נחום ווידנפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב נחום ווידנפלד (תרל"ה, 1875 - ד' בכסלו ת"ש, 1939) היה רבה של דומברובה (Dąbrowa Tarnowska) שבגליציה, מחבר שו"ת "חזון נחום", מגדולי המשיבים בגליציה בתקופתו.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד לרב יעקב ווידנפלד, רבה של הרמילוב ומחבר שו"ת כוכב מיעקב. התפרסם כעילוי עוד בילדותו, כשהצליח לתרץ קושיה של הרב יצחק שמלקיש. בגיל 15 כבר התכתב עם רבי אברהם בורנשטיין, ה"אבני נזר". לפני גיל 20 קיבל סמיכה מהרב שמלקיש, שבחנו במשך שלושה ימים ברציפות בש"ס ובפוסקים. בשנת תרנ"ו (1896) נישא לטאבה בתו של הרב אברהם פוקר מיאס[1]. חודשים בודדים התגורר ליד חמיו עד שנקרא לכהן ברבנות דומברובה כממלא מקום סבו, הרב שבתי רפפורט. בתפקיד זה כיהן עד לפטירתו. במהלך השנים הוצעו לו הצעות רבנות מערים גדולות יותר ברחבי פולין (בהם לודז') אך סירב מפני שהעדיף לכהן בעיר שקטה, בה לא יהיה טרוד ללכת לאירועים.

בשנותיו הראשונות ברבנות כבר הורה לו רבו, רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה להכריע בשאלה בהלכות עגינות. בזכות תשובה זו התפרסם והיה נחשב לבר סמכא במיוחד בתחום זה. מלבד גדלותו התורנית, היה פעיל בענייני חיזוק הדת והיה מדבר תדיר באסיפות הרבנים בגליציה. בשנת תרס"ז נשלח לארץ ישראל כנציג רבני גליציה לפקח מקרוב על פעולות כולל גליציה שהתגלו בו אי סדרים. בביקורו בארץ ישראל השכין שלום בכולל, ובאותה הזדמנות ביקר אצל הרידב"ז שהיה רבה של צפת. באותה הזדמנות ביקשו הרידב"ז להגיה את ספרו "בית רידב"ז" על ענייני שביעית (שנספח לספר "פאת השולחן"). רבי נחום כתב קונטרס שלם בשם "תוספת שביעית" ובסופו כתב מאמר חריף נגד היתר מכירה. יחד עם התנגדותו, פעל לגיוס כספים לאיכרים שומרי שמיטה והשיג תמיכה רחבה של רבנים ממזרח אירופה.

שכל את בנו הגדול בשנת תר"צ (1930). בשנת תרצ"ט (1939) הדפיס את ספרו שו"ת "חזון נחום" חלק א' (או"ח יו"ד מהדורא קמא) ובהקדמת הספר כותב שדווקא בשעה טרופה כזאת, חובה להתחזק הלימוד התורה כמו במלחמת יריחו שנתבע יהושע על ביטול תורה. רוב עותקי הספר הושמדו על ידי הנאצים בבית הדפוס. כשפלשו הנאצים לעיר עם פלישתם לפולין, נמלט לכיוון הגבול הרוסי ואת כתבי ידו שלח לחתנו שהתגורר בקולבוסוף. כשהגיע לגבול השיגוהו הנאצים וזרקו את תפיליו על הרצפה. רבי נחום הרים את התפילין ונישקם. הנאצים השליכו את התפילין שוב והזהירו אותו שלא ירים שוב. הנאצים גירשוהו לעיירה שינובה הסמוכה, ועם כניסתו לעיר, קיבל דום לב בגלל בזיון התפילין[2]. מהעותקים הבודדים של ספרו ששרדו נעשתה מהדורת צילום בניו יורק, בהסכמת אחיו רבי דב בריש וידנפלד, הרב מטשיבין ובהמשך בהוצאה חדשה עם הוספות של תשובות שנמצאו, על ידי מכון ההוצאה לאור של ישיבת טשיבין. בנוסף היו לו עוד כ-10 כרכים של ספרים מוכנים לדפוס, בהם שו"ת או"ח יו"ד מהדורא תנינא, שו"ת אבן העזר עם תשובות רבות בנושא עגונות, שו"ת חושן משפט, הגהות על התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי, ספר באגדה ומאות דרשות של פלפולים הלכתיים שנאמרו על ידו בשבתות מיוחדות וחגים.

אחיו הגדול היה רבי יצחק, ממלא מקום אביו ברבנות הרמילוב. אחיו הצעיר היה רבי דב בריש, רבה של טשיבין שהיה תלמידו (לאחר שהתייתם בצעירותו מאביהם).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ה, בני ברק, תשמ"ח, עמ' ט-ל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אחד מאחיה היה חתנו של ה"בית הלוי".
  2. ^ אחיו רבי דב בריש נשאל על חולה צרעת שכל חפציו ישרפו בסיום הטיפול הרפואי, האם מותר להביא לו תפילין. רבי דב בריש פסק שעדיף להביא לו מאשר שיבטל את המצווה ואמר שאף שאחיו פסק לא להביא, מסיפור פטירתו רואים כמה רגש היה לו על קדושת חפצי קודש ומשכך אין לפסוק על פיו.