שמיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה.

שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב"ם מונה 10 מצוות שמיטה מהתורה: 6 מצוות של שמיטת קרקעות ו-4 מצוות של שמיטת כספים.

ניתן למיין את מצוות, הלכות ודיני השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורים לעבודת האדמה ומכוונים לחקלאי, אלו הקשורים לתוצרת החקלאית ואמורים לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינם קשורים כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.

התורה מפליגה בברכות לשומרי השמיטה כהלכתה. אולם בשל השלכותיהן הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה, היו הן מהקשות ביותר לקיום במהלך הדורות. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד, לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. לאחר חורבן בית המקדש השני נוצרה מציאות חדשה שבה ארץ ישראל כבושה לחלוטין על ידי נכרים (רומאים), ומעמדה של מצוות השמיטה התערער. תוקפה של השמיטה כחיוב מן התורה כיום שנוי במחלוקת, ולהלכה נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה דרבנן.

חידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש. דיון בין פוסקי ההלכה במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לחקלאות העברית בארץ ישראל להתקיים, הביא להיתר מכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך נפטרות מהן מצוות השמיטה. היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית בישראל, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה "פולמוס השמיטה".

פרדס אתרוגים בכפר חב"ד שאינו מעובד בשנת השמיטה, וצמחו בו עשבים שוטים.

מצוות הנוהגות בשנת השמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיטת קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמיטת קרקעות

בשנת השמיטה ישנן שתי מצוות עיקריות הקשורות לחקלאות:

  • מצווה להשבית את עבודת החקלאות, כגון זריעה וזמירה, וכן איסור על ביצוע מלאכות חקלאיות שתכליתן השבחת הגידולים (ראו מלאכות שביעית).
  • מצווה להפקיר את כלל התוצרת החקלאית לרשות הכל, וכן איסור על קציר וקטיף בכמות גדולה. גם אדם שאסף פירות מן השדה בכמות קטנה, נדרש "לבער" (להפקיר) אותם ברגע שהתבואה בשדה נגמרת (ראו ביעור פירות שביעית). גידולים חד-שנתיים הצומחים מאליהם בשנה השביעית אסורים באכילה מגזירה, משום שאנשים היו זורעים וטוענים שהתוצרת צמחה מאליה (ראו איסור ספיחין).

מצוות שמיטת קרקעות היא אחת מן המצוות התלויות בארץ, כלומר מצוות הנהוגות רק בארץ ישראל. במהלך הדורות, בגלל שינויים באזורים שהיו בשליטה יהודית ו/או התיישבות יהודית, גבולות האזורים בהם חלה מצוות השמיטה השתנו (ראו שמיטת קרקעות#המקום).

שמיטת כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמיטת כספים

בסוף שנת השמיטה חלה מצוות שמיטת כספים, שעיקרה הימנעות המלווה מלתבוע את פרעון חובות הלווה שעברה עליהם שנת השמיטה. על פי מצווה זו, נמחלים בסוף שנת השמיטה (לדעת רוב הפוסקים) או בתחילתה (לדעת הרא"ש) כל החובות הכספיים שהגיע זמן גבייתם אך לא נפרעו. מלבד האיסור לתבוע חובות אלו, הוסיפה התורה איסור תומך, איסור להימנע ממתן הלוואה בשנים שקודם שנת השמיטה מחשש שמא לא תיפרע לפני השמיטה ותישמט, כדי למנוע מצב בו נמנעים אנשים מלהלוות לנצרכים. תקנת חכמים מאוחרת מאפשרת גביית חובות אלו באמצעות שטר פרוזבול, לאחר שהאיסור האמור בתורה לא מנע את תופעת ההימנעות מהלוואות בשנים הקרובות לשמיטה.

בקרב חוקרי מקרא רבים נפוצה הסברה כי אין הכוונה לביטול מוחלט של החובות, אלא לפסק זמן בגבייתם. כפי שהבעלות על האדמה אינה מתבטלת בשנת השמיטה, אלא רק נשמטת באופן זמני, כך גם הבעלות על החובות הכספיים נשמטת רק באופן זמני. יש הטוענים שהסיבה שהתורה הוסיפה עניין זה במצוות השמיטה, היא בשל הקושי הרב שיכול להיווצר לחקלאים לפרוע את חובותיהם בשנת השמיטה, בה אין להם הכנסות.

