נועם עומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נועם עומר

נועם עומר (נולד ב-1982) הוא אמן ישראלי, זוכה פרס האמן הצעיר לשנת 2017.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נועם עומר נולד בירושלים וגדל בהוד השרון. אביו, חיים עומר, הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב; אימו, רינה, היא ד"ר לפסיכולוגיה.[2] נועם הוא הילד הרביעי מבין חמישה, [3] אחד מאחיו הוא הסופר מיכאל עומר.

דרכו של עומר לאמנות הגיעה דרך משבר אישי שעבר. הוא למד קשה בתיכון לבגרות, אולם סיים עם הישגים ממוצעים, וכתוצאה מכך נכנס למשבר נפשי קשה ולא היה מסוגל לתפקד כלל למשך שנתיים. כחלק מתהליך השיקום, הוא למד עריכת וידאו אצל אמן ההנפשה שלום הררי, החל ליצור וידאו קליפים המשלבים ציור ומוזיקה באמצעות המחשב, החל לצייר דיוקנאות ובכך גילה לראשונה את משיכתו לציור. במהלך תקופה זו הכיר את אתי כץ, מומחית ללקויות למידה, שגילתה את כישרונו וכיוונה אותו למסלול אמנותי. במשך שנים הייתה המנטורית והתומכת העיקרית בדרכו כצייר. הוא נרשם למדרשה לאמנות, שם פגש במנהל יאיר גרבוז שהתאים לו תוכנית אישית ותמך בו לאורך לימודיו. המורים העיקריים שהשפיעו עליו היו אתי יעקובי, מרים גמבורד, מרילו לוין, יהודית לוין, נעמי סימן-טוב, נורית דוד ודורון רבינא. במהלך ארבע שנות לימודיו במדרשה עומר הציג במסגרתה אחת עשרה תערוכות, שבע מהן תערוכות יחיד. הוא בוגר בהצטיינות של המדרשה לאמנות, אותה סיים בשנת 2007. [4] [5]

מאז סיום לימודיו ועד אוקטובר 2021 נועם עומר הציג 16 תערוכות יחיד, בהן במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, בבית האמנים בירושלים, בבית האמנים תל אביב, במרכז לאמנות של הקולבנבורג, גרמניה ובהקיבוץ, גלריה לאמנות ישראלית.

אודות יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוזי צור כתב בעיתון הארץ : "בכל פעם שאני ניצב מול עבודותיו של נועם עומר אני עובר טלטלה. אלה יצירות שהן שדות קרב בין המבע האקספרסיבי לעוצמה הפלסטית. כשמתבוננים בהן חשים שיוצרן הוא אדם ללא עור, חשוף לחלוטין לחיים ולאמנות, וכאלו הן גם העבודות. אנטומיה של גוף ונפש שקולפה משכבת המגן וממשיכה להתקיים במצב קיצוני תמידי. לכן גם המתבונן צריך להשיל את שכבות ההגנה ולהתמסר ליצירה. ונדמה שהמושג סיזיפי נועד לעומר ויצירתו." [6]

ב-2008 הוצגה תערוכתו היחיד הראשונה של עומר מחוץ לכותלי המדרשה : "העולם", בגלריה הקיבוץ, היא הורכבה מציורים הלקוחים משלוש חטיבות ציורים: ארבעים בצבעי פחם, ארבעים בצבעי אקרילי וארבעים בשילוב שני הצבעים. שתי החטיבות הראשונות עוסקות בעיקר בשני תחומים: האחד – ספורט תחרותי והשני – עולם הדיג. בציורי הספורט מצוירים ספורטאים כורעים תחת נטל המאמץ ונישאים בידי חבריהם או מאמניהם; בציורי הדיג מוצגים דייגים הנושאים את שלל הדגה הענקית בסיפוק. בחטיבה השלישית נראות דמויות מיתולוגיות של מפלצות וחיות הצבועות בשחור על רקע צבעוני. [4]

ב-2011 הציג את התערוכה "עקבות", במרכז לאמנות של הקולבנבורג, גרמניה. התערוכה גוללה את קורותיהן של שתי משפחות: יהודית וגרמנית, שעברו את מלחמת העולם השנייה משני צידי המתרס ושרדו אותה. נקודת המפגש ביניהן התרחשה באמצעות ידידותם של שניים מבניהן: חיים עומר ואריסט פון שליפה. "פייטה", הציור המרכזי בתערוכה, מתאר את חווית ההצלה של שניים מבני המשפחות: יחיאל קופרמן, דוד-רבא של נועם, שהיה עצור במחנה סקרז'יסקו בפולין וניצל ממוות בידי הקאפו היהודי של המחלקה, וגונאר פון שליפה, אביו של אריסט פון שליפה, חייל הורמאכט שניצל בידי איכר פולני. בסדרת ציורים נועם מצייר את אביו במצבים שונים. הסדרה "דרך הייסורים של סבתא סוניה" מתארת תחנות בחייה וחיבוטי הנפש של אם אביו, אליה היה קשור. [7]

