נדיה אל פאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נדיה אל פאני
Nadia El Fani
Roma - Nadia El Fani.jpg
לידה 1 בינואר 1960 (בת 59)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, תוניסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאית קולנוע, פמיניסטית, תסריטאית, מפיקת קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס החילוניות (2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נדיה אל פאני ערבית: نادية الفاني; נולדה ב-1960) היא במאית, תסריטאית ומפיקת קולנוע צרפתייה-תוניסאית. היא בעיקר יוצרת סרטים תיעודיים על זכויות אדם, זכויות נשים, חילוניות וביקורת על הדת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל פאני נולדה לאם צרפתייה ואב תוניסאי. אביה, בכיר אל פאני, היה אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית התוניסאית אחרי עצמאות המדינה מהקולוניאליזם הצרפתי.[1] הוא הופיע בסרט שלה Ouled Lenine.[2] אחיה הוא צלם הקולנוע סופיאן אל פאני.

היא החלה לעבוד בתחום הקולנוע בתור מתמחה ב-1982, בסרט Misunderstood של ג'רי שצברג,[3] אשר צולם בתוניסיה.[4] אחרי זה היא הפכה לעוזרת הבמאי, ועבדה, בין השאר, עם רומן פולנסקי, נורי בוזיד, רומן גופיל, ופרנקו זפירלי. ב-1990, היא ביימה את הסרט הקצר הראשון שלה, והקימה חברת הפקה בתוניסיה, Z’Yeux Noirs Movies, כדי להפיק ולביים סרטים משלה. מכיוון שהייתה קרובה או מעורבת בארגונים פמיניסטיים תוניסאים, היא החלה ליצור סרטים דוקומנטרים ב-1993 עם Femmes Leader du Maghreb ו-Tanitez-moi.

אל פאני עברה לפריז בשנת 2002, במהלך פוסט-פרודקשן של סרטה העלילתי הראשון, Bedwin Hacker. היא רצתה לברוח ממשטרו של זין אל-עאבדין בן עלי, והחברה התוניסאית אשר היא הרגישה נעשית יותר שמרנית בשל הלחץ של האיסלאמיסטים, וכן בשל איומים שהיא קיבלה בגין מספר סצנות מעוררות מחלוקת בסרטה.[5] בפריז, היא ביימה מספר סרטים תיעודיים, כולל את Ouled Lenine ב-2008. בסתיו של 2009, אל פאני אובחנה עם סרטן השד, והחל טיפול כימותרפיה.[6][7]

סוגיית Ni Allah ni Maître[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל פאני מדברת על הסרט Ni Allah ni Maître והמחלוקת שהוא עורר, בכנס החילוני בלונדון 2014.

בסרטה התיעודי משנת 2011Ni Allah ni Maître (לא אלוהים ולא אדון) כותרת שהיא משחק מילים על הממרה שטבע הסוציאליסטית הצרפתי לואי אוגוסט Blanqui בשנת 1880, Ni dieu ni maître. בצרפת יצא הסרט בכותרת Laïcité, Inch'Allah ! ("חילוניות, אם ירצה השם!"), והוא מתאר את האירועים שהובילו לתוניסאי המהפכה ולאלה שבאו בעקבותיה, תוך התמקדות בתפקיד של האסלאם במרחב הציבורי. בסרט, אל פאני טוענת שנפילתו של בן עלי לא רק צריך להביא חופש פוליטי, אלא גם חופש הדת. היא מגנה על laïcité (החילוניות), ומזהירה מפני אסלאמיזם.[8]

בסוף אפריל 2011, אל פאני אמרה בראיון טלוויזיוני שהסרט שלה הוא לא אנטי דתי, אלא מגן על הפרדת הדת מהמדינה.[9]

אך כשגרסה ערוכה של הראיון הפך לוויראלי באינטרנט, הייתה תגובת נגד חריפה אסלאמית. במהלך הבכורה של הסרט באפריל 2011 בתוניס, עשרות מוסלמים תקפו את בית הקולנוע, שברו את הדלתות, בצעקות "אללהו אכבר!" וכשהם מניפים דגלים שחורים, ומנעו את ההקרנה. עורכי דין אסלאמיסטים הגישו תלונות נגד הסרט. אל פאני קיבלה מספר איומים על חייה בשל היותה אתאיסטית וקירחת (מהכימותרפיה), ועברה מתקפה מאסיבית ברשתות החברתיות. אדם אחד הבטיח במדיה חברתית 200 מיליון דינרים למי שיהרוג אותה.[10] היא החליטה לברוח מתוניסיה ולחזור שוב לצרפת כדי להימלט מרדיפות ומאסר.[11]

הסרט שלה הוקרן לראשונה בצרפת ב-21 בספטמבר 2011, והיא זכתה עבורו בפרס internationale de la laïcité. היא גם הייתה בהתאוששת מהסרטן, וצחקה ש"המהפכה היא התרופה הטובה ביותר".

מאז 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל פאני ביימה את הסרטן Même pas mal ב-2012. בסרט, היא משווה את המאבק האישי שלה עם סרטן השד למאבק הפוליטי נגד הפונדמנטליזם האסלאמי.