שמיטת הכספים (כלומר שמיטת החובות הפרטיים) היא כיום בתוקף של דרבנן (ולא בתוקף של מצווה מהתורה), אך למעשה רבים חותמים לקראת סוף השמיטה (ויש הנוהגים שגם לקראת תחילתה) על פרוזבול, שהוא תקנה מסוף תקופת בית שני, ובאמצעותה מוסרים את החובות לגביה באמצעות בית דין, כך שהחובות אינם נשמטים.

הקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצוות הקהל

במוצאי שמיטה, כלומר בחג הסוכות הבא אחרי שנת השמיטה, חלה מצוות הקהל. בלשון הרמב"ם בספר המצוות שלו: "הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם. והוא אמרו יתעלה:"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (ספר דברים, לא, יב).

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקובלים, המכוונים ייחודים בתפילה ובברכות, אינם מכוונים בשנת השמיטה. הם נמנעים גם מלומר בשנת השמיטה את תיקון רחל שבתיקון חצות, ואומרים רק את תיקון לאה.

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצווה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). המרכזיים שביניהם:

ערעור יכולת הקניין על האדמה: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, "ואכלו אביוני עמך". המטרה ברמה החברתית היא לתמוך בחלוקה שוויונית של תוצרת האדמה והעבודה, תוך ערעור על עצם הבעלות האנושית על האדמה ברמה הרוחנית. אף אחד לא מעבד את הקרקע, ואם יש פרי - כולם מוזמנים לאכול. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד, ויש בכך ממד של חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים. בדרך זו הלך בין השאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.

לדעת שהארץ שייכת להקב"ה: טעם זה מבוסס על מה שאמרו במסכת סנהדרין (לט:) ששאל תלמיד אחד את רבי אבהו, למה ציווה הקדוש ברוך הוא על השמיטה? אמר לו, אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע (בשנה השביעית) כדי שתדעו שהארץ שלי.

מנוחת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'". הדגש הוא על מנוחת הארץ ואמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם). גם טעם זה קשור להכרה בבעלות האלוהית על הקרקע, "כי לי הארץ" (שם). בדרך זו הלכו בין השאר ספר החינוך ועוד.

ביטול רעיון החוסר: הציווי בדברים ט"ו מתייחס אך ורק לשמיטת כספים. יש בציווי זה ממד חברתי, כאשר המטרה המוצהרת היא למנוע לחלוטין תופעה של עוני (בשונה משמיטת הקרקעות, שרק נותנת לעני מזון). כמו כן, ישנם הקושרים את שמיטת הכספים לשמיטת הקרקעות, בכך שיש צורך להשמיט את החובות לחקלאים עניים שניזוקו מהשמיטה. הם למשל טוענים שלא ניתן לדרוש מהחקלאים לקיים את מצוות השמיטה בלי להתבסס על היתר מכירה כאשר הציבור בכללו אינו מקיים את השמטת החובות על ידי שימוש בפרוזבול. גם בציווי זה נכנסת ההצהרה על בעלותו של האל על הרכוש ועל יכולתו לכלכל את האדם בכל תנאי.

שיכיר העשיר בצער העני: כתב בספר צרור המור לר' אברהם סבע: רצה השם-יתברך שיהיו שוים עניים ועשירים, כי העני כל ימיו מכאובים וכעס, ועניינו כי אין לו מה לאכול ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים, וחייו תלויים לו מנגד, והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד בעניין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו, ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו ב' שנים רצופות קדושות באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר שאין זורעים וקוצרים, ואומר מה אוכל ומה אשתה כדי שידע ויזכור צער העני.

פנאי לעיסוק רוחני: עזיבה זמנית של מלאכת החול (החומר) לטובת עיסוק בקודש (ברוח). היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש, לכן מדובר במחזור של שבע שנים ולא בצורת ההתנהגות המומלצת לכל עת. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם 'שנת שבתון' מדי שבע שנים. טעם זה מתאים לציווי בדברים ל"א, המפרט את מצוות הקהל: הקריאה בתורה, אל מול כל העם, בחג הסוכות בירושלים. חג הסוכות הוא חג האסיף, ובשנת השמיטה מתפנה כל העם ממלאכת האסיף שנאסרה עליו ובא לשמוע את קריאת התורה. בכך בא לידי ביטוי המימד הרוחני של השמיטה, שבה מתרומם האדם מעל העבודה בקרקע, ועוסק בתורה. בכיוון זה הלכו הרב קוק, הרב קאלישר ועוד.

שמירת האדמה: על פי ספר שמות, ניתן לראות בציווי טעם אקולוגי. התורה כותבת את תנובת השמיטה שלא יאכלו העניים, תאכל חית השדה. בכך התורה דואגת לשיקום המערך האקולוגי מהשפעת שימוש האדם בטבע וכעין מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים(הקישור אינו פעיל) "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה". ישנם פרשנים המוסיפים גם את טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת .

מועד שנת השמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שנת שמיטה

על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.

שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השנייה היא, בהנחה ששנת היובל אינה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל.

כיום נוהגים לספור את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל. ניתן לדעת האם שנה היא שנת שמיטה על ידי חלוקת ערכה המספרי של השנה העברית (כולל האלפים) בשבע. אם אין בחלוקה שארית, השנה היא שנת שמיטה. עובדה זאת היא תוצאה מזה שמניין השנים בלוח העברי מתחיל מבריאת העולם ולא מבריאת אדם הראשון. למשל, שנת ה'תשע"א = 5771 לא מתחלקת בשבע ובגלל זה היא לא שנת השמיטה.

שנת השמיטה האחרונה הייתה שנת ה'תשע"ה והבאה תהיה שנת ה'תשפ"ב.

תאריכי השמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת השמיטה מתחילה בראש-השנה העברי - א' בתשרי, ונמשכת שנה עד כ"ט באלול סיום השנה בלוח העברי. יש דעות שבפירות האילן השנה נמשכת עד ט"ו בשבט של השנה השמינית. בזמן שבית המקדש היה קיים, נהגה גם "תוספת שביעית" שהשתרעה על חלקים מהקיץ של השנה השישית. תוספת זו, נקבעה בתחילה שלושים יום לפני ראש-השנה, וחכמים הוסיפו מחג הפסח בשדה תבואה, ומחג השבועות בנטיעות האילן. תוספת שביעית אינה נוהגת לאחר חורבן בית המקדש, אך אסור (מטעם שונה) לטעת עצי פרי אחרי ט"ו באב של השנה השישית.

הקשר בין השמיטה לבין היובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שנת היובל

לאחר ספירת שבע שמיטות, מצווה התורה לקדש את שנת החמישים - שנת היובל. היובל היא שנת שמיטה מורחבת. כלומר, יש בה מצוות שמיטת קרקעות כבכל שנה שביעית, ונוספות בה מצוות מיוחדות רק לשנת החמישים. לדעת רבי יהודה מצוות היובל היא מצווה עצמאית ויש לקיימה כל חמישים שנה גם אם לא מתקיימת מצוות השמיטה. אולם לדעת רוב חכמי המדרש מצוות היובל תלויה בשמיטה ויש לקיימה רק לאחר שהתקיימו שבע שמיטות:

"מנין עַשֵה שביעית אף על פי שאין יובל? תלמוד לומר "והיו לך...שבע שבתות שנים". ומנין עַשֵה יובל אף על פי שאין שביעית? תלמוד לומר "תשע וארבעים שנה", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים, שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית." (ספרא על ויקרא כה ח)

לפי כל הדעות במדרש הלכה זה, מצוות השמיטה עצמה אינה תלויה ביובל, והיא נוהגת גם כשאין יובל.

אולם בתלמוד הירושלמי נזכרת דעה שלפיה השמיטה תלויה ביובל. בדיון על שמיטת כספים, על הפסוק "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'" (דברים טו ב), נאמר "וזה דבר השמיטה שמוט - רבי אומר: שני שמיטין, שמיטה ויובל: בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה, פסקו היובלות - נוהגת שמיטה מדבריהן." (ירושלמי גיטין ד ג). מדרשה זו עולה שמצוות שמיטת כספים תלויה במצוות "השמטת הבעלות" (כלומר החזרת הקרקע למוכר) בשנת היובל.

גרסה אחרת של דרשה זו נזכרת כמה פעמים בתלמוד הבבלי, "בשביעית בזמן הזה, ורבי היא, דתניא: רבי אומר: וזה דבר השמטה שמוט, בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים." (מועד קטן ב ב, וכן גיטין לו ב); מגרסה זו עולה שמצוות שמיטת הקרקעות תלויה במצוות שמיטת הכספים.

משילוב שתי הדרשות הסיקו פוסקים רבים, שכל מצוות השמיטה תלויה במצוות היובל, והיא נוהגת רק כשהיובל נוהג. אולם ישנם גם פוסקים רבים המפרשים את הדרשות באופן אחר ופוסקים שמצוות שמיטת הקרקעות אינה תלויה ביובל.[1] ישנה מחלוקת בין מפרשי הרמב"ם מה הייתה דעתו בנושא. לדעת פרופ' דוד הנשקה, הרמב"ם שינה את דעתו פעמיים בנושא זה ומכאן נובעות הגרסאות השונות.[2]

קיום מצוות השמיטה לאורך הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות השמיטה בהיותה "מצווה התלויה בארץ" היא כרוכה איפה בישיבת העם היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד ביישוב החקלאי, לאורך ההיסטוריה היהודית מימי בית ראשון ועד ימינו.