ב-2012 הציג את תערוכתו "סיידלוקר". בקטלוג התערוכה מציין האוצר יניב שפירא שהביטוי 'סיידלוקר' מצביע על נקודת ההסתכלות של האמן על סביבתו, כיצד הוא נתפש בעיניה וכיצד היא נתפשת בעיניו. הדבר מודגם בעבודות "הליצן", "המשוגע" ו"השיכור" שכמו האמן, כך גם הן מציגות מראה בפני החברה ומייצגות את ה'אחר' ו'החריג', בדומה לעומר עצמו. ניתן לראות בעבודות גם את דמות ה'צופה' הנוכחת בהן, למשל בתמונה הגדולה 'המערה', שבמרכזה אדם עירום, המוקף בדמויות שונות: אחת חולמת עליו, אחת שרה עליו, אחת מביטה בו ואחת בוהה במרכז סביבו וזוהי מטפורה למפגשים בין אנשים הנותרים זרים זה לזה. [8]

ב-2014 הוצגה התערוכה "מתחת לכר" במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. התמונה "מתחת לכר" מציגה את חוייתו של עומר שקיומו על קרום דק ומתחתיו מערות וחורבות. [9]

ב-2017 הוצגה התערוכה "מבנה האדם" בבית האמנים תל אביב. העבודות מציגות חזית או פנים של מבנה ומעמתות אותה מול בן אדם. הדמויות מתכתבות עם מבנים מתקופות שונות בתולדות האדריכלות. בעבודות אין שימוש בפרספקטיבה, אלא השטחה היוצרת דיסאוריינטציה. [10]

בתערוכה "כאב נוצץ" מוצגים הדפסי אלומיניום של הערים הערביות עזה, מוסול וחלב לאחר שהופצצו. הדימויים הם תמונות של חורבן וסבל, מאידך יציקתם בפורמט בוהק ומבריק יוצר סתירה ובאים להדגיש את הניגוד של המראות הניבטים ממרקעי הטלוויזיה בספה בסלון או בבית הקפה בהם צופים בניחותא בתמונות זוועה. [11]

בתערוכה "האמן והמוזה" שהוצגה ב"מקום לאמנות" ב-2019 הוצגו ציורים גדולי ממדים בצבעים מונוכרומטיים, בצבעי שחור, אפור ולבן, בקווי מכחול צפופים ואובססיביים, היוצרים דינמיות המשתלטת על הבד. העבודות עמוסות בסימבוליקה מסתורית, הנעה בין טרגיות לגרוטסקיות ובין אבסורדיות להיגיון. גיבוריהן המיתולוגיים מרבים להופיע ביצירותיו. נדמה שהדמויות והרקע ניזונים זה מזה ומתחלפים בתפקידים. הדמויות נמצאות במרחב שבין עבר להווה, בין מציאות לדמיון. עומר טווה את יצירותיו משלל מקורות תרבותיים; מעולם האמנות: לוסיאן פרויד, דה וינצ'י, ואן גוך, ויליאם בלייק, אדוורד מונק; מיצירותיו של שייקספיר: המלט, המלך ליר, פלסטף ומקבת'.[12]

בתערוכה "דאונטאון" מציג עומר את מרכז העיר משני היבטים: מאיחד כמקור משיכה צרכני, אליו נוהרים אנשים ומאידך כמקום מפחיד ודוחה, המעורר כמיהה לפרוורים, המייצגים חיים שקטים ונוחים. עומר מצייר את העיר ביופי צעקני בה שוכנות דמויות עלובות ובודדות, הכלואות במבוך בניינים, לעומת פרוורים שהם מקום לנוסטלגיה חסרת ממשות. [13]