אחרי שהפעילה התוניסאית מ-FEMEN אמינה טיילר נעצרה על פרסום תמונה של עצמה באינטרנט עם שדיים חשופים ב-2013, אל פאני הייתה אחת מתומכותיה הרבות. היא שיתפה תמונה של עצמה בפייסבוק עם הצהרה על החזה שלה: "הגוף שלי שייך לי, היא לא מקור של הכבוד של אף אחד".[12] ב-2013, היא ביימה בשיתוף את Nos seins, nos armes !, סרט תיעודי על תונעת FEMEN בערוץ צרפת 2.

ב-2 ביוני 2017, שש התלונות שהוגשו נגדה ב-2011 בעקבות הקרנת הסרט Ni Allah ni Maître בוטלו.[13] בנובמבר 2017, היא חזרה לתוניס להציג את הסרט שלה Même pas mal.[14] זו הייתה הפעם הראשונה מזה שש שנים שהיא הייתה בתוניסיה וראתה את אביה. במהלך כל תקופה זו, כל עבודותיה הוחרמו על ידי המדינה.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדיה אל פאני מדברת על העבודה שלה ותגובות והקהל לסרטה בכנס החילוני 2017.
  • 1990: Pour le plaisir (להנאה", סרט עלילתי קצר) – במאית
  • 1992: Fifty-fifty mon amour ‏("50-50 אהובי", סרט עלילתי קצר) – במאית
  • 1993: Femmes Leader du Maghreb ("מנהיגת הנשים במגרב", סרט עלילתי באורך מלא) – במאית
  • 1993: Tanitez-moi (סרט תיעודי באורך מלא) – במאית
  • 1995: Mon cœur est témoin ("לבי הוא עדי", סרט קוובקי-תוניסאי תיעודי באורך מלא מאת לואיז קארה) – מפיקה
  • 1998: Tant qu'il y aura de la pelloche ("כל הזמן שיש סרט צילום", סרט תיעודי קצר) – במאית
  • 2003: Bedwin Hacker (" האקר בדואי", סרט עלילתי באורך מלא) – במאית, תסריטאית ומפיקה
  • 2005: Unissez-vous, il n'est jamais trop tard ! ("התאחדו, לעולם לא מאוחר!", עבור סדרת הסרטים הקצרים Paris la métisse ("פריז המעורבת")) – במאית
  • 2007: Ouled Lenine ("ילדי לנין", סרט תיעודי באורך מלא) – במאית
  • 2011: Ni Allah ni Maître ("לא אללה ולא אדון"), יצא בצרפת בשם Laïcité, Inshallah!, סרט תיעודי באורך מלא) – במאית, מפיקה
  • 2012: Même pas mal ("אף פעם לא כואב", סרט תיעודי באורך מלא) – במאית שותפה (עם אלינה איסבל פרז), תסריטאית
  • 2013: Nos seins, nos armes ! ("Our Breasts, Our Weapons!", סרט תיעודי באורך מלא עבור ערוץ France 2 על תנועת פמן) – במאית שותפה (עם קרולין פורסט)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011, אל פאני זכתה בפרס Prix de la laïcité ("פרס החילוניות") מטעם Comité Laïcité Lyon בצרפת.[15] ב-2013, היא זכתה בפרס FESPACO לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר עבור Même Pas Mal.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נדיה אל פאני בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Nadia El Fani". franceinter.fr (בצרפתית). 
  2. ^ "Entre manipulation télévisuelle et justesse cinématographique". Attariq Al Jadid (בצרפתית). 4 בנובמבר 2008. 
  3. ^ "Nadia El-Fani". allocine.fr. 
  4. ^ "Misunderstood (1984) - Filming Locations". imdb.com (באנגלית). 
  5. ^ Sarah Peace (30 ביולי 2017). "Art as Resistance Panel Discussion, #IWant2BFree". International Conference on Free Expression and Conscience. Bread and Roses TV. 
  6. ^ Gaëlle Rolin (23 באוקטובר 2011). "Nadia El Fani, Liberté, égalité, laïcité". Madame Figaro (בצרפתית). 
  7. ^ Henda Chennaoui (1 בדצמבר 2015). "Nadia El Fani fait son Cinéma ?". Nawaat (בצרפתית). 
  8. ^ Elhanan Miller (8 ביוני 2012). "Exiled Tunisian filmmaker comes to Tel Aviv to explain the revolution she documented". The Times of Israel. 
  9. ^ Sophie Caillat (9 במאי 2011). "Tunisie : Nadia El Fani, cinéaste menacée de mort parce qu'athée". L'Obs (בצרפתית). 
  10. ^ Hadani Ditmars (15 בפברואר 2018). "Nadia el-Fani: a soldier of secularism fights on". Middle East Institute. 
  11. ^ Daniel Silas Adamson (22 באוקטובר 2014). "My enemy’s enemy - the battle for secularism". OpenDemocracy. 
  12. ^ Priscilla Frank (17 בנובמבר 2016). "Paintings Of Feminist Protestors Celebrate The Women Who Bare It All To Fight Back". HuffPost. 
  13. ^ "Cinéma : les plaintes contre Nadia El Fani classées sans suite". kapitalis.com (בצרפתית). 2 ביוני 2017. 
  14. ^ "Même pas mal de Nadia El Fani aux JCC 2017". kapitalis.com (בצרפתית). 24 באוקטובר 2017. 
  15. ^ "Les lauréats du Prix de la Laïcité et les présidents du jury depuis 2003". laicite-republique.org (בצרפתית). 7 בספטמבר 2017.