בימי בית ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכר שומרי השמיטה מפורש בתורה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת" (ספר ויקרא, פרק כה), ואילו העונש אל אי שמירת שביעית מפורש בהמשך "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ספר ויקרא פרק כו).

על פי אבות דרבי נתן, בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה: "אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם. ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה, היא תשמט מאיליה.[3]"

פרשן המקרא רש"י מפרש יותר את דברי חז"ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה",[4] ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה."[5] כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.

בספר דברי-הימים בתנ"ך לאחר שמתאר את חרבן בית ראשון וגלות העם לבבל, מוסיף ומעיר: לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (ספר דברי הימים ב לו, כא).

בימי בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו, אך הקיום שלה היה קשה מאוד מאחר שהעם בארץ עסק והתפרנס בעיקר מחקלאות. הבעיה הייתה קשה ביותר מאחר שהארץ נשלטה כמעט תמיד על ידי שליטים זרים שהטילו מיסים, דבר שהכביד על העול הכלכלי. המקורות ההיסטוריים מספרים, כי באופן די קבוע ומפתיע ויתרו השליטים השונים על המיסים בשנת השמיטה, והדבר סייע ליהודים לשמור על המצווה. כך, למשל, מספר יוסף בן מתתיהו על אלכסנדר מוקדון[6] ועל אנטיוכוס השלישי.[7] הרעב שפשה בארץ בשנת השמיטה היה, לדברי יוספוס, אחד הגורמים המרכזיים בהפסד לליסיאס בקרב בית צור. במקור מאוחר יותר, במדרש איכה רבה, מתואר מחזה רומאי בו גמל עולה לבמה בבגדי אבל, ומסבירים שהוא אבל מאחר שהיהודים אכלו בשנת השמיטה את כל מה שיש בארץ ואפילו את הקוצים שבה, כך שלגמל לא נשאר מה לאכול; המחזה משקף את הטוטליות של המצווה ואת ההשפעה הדרמטית שלה על חיי היומיום.

בהמשך, בתקופה הרומית, פטר גם יוליוס קיסר את היהודים מתשלום המס בשנת השמיטה,[8] ובימי הורדוס נאנק העם ממעמסת המיסים במיוחד בשנה זו.[9]

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.

אחרי חורבן הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר חורבן הבית, בימי דור יבנה, עלתה ההקפדה על דיני השמיטה ונאסרו עניינים נוספים שהיו מותרים עד כה, כמו קניית ירקות מיד במוצאי שביעית. ניתן למצוא במקורות מתקופה זו גם התארגנות ציבורית רחבה לשמירת השמיטה והקמת מעין "אוצר בית דין" בגלגולו הקדום. מאוחר יותר, בעקבות מרד בר-כוכבא, המצב הכלכלי והדמוגרפי בארץ נעשה קשה. עד תקופה זו, מתאר רבי שמעון, היו אמנם אנשים שליקטו באיסור פירות שביעית ומכרו אותם, אך זו הייתה תופעה ספורדית; בעקבות המרד, "משרבו האנסים", תופעה זו התפשטה והיו סוחרי שביעית רבים (משנה סנהדרין פרק ג משנה ג). מתקופה זו קיימות משניות העוסקות במכירת כלי עבודה לאנשים שאינם מקפידים על דיני השמיטה.

רבי יהודה הנשיא הלך צעד אחד נוסף, כשבעים שנה מאוחר יותר: הוא התיר מקומות מסוימים כמו צמח ובית שאן וקבע כי הם לא נחשבים בגבולות הארץ, ולכן חובת שמיטת הקרקע לא קיימת בהם. יתרה מזאת, רבי קבע כי השמיטה בזמנו, כל עוד היובל איננו נוהג (ולכן, למעשה, גם בימינו) איננה מדאורייתא כי אם מדרבנן, ולכן ישנן פעולות שונות שניתן להתירן. בהמשך, במאה השלישית, עם הידרדרות המצב בארץ כחלק משקיעת האימפריה הרומית כולה, ביטל בית דינו של רבן גמליאל (בנו של רבי) את דין 'תוספת שביעית' (תוספתא שביעית, פרק א הלכה א). הגדיל לעשות רבי ינאי, שהתיר אף לזרוע ממש בשמיטה "משום ארנונא", כלומר בשל המיסים הכבדים שנהגו בארץ (בבלי סנהדרין דף כו עמוד א).

