאים כלשהם. דבר זה יצר בלבול בממשלת פינלנד, ריסטו רייטי וויינו טאנר, (נשיא פינלנד ושר האוצר בהתאמה), היו מוכנים לחזור על התנאים, בעוד שאחרים התנגדו אפילו למחשבה על כניעה כלשהי. במהלך הפגישה נקרא מנרהיים, והוא הצהיר כי הדרישה הסובייטית מהווה למעשה כניעה ללא תנאי. נראה כי לאחר חוסר נכונותה של פינלנד לקבל את ההצעות הסובייטיות לכניעה מאפריל 1944, על רקע הדרישות הסובייטיות המוגזמות לפיצוי, הוצעה לפינלנד כניעה ללא תנאי בלבד. זה היה בהתאם להצהרתו של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, כי בתור מדינה שלחמה כחלק ממדינות הציר, על פינלנד להיכנע ללא תנאי, פרשנות שהסובייטים הכחישו. יתר על כן, ידוע גם כי ב-26 ביוני אמר יוסיף סטלין לשגריר ארצות הברית, אברל הארימן, כי דיפלומטים אמריקאים יכולים לנסות להבהיר לפינים כי אין בכוונתו להשתלט על המדינה. סטלין טען כי מאבק על כיבוש פינלנד ידרוש משאבים רבים מידי ברית המועצות, כאלו אשר נדרשו למאבק בגרמניה ועל כן לא התעניין בכיבושה וסיפוחה של פינלנד.
עם תגבורת היו בצבא הפיני 268,000 איש, 2,350 קני ארטילריה, 110 טנקים ותותחי סער, ו-250 מטוסים שפנו לשתי החזיתות הסובייטיות מצפון ללנינגרד ובקרליה. כ-40% מהאנשים והתותחים הפינים, יחד עם כל השריון, היו בחבל הקרלי. בסך הכל הייתה לסובייטים עליונות 1.7/1 בכוח אדם, עליונות 5.2/1 בנשק רגלים, ועליונות 6.7/1 במטוסי קרב ובטנקים. מהצד השני עם 14 דיוויזיות חי"ר (כל אחת מ-12,000 איש), דיוויזיית שריון אחת (של 9,200 איש), חמש חטיבות חי"ר (כל אחת בנויה מ-5,100 איש), גדוד פרשים אחד (של 4,300 איש), שבעה גדודי ציידים מגויסים עצמאיים להגנת הגבול; הפינים יכלו לפרוס פחות מ-230,000 איש, ופחות מ-40 טנקים ותותחי סער. הצבא הפיני מבחינת הפיתוח שלו היה מאחורי הוורמאכט והצבא האדום.
הקו השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתקפה נמשכה ב-25 ביוני, כאשר הכוחות הסובייטים פרצו את הקו השני, בין מפרץ ויבורג לנהר ווקסי. ב-26 ביוני העניק הנשיא הפיני רייטי את מילתו לריבנטרופ שפינלנד תילחם עד הסוף לצד גרמניה. כאשר התברר כי פריצת דרך סובייטית אינה אפשרית בצפון הקו השני, חזית לנינגרד ביקשה כעת מהמטה הסובייטי במוסקבה להעביר עוד כוחות למען ביצוע תוכנית האיגוף הגדולה.
לא ידוע כמה מכלל הכוחות הסובייטים הועברו מהחזית בקרליה לעבר שאר חזיתות הלוחמה. דיווחים על כוחם של הגדודים הסובייטים, במיוחד באזור הלוחמה מצפון ללנינגרד בקו הפיני השני, הצביעו על הפסדים כבדים, וההערכה הייתה כי 10 גדודים כל אחד החזיק בכוח של פחות מ-2,000 איש. ההפסדים הסובייטים היו כבדים, במיוחד בקרב חטיבות המשמר. לאחר פעולה זאת פנו הפינים בנסיגה לארגון של הקו השלישי, אשר עבר מויבורג במפרץ פינלנד ועד לטייפאלה באגם לדוגה.
הקו השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסובייטים ניסו לחדור עמוק מערבה לאחר קרב בצפון הקו השני באזור אמצע הקו במאמץ אשר נמשך עד 18 ביולי, ובאזור החזית הקרלית נעצר רק בתחילת אוגוסט. מאמצים אלו המשיכו זמן רב עד שהוערך כי אין אפשרות להשיג פריצת דרך מכרעת כלשהי. לאחר תפיסת ויבורג, התוכנית הסובייטית הייתה לכבוש את אזור נהר קימי ולהמשיך במסע של מלחמת התשה נגד הכוחות הפינים כאשר של האחרונים כוחותיהם בקרליה ילכדו בפעולת איגוף. למען כיבוש העיר ויבורג נדרשה התערבות מצד הצי הבלטי של ברית המועצות, אשר לקראת תקיפתו התפנו הכוחות הפינים מהאזור. לאחר שאיבדו את ויבורג ריכזו הפינים את הגנתם באזור טינהארה מצפון לויבורג, שנראה נוח למטרות הגנה שכן נתיבי מים מקומיים חתכו את שדה הקרב הצר למספר איים.