בתערוכה "נפילים" שהוצגה בבית האמנים בירושלים, עומר מצייר עולם הנתון במאבק תמידי ובמבול והמאוכלס בנפילים: אנשים ענקיים, אך גם גורדי שחקים שמהווים את המפלצות המודרניות. לנפילים יש צד אבסורדי וגרוטסקי, שעומד בסתירה לממדיהם המונומנטליים. הדמויות משתלבות ברקע וכמעט נבלעות בו. עומר יוצר פרשנות משלו לדמויות מתולדות התרבות והאמנות: ב"אבא-משה" אביו ניצב בתנוחה כשל משה של מיכלאנג'לו ב"אבא-ישו", אביו מתוח על הצלב בהשראת הציור "ישו על הצלב" של מתיאס גרינוואלד, בציור "לידתה של ונוס" על פי הולדת ונוס של בוטיצ'לי, ונוס היא בעלת מגדר נזיל, יש לה מעריצים הספק סוגדים, ספק לועגים לה; הדמויות כולן ענקיות ובכך נוצרת פרשנות אירונית על מושג היופי המיוחס לתמונה. [14]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2008: "העולם" – הקיבוץ, גלריה לאמנות ישראלית, תל אביב, אוצר: יניב שפירא
  • 2009: "קוף ופרח" – בית האמנים תל אביב, תל אביב, אוצר: יניב שפירא
  • 2010: "חמלה" – הגלריה של מגדל שלום מאיר, תל אביב, אוצר: דוד שריר
  • 2011: "עקבות" – מרכז לאמנות של הקולבנבורג, גרמניה, אוצר: יניב שפירא
  • 2011: "לוסיין ואני" – גלריה קיימא, תל אביב, אוצר פיליפ ברנדס
  • 2012: "עקבות" (התערוכה הועברה מן הקולבנבורג להמבורג) – "און-אוף ארט פרוז'קטס" – המבורג, אוצר יניב שפירא
  • 2012: "סיידלוקר" – גלריה גל גל און, אוצר, יניב שפירא
  • 2013: "טנגו", גלריה טובה אוסמן, תל אביב, אוצרת טובה אוסמן
  • 2014: "צל דגים" –בית האמנים מבשרת ציון, אוצרת סוניה אברמוביץ
  • 2014: "מתחת לכר" – המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, אוצרת איילת השחר כהן
  • 2015: "כלוא בעולמו" – המשולש חלק לאמנות, אוצרת שרי גולן
  • 2017: "מבנה האדם" –בית האמנים תל אביב, אוצרת שרי גולן
  • 2018: "כאב נוצץ" – גלריה טובה אוסמן, אוצרת טובה אוסמן
  • 2019: "האמן והמוזה" – מקום לאמנות תל אביב, אוצרת גלית סמל
  • 2020: "דאונטאון" – בית האמנים כפר סבא, אוצרת גלית סמל
  • 2021: "העולם בעפרון" - תערוכה אונליין[15]
  • 2021: "נפילים" – בית האמנים בירושלים, אוצרת גלית סמל

מיצבים ווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות קבוצתיות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2007: "עבודת מפתן" – גלריית המדרשה, תל אביב, אוצר: דורון רבינא
  • 2012: "יש אליפות!", מוזיאון ארץ ישראל, אוצרת דנה הלר
  • 2013: "מלחמה וטראומה" - מוזיאון ד"ר גיסליין, גנט, בלגיה
  • 2014: יריד ל"אאוטסיידר ארט" ניו יורק
  • 2015: "שישי ראשון –אחרי" – מוזיאון רמת-גן לאמנות ישראלית, אוצרת איילת-השחר כהן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משרד התרבות והספורט הכריז על הזוכים בפרסי האומנות הפלסטית, באתר משרד התרבות והספורט, 26 בדצמבר 2017
  2. ^ 'נפש': מספר הערות בעקבות תערוכתו של נועם עומר, 'לוסיאן פרויד ואני', גלריה קיימא, יפו, 28 באוקטובר 2011
  3. ^ דניאל פלורנטין, שיחה פתוחה עם הפסיכולוג, פרופ' חיים עומר, באתר , 14 בפברואר ‏ News1 מחלקה ראשונה, 14 בפברואר 2017
  4. ^ 1 2 "בריאת העולם", סדרה של שיחות בין חיים עומר, נועם עומר ויניב שפירא, נועם עומר: העולם, הקיבוץ – גלריה לאמנות ישראלית, 2008.
  5. ^ דון קישוט וסנצ'ו פנצ'ה: דרכו של נועם אל האמנות ודרכי להיות נושא כליו, אודות, באתר של נועם עומר, התפרסם במאי 2014: יריד ל"אאוטסיידר ארט" ניו יורק פורסם גם ב: עומר, חיים. (2013). דרכו של נועם אל האמנות ודרכי להיות נושא כליו . בתוך: הורים ללא סוף (עורכות: סנה., ר, גרוס-אנגלנדר., י, מור-סלע., ת). הוצאת ידיעות אחרונות.
  6. ^ עוזי צור, האיש ללא עור, באתר הארץ, 15 ביולי 2019
  7. ^ "עקבות - עולם הולך ונעלם", קטלוג התערוכה
  8. ^ יניב שפירא, טקסט התערוכה "סיידלוקר", גלריה גל גל און, 2012
  9. ^ איילת השחר-כהן, טקסט לתערוכה "מתחת לכר", מוזיאון רמת-גן לאמנות ישראלית, 2014
  10. ^ שרי גולן, טקסט התערוכה "מבנה האדם", בית האמנים תל אביב, 2017
  11. ^ חיים עומר, "כאב נוצץ", טקסט התערוכה, גלריה טובה אוסמן, 2018
  12. ^ גלית סמל, טקסט התערוכה, "האמן והמוזה, מקום לאמנות תל אביב, 2019
  13. ^ גלית סמל, טקסט התערוכה "דאונטאון", בית האמנים כפר סבא, 2020
  14. ^ גלית סמל, טקסט התערוכה, "נפילים", בית האמנים בירושלים", 2021
  15. ^ התערוכה "העולם בעפרון"