למרות הקשיים הרבים היו חקלאים ששמרו את השנה השביעית ושבתו ממלאכת האדמה. החכמים העריכו את ההקרבה והגבורה האישית וקראו להם "גיבורי כוח עושי דברו" (ויקרא רבה א; מדרש תהילים קג, כ). כינוי הערכה שנשתמר עד ימינו בפי הרבנים כלפי חקלאים שומרי שביעית. מאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה מעשית אך יושבי הארץ המשיכו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות.

במאות ה-16 וה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-16 וה-17 היו מעט חקלאים יהודים שומרי מצוות ששמרו שביעית. הדים לכך אנו שומעים בספרות השו"ת מרבנים להם פנו בשאלות איך להתנהג.

בעת החדשה - פולמוס השמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס השמיטה
מכתב מאת הרב קוק, "קול קורא ליסוד קופה של שומרי שביעית בארץ ישראל", שנות ה-20

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה". בין הרבנים אשר רצו להסתמך על היתר המכירה ובין השוללים התעורר ויכוח עז אשר נודע כפולמוס השמיטה (הוויכוח סביב השמיטה במושבות נודע גם בכינוי "פולמוס גדרה").

היתר המכירה ניתן בראשית דרכן של המושבות הראשונות על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, ורבנים נוספים בעקבותיו, אך הוא מזוהה בעיקר עם הרב קוק שנתמנה בתחילת המאה העשרים לרבה של יפו והמושבות, ונאלץ להיכנס לעובי הקורה של בעיית השמיטה. מצד אחד, רצה הרב קוק בכל מאודו לשמור את השמיטה. מצד שני, העריך הרב קוק ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ אותה העריך מאוד, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך ב"היתר המכירה", שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. הרב קוק התנה שיהודים יעשו בקרקעות שנמכרו רק מלאכות האסורות מדרבנן. היתר זה הביא ביקורת קשה על הרב קוק מצד הרידב"ז ורבנים אחרים שעמדו לימין האוסרים וטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.

עם הקמת מדינת ישראל היו רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן שטענו שהבעלות הכוללת של המדינה על הקרקעות מונעת את השימוש בהיתר המכירה, אולם השימוש בהיתר המכירה נמשך, וגם הרב גורן בהיותו רב ראשי היה שותף ביישום הסכם המכירה. עם זאת, בהיותו רב ראשי, הרב גורן עשה שיפורים שונים בהיתר המכירה.

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיקר "גם אני חקלאי שומר שמיטה"

לחקלאים בישראל ולצרכני מזון מן הצומח קיימים כיום כמה חלופות הלכתיות בשמירת שביעית וקדושתה. לחקלאי האפשרויות הם: השבתה גמורה של כל הגידולים, או המשך העבודה החקלאית מוגבלת ב"היתר מכירה", או במסגרת "אוצר בית דין". לצרכן מזון מן הצומח האפשרויות הם: תוצרת ישראלית שגדלה ושווקה בקדושת שביעית, או בהיתר מכירה, או באוצר בית דין, או בתוצרת שגדלה מחוץ לגבולות ארץ ישראל (יבול חו"ל), או ביבול שגידלו לא יהודים (יבול נכרי). לכל אחת מהחלופות יש רבנים שהגדירו את כללי ומגבלות הגידול, השיווק, והצריכה. יש חלופות מועדפות בציבור הדתי לאומי, ויש חלופות מועדפות במגזרים שונים של הציבור החרדי.

בבחירת המתווה ההלכתי מבין החלופות אוצר בית דין, היתר מכירה, או השבתה, קבעה הרבנות הראשית לישראל את העקרונות שיש לשקול כדי להחליט באיזה כיוון הלכתי יש לנקוט בשמירת שביעית ממלכתית במדינת ישראל. והם: א. כיצד המשק הפרטי יוכל מחד גיסא לשמור שמיטה באופן המלא והטוב ביותר, ומאידך גיסא יוכל להמשיך ולהתנהל מבחינה כספית באופן תקין. ב. מהיבט ציבורי יש גם כן לשקול, כיצד תמשיך באופן סדיר אספקת התוצרת החקלאית לכלל האוכלוסייה, וכן מהן ההשלכות על ענפי המשק הנוספים, מפעלי עיבוד מזון וכדומה.