רגימנט החי"ר הפיני ה-61 של מיור אלפו מרטינן, שאנשיו היו בעיקר ממוצא שוודי אתני והיו מתנדבים מממלכת שוודיה, היה חלק מהדיוויזיה ה-17 והועבר ישירות צפונה לאחר אובדן ויבורג, וב-22 ביוני הוצב לטובת ההגנה בטינהארה על כביש החוף המוביל צפונה מויבורג לכיוון פינלנד הפנימית, היה מבין הראשונים לספוג תקיפות חוזרות ונשנות של הצבא האדום בניסיון לעבור מעבר לקו השני הפיני ולפרוץ את כוחותיו. לאוניד גובורוב החליט כעת כי ניסיונות נוספים לחצות את נתיבי המים המקומיים יהיו יקרים מדי ויגזלו זמן רב, ובמקום זאת ריכז את עיקר כוחותיו באזור יוסטילה ואיהנטלה (העבר המערבי של הקו השלישי) ובכך הביא למאבק קשה באזורים אלו. הכוחות הפינים החזיקו את טינהארה עד להפסקת האש הסופית מאוחר יותר.
לאחר לקיחת ויבורג היה על הכוחות הסובייטים להשתלט על המפרץ שמסביבו, אשר היה מראשי ריכוז הכוחות הפינים. בקרב על מפרץ ויבורג בין 30 ביוני ל-10 ביולי, הכוחות הסובייטים שהיו מעורבים בקרב היו חלק מחזית לנינגרד של גובורוב. יחידות חי"ר סובייטיות שהיו מעורבות במתקפה היו הדיוויזיות ה-124 וה-224 עם הדיוויזיה ה-80 בעתודה, ורק טנקים ספורים הוקצו לספק תמיכה, שכללו גם כמה גדודים ארטילריים יחד עם סיוע אווירי, ספינות חיל הים הקלות והצי ה-20 מתוכו גדוד חי"ר של הצי הבלטי. חלק גדול מהצי הפיני תמך בפעולות ההגנה.
בתחילה היו האיים במפרץ ויבורג במצב חזק למדי כאשר חיל המצב הפיני בהם מנע מכוחות הצי הסובייטים גישה למפרץ. הצי הבלטי אמנם הצליח להנחית כוח תקיפה קטן על האיים, אך חיל המצב הפיני הכיל את האיים בפועל. אף על פי כן, המפקדה הפינית החליטה שלא יהיה אפשרי להחזיק את הכוחות באיים לנוכח העליונות האווירית הסובייטית מצד חיל האוויר של ברית המועצות, ונעשה פינוי בלתי-סדיר של האיים, אשר פתח את הדרך לכניסת הצי הבלטי למפרץ בבטחה וללא כל התנגדות רצינית. הלחימה במפרץ ויבורג החלה כאמור ב-30 ביוני כאשר הדיוויזיה ה-244 ניסתה לתפוס את איי טייקארי ומלנסארי. הכוחות הפינים על האיים הדפו את ההתקפות חזרה, תוך שהם גורמים לאבדות כבדות בקרב הכוחות הסובייטים התוקפים. ההתקפות הסובייטיות המחודשות ב-4 ביולי זכו להצלחה באיים הסמוכים לאוראס, אך הניסיון הסובייטי להתקדם משם ולנחות באי טייקארי נהדף שוב באבידות כבדות.
ב-4 וב-5 ביולי, הצי הפיני, הנתמך על ידי מספר יחידות רגלים גרמנים, ביצע כמה פשיטות על מטרות במפרץ ויבורג כחלק מהניסיון לשבש את הנחיתות הסובייטיות באיים. התנגדות סובייטית קשה מצד ארטילריה חופית, סירות טורפדו רבות ומטוסי מלחמה אילצו את הפינים לסגת עוד לפני שהגיעו לאזור היעד שלהם. אף על פי שאף אחת מהספינות הפיניות לא הוטבעה, רובן נפגעו בצוותן וביכולת פועלם, ודרשו תיקונים מיידיים. מצב זה אילץ למעשה את כוחות הצי הפיני לסגת מהקרב. מבין הספינות הפיניות נגרם הנזק הקשה ביותר לסירת התותחים הויאנה ווינה במהלך מתקפה אווירית סובייטית עליהן בזמן שנעו במפרץ הפיני. הספינה עמדה לטבוע אך למרות זאת הצליחה לבסוף לחזור להלסינקי לביצוע תיקונים.
חלקים מהדיוויזיה ה-124 (סובייטי) כבשו את איי טייקארי ומלנסארי ב-5/6 ביולי. הלחימה באיים אחרים הקרובים יותר לחוף הצפוני נמשכה עד 8 ביולי, כאשר הדיוויזיות ה-124 וה-224 ניסו לנחות בחוף הצפוני של המפרץ רק כדי להדוף את הכוחות הפינים הקרבים. הארמייה ה-59 הסובייטית עברה למצב הגנתי לאחר פעולות אלו, והלחימה במפרץ הסתיימה בהדרגה. בקרבות יקרים, הדיוויזיות ה-124 וה-224 הסובייטיות של הארמייה ה-59 הצליחו לכבוש את האיים על מפרץ ויבורג, אך לא הצליחו להשיג ראש חוף בחוף הצפוני של המפרץ. כאשר גם הניסיון הראשוני של הסובייטים באיהנטלה וגם המעבר במפרץ ויבורג נחסם, חזית לנינגרד הפנתה את תשומת לבה לקרבות שעדיין לא הוכרעו באזור המרכז נגד הקו השלישי שם התרחשו הקרבות המרכזיים בין 4 ל-17 ביולי.
לאחר מכן החלו הסובייטים להעביר יותר כוחות נגד החזית בחבל קרליה. בין 15 ל-17 ביולי, התקיים קרב ניטרג'י אשר לבסוף נגמר בניצחון פיני. ניטרג'י היה כפר ליד אגם ניטרג'י ברובע לדוגה קרליה מצפון לאגם לדוגה. בניית קו הגנה מסביב לאזור הכפר הושלמה שבעה חודשים קודם לכן ועל כן הפינים היו מוכנים לקראת התקיפה הסובייטית.
לקראת 20 ביולי יצאו הכוחות הסובייטים במתקפה מרכזית נגד הקו השלישי הפיני בעזרת שתי דיוויזיות. המתקפה הסובייטית נראתה בתחילה כמוצלחת שכן ב-21 ביולי שתי דיוויזיות התקיפה הגיעו לגבול הפיני-סובייטי של 1940 לראשונה במהלך כל המתקפה הסובייטית של 1944. תגבורת פינית הגיעה ב-28 ביולי וב-31 ביולי אשר פתחה במתקפת נגד מרכזית. ב-1 באוגוסט ניתקו הפינים את הדרך היחידה שהזינה את האספקה לכוחות הסובייטים, וב-3 באוגוסט הוקפו שתי הדיוויזיות כאשר הכוחות הפינים השתמשו בטקטיקות איגוף.
הסובייטים הציבו שלוש חטיבות בתמיכת חיל שריון במטרה לפתוח מחדש את קישורי הדרך לדיוויזיות המאוגפות שלהם, אך הפינים מנעו אפשרות זאת. התקפות מחודשות הסיחו את דעתם של הפינים בכדי לאפשר לכוחות הסובייטים המאוגפים לברוח דרך היער הצפוף על ידי נטישת הציוד הכבד שלהם, בו שהו כוחות השריון. לאור אלמנט ההפתעה וכתוצאה ממספרם העולה של הסובייטים, לכוחות הפינים המקיפים את הדיוויזיות לא הייתה אף מעט תקווה להכיל פריצות מאורגנות, במיוחד ביערות, ולכן רבים מהסובייטים שאוגפו הצליחו להימלט חזרה לשטחי הצבא האדום.
סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד לסיומו ב-9 באוגוסט, 'מבצע ויבורג-פטרוזאבודסק' הסובייטי ספג מספר רב של תבוסות טקטיות בידי הכוחות הפינים, אך בכל זאת הצליח להחזיר לעצמו את החלק המזרחי של קרליה ולהדוף את הצבא הפיני לעבר הצד הצפוני של מפרץ ויבורג ונהר ווקסי. כמו כן, המתקפה פתחה מחדש את הכביש המקורי של קו הרכבת הסובייטי למורמנסק ולתעלת הים הלבן לחיזוק מעבר האספקה בחזית הקרלית. למרות ההפסדים שנגרמו לו, הצבא הפיני הצליח להימנע מכל אובדן כוחות ונשק מרכזי וכמו כן נהנה מהאספקה שנשלחה לו מגרמניה.
לאחר שהלחימה הגיעה למצב סטטי באוגוסט 1944, ביצעה הממשלה בפינלנד ניסיון נוסף להגיע להסכם שלום. בספטמבר 1944 הציעו הסובייטים תנאי שלום שלא היו שונים באופן משמעותי מאפריל 1944, אם כי חלק מהדרישות, שנראו על ידי הפינים כבלתי אפשריות וקשות מדי, הופחתו. יתר על כן, דרישת השילומים הסובייטית הופחתה במחצית, וזמן התשלום הוארך. ההקלה בתנאים הגיעה ככל הנראה בחלקה בגלל לחץ בינלאומי שהופעל על הסובייטים, במיוחד על ידי ארצות הברית והאימפריה הבריטית.
למרות העובדה שלא כל היעדים שהציבה ההנהגה הסובייטית הצבאית בלנינגרד הושגו, ההתקפה אילצה את פינלנד לצאת מהמלחמה והכריחה אותה לקבל את תנאי השלום הסובייטים, או לפחות היוותה גורם חשוב שהוביל למשא ומתן להפסקת האש שהתחדש בתוך חודש לאחר שהמתקפה הסתיימה.