כדי למנוע פגיעה בציוד החקלאי, בעצים ובשתילים, התעוררה דרישה למנוע את הגעת הקהל הרחב לשדות ולפרדסים שבעליהם הפקירו את תוצרתם. כדי להימנע מאיסור מכירת פירות שביעית, נעשה שימוש ב"אוצר בית דין", לקטיף מאורגן של פירות השנה השביעית הצומחים בשדות, וחלוקתם/מכירתם לציבור באופן מפוקח, כך שהמחיר לצרכן מגלם רק את הוצאות הקטיף, ההובלה וכדומה, ולא את מחיר הפרי.

חלק מרבני הציבור הדתי לאומי מחפש דרכים לשמור את השמיטה במלואה ולהוביר את השדות מבלי לפגוע בחקלאות היהודית. הרב זאב ויטמן, למשל, הוציא ספר בשם "שמיטה ממלכתית" בו הוא מציע דרכים לשמור את השמיטה בלי שימוש בהיתר המכירה. הרב חיים דוד הלוי הציע שהמדינה תכריז על אחוז מסוים של התוצרת אשר חייבים לגדל בשנת שמיטה ועליו יוחל ההסדר של רבי ינאי "פוקו וזרעו" (צאו וזרעו), ובשאר הקרקעות תשמר השמיטה במלואה והאדמות יוברו. עלתה גם ההצעה להקים קרן שבתון לחקלאים אליו יפרישו החקלאים חלק מרווחיהם לצורך קיומם בשנת השמיטה.

בתחילת 2008 אישרה הכנסת את חוק ועדת שמיטה ממלכתית [1], שמכוחו תוקם ועדת שמיטה ממלכתית, אשר תסייע בהיערכות מדינת ישראל לקראת שנת שמיטה. החוק קובע כי "הוועדה תעביר להכרעת הרבנות הראשית לישראל שאלות הלכתיות או סוגיות בעלות היבטים הלכתיים, ופסיקתה בעניינים הלכתיים תחייב את הוועדה". כן מורה בחוק כי "הוועדה תיזום פעילות מחקרית בתחום החקלאי וההלכתי, במסגרת היערכות לקראת שנות שמיטה עתידיות, ותקדם יישום פתרונות בתחום הטכנולוגיה החקלאית לשמיטה, המותאמים להלכה". בראש הוועדה יעמוד הרב הראשי המכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל. תקופת כהונתה של הוועדה היא שבע שנים, שתחילתן בתום שנת השמיטה.

תמיכה בחקלאים שומרי שביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב שנת שמיטה התש"מ (1980) הקים רבה של קוממיות ר' בנימין מנדלזון את עמותת "קרן השביעית". הקרן איחדה כמה קרנות צדקה ותיקות. הקרן נותנת סיוע מקצועי, הלכתי, וכספי לכל חקלאי (חרדי, דתי או חילוני) שמעוניין לשמור שביעית ולהשבית את משקו. בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים להשבית את שדותיהם ומטעיהם בשמיטה. מטרת התמיכה הכספית היא לאזן בין המכירות הגבוהות יחסית של החקלאי בשנה השישית, לבין "ההפסדים" בשנת השמיטה.

צריכת תוצרת חקלאית בשנת שמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון ירקות בשנת שמיטה. הכרוב הלבן מסומן כמגיע מחו"ל, הגזר מסומן ב"שישית" (כלומר נקטף לפני ראש השנה תשס"ח) ושאר הירקות מסומנים כתוצרת נוכרי, כלומר גודלו על ידי גויים בשדה של גוי.
שלט מטעם הרבנות הראשית, המצהיר על קיום אוצר בית דין ואוסר על קטיפה חופשית של הפירות.

בשנת השמיטה נהוג לסווג את התוצרת החקלאית לפי מקום, זמן ואופן הגידול:

  • יבול שישית - יבול שנזרע וגודל בשנה השישית, לפני שנת השמיטה.
  • יבול חו"ל - יבול שנזרע וגודל בחוץ לארץ בשנה השביעית (ייבוא).
  • יבול מצע מנותק - ירקות שגדלו בשנה השביעית במערכת חקלאית מיוחדת המנותקת מהקרקע.
  • יבול הערבה הדרומית - ירקות שגדלו ביישובים יהודיים בדרום הערבה, שלפי חלק מהדעות אינם נחשבים חלק מארץ ישראל המקראית.
  • פירות אוצר בית דין - פירות שגדלו מעצמם בשנה השביעית על עצים של יהודי, ומשווקים על ידי בית-דין.
  • יבול היתר מכירה - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של יהודי שנמכרה לנכרי.
  • יבול נכרי - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של לא יהודים - ערביי ישראל או הרשות הפלסטינית.

יבול שישית ויבול חו"ל כשרים לכל הדעות, כיוון שמצוות שמיטת קרקעות נוהגת רק בשנה השביעית ורק בארץ ישראל. גם יבולי מצע מנותק, בתנאים המפורטים להלכה, נחשב כשר לכל הדעות. אוצר בית-דין מקובל על רוב הזרמים ביהדות. עם זאת, כיוון שפירות אוצר בית דין נחשבים לפירות שביעית ויש לנהוג קדושה בשאריות שלהם, ישנם צרכנים המעדיפים שלא לקנות אותם.

לגבי הבחירה בין היתר מכירה לבין יבול נכרי, ישנה מחלוקת עזה בין זרמים שונים ביהדות זמננו: החרדים האשכנזים פוסלים את היתר המכירה ומעודדים קניית יבול נכרי. לעומת זאת, הדתיים הלאומיים והספרדים מכשירים את היתר המכירה, ומעבר לזה, מעודדים שלא לקנות יבול נכרי על-מנת שלא לחזק את אחיזתם של נכרים באדמות ישראל.

בציבור החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציבור החרדי נמנע משימוש בתוצרת חקלאית המגודלת על ידי יהודים בשנת השמיטה. הם קונים תוצרת המגודלת בארץ ישראל על ידי ערבים ("יבול נכרי"), תוצרת מיובאת ("יבול חו"ל"), תוצרת משטחים אשר אינם נחשבים לפי חלק מהפוסקים כחלק מארץ ישראל ("יבול ערבה דרומית"), ולעיתים גידולי מצע מנותק. חוגים שונים בחברה החרדית מעדיפים תוצרת ממקורות שונים, וגופי כשרות שונים חלוקים לגבי חלק מהמקורות. בפיקוח למניעת שיווק תוצרת יהודית כ"יבול נוכרי" נעזרים באמצעים טכנולוגים מתקדמים וביניהם מזלט"ים שמשדרים למשגיחים בחדרי הבקרה.[דרוש מקור]

יבול שישית או יבול חו"ל נחשבים מהודרים ביותר, כיוון שאין בהם כל בעיה או ספק הלכתי. לעומת זאת, קנייה מתוצרת המגודלת על ידי ערבים בארץ ישראל נחשבת פחות מהודרת, בגלל שלפי חלק מהדעות, למשל זו של הרב יואל טייטלבוים, שמיטה חלה גם על האדמות של הנוכרים בישראל והיה צריך לאסור את תוצרתם בשביעית .[10] בנוסף, חלק ניכר מהציבור החרדי הליטאי נוהג בתוצרת חקלאית של נוכרים בשמיטה על פי פסקי המבי"ט והחזון אי"ש, שפסקו כי יש בהם קדושת שביעית. עקב זאת הם נמנעים מלקנות תוצרת זו בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא בחנויות בהן חותמים הלקוחות על הסכם שליחות. כך קונה הלקוח את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, כאשר בעל החנות אינו אלא שליח של הצרכן, והתוצרת נחשבת כמי שנקנתה ישירות על ידי הלקוחות מהגוי, באופן העוקף את איסור ה"סחורה".חלק מהחנויות אף מציינות את התוצרת מהערבה הדרומית לאלה המחמירים לנהוג בזה קדושת שביעית.

מכיוון שרבים ממפעלי המזון מעוניינים בהכשר המקובל על חרדים, הם נמנעים מקניית תוצרת חקלאית יהודית ויש לעיתים בעיות לחקלאים למכור את תוצרתם. בשנת 1987 לא הסכימה אף טחנת קמח בארץ לקנות את תוצרת החיטה של החקלאים היהודים והתוצרת הועברה בסופו של דבר לייצוא או לשימוש בהמות.

בציבור הדתי לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהציבור הדתי לאומי רואה בחיזוק היתר המכירה עיקרון חשוב במאבק נגד הגישה החרדית. במיוחד הם מתנגדים לשימוש בתוצרת ערבית בעת שיש מאבק לאומי בין היהודים לערבים, ורואים חשיבות בחיזוק החקלאות היהודית. חלק אחר מהציבור הדתי לאומי מעדיף לקנות תוצרת המשווקת על ידי אוצר בית דין, בגלל הרצון למעט או להימנע מהשימוש בהיתר המכירה.

לגבי הפירות, המיועדים לאכילה אך אסורים בסחורה, ישנם המשתמשים ב'אוצר בית דין'. מדובר בגוף ציבורי, המבצע את איסוף הפירות במקום הבעלים, ללא מטרות רווח. החקלאי מהווה שליח של בית הדין, האחראי על חלוקת הפירות, ובית הדין משלם לחקלאי שכר על ההוצאות של הפועלים הגידול וההובלה. נוצר מצב שבו אין מכירה של פירות אלא תשלום על הובלה ואדמיניסטרציה בלבד. על פירות אלו חלים כל דיני קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם קדושה ולא להפסידם. בדרך זו תמך החזון איש, שתמך בחקלאות היהודית אך התנגד להיתר המכירה, ולדעת רבנים רבים זו הדרך האידיאלית להשתמש בפירות לכתחילה, כיוון שהפירות מיועדים לאכילה, והפקרתם תיצור מצב שבו רק עניים באזורים החקלאיים יוכלו ליהנות מן ההפקר, ולכן יש צורך ב'אוצר בית דין' שיפיץ את הפירות בכל הארץ.

לגבי הירקות האסורים באכילה, היתר אחד שהוצע הוא גידול תוצרת חקלאית על מצעים מנותקים. בשיטה זו מותר, לדעת המתירים, לעבד את האדמה מכיוון שהיא לא חלק מהקרקע אלא מנותקת ממנה. בעבר הביע הרב יוסף שלום אלישיב את הסכמתו להיתר זה, בתנאים מסוימים.

פתרון נוסף הוא גידול צמחים באזורים שאינם נחשבים חלק מארץ ישראל לעניין מצוות שמיטה, לדעת המתירים.

לקראת שנת השמיטה התשס"ח, הקים מכון התורה והארץ גוף בשם אוצר הארץ אשר חתם מראש על הסכמים לאספקת פירות וירקות בעזרת מגוון היתרים ובראש ובראשונה אוצר בית דין. "אוצר הארץ" ביקש מהצרכנים להתחייב מראש על קנייה מאוצר הארץ על מנת למנוע הפסדים שקרו בשמיטות קודמות, כאשר תוצרת תפוחי אדמה שגודלו במיוחד עבור אוצר בית דין נשארו ללא קונים ובכך נגרמו ל"בית הדין" נזקים של מיליוני שקלים.

לימוד הלכות שמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה הנשיא סידר במשנה את הלכות השמיטה במסכת שביעית שבסדר זרעים. אולם במהלך הגלות, הוזנחו לימודי המצוות התלויות בארץ וביניהם הלכות שמיטה, משום שלא מקיימים אותם מחוץ לארץ ישראל. לכן בתקופת התלמוד שעסקו בעיקר בהלכות מעשיות, החכמים בבל לא עסקו במצוות שאפשר לקיימן רק בארץ ישראל, ולכן לא נסדר תלמוד בבלי על סדר זרעים בכלל ומסכת שביעית בפרט. סוגיות הבבלי העוסקות בנושאי שמיטה פזורות במקומות שונים. מאידך, החכמים שהיו בארץ ישראל למדו ודנו במשניות סדר זרעים ובמסכת שביעית וסידרו את מסכת שביעית בתלמוד הירושלמי.

החל מתקופת הראשונים ועד ראשית תקופת העלייה הראשונה, בשל היעדר כמעט מוחלט של חקלאות יהודית בארץ ישראל נושא השמיטה כמעט ולא נידון בהלכה. מסיבה זו גם בספרות ההלכה הבסיסית, בטור ובשולחן ערוך, לא נכתבו הלכות שביעית (למעט התייחסות למצות שמיטת כספים). פסיקת ההלכה המאוחרת בדיני מצוות השמיטה, מתבססת בעיקר על משנה תורה להרמב"ם שקיבץ בחיבורו את כל הלכות התורה גם אלו שאינן נוהגות בחיי היומיום כמו מצוות הקורבנות, ובכללן "הלכות שמיטה ויובל".

עם השיבה לארץ ישראל התחדש לימוד ההלכות התלויות בארץ בכלל והלכות שמיטה בפרט. רבנים נאלצו להשיב לשאלות של חקלאים יהודים ועל כן התרבו מאוד התשובות וההוראות הלכה למעשה בעניין שמיטה, ועל פיהן יצאו לאור ספרים ומאמרים רבים בנושא, בהלכה ובמחשבה. בין השאר, לפני קום המדינה, הרב קוק, החזון איש, רב יואל טייטלבוים והרב שאול ישראלי עסקו בענייני שמיטה. במדינת ישראל קמו מספר מכונים וכוללים העוסקים בהלכות התלויות בארץ וביניהם בהלכות שמיטה והנחלתם לעם.

במערכת החינוך הציונית דתית, הושם דגש רב על לימוד הלכות שמיטה, בין השאר מתוך רצון לחזק את הקשר בין התורה לערכי התיישבות. החמ"ד נדרש לנושא לקראת כל שנת שמיטה ומקיים ימי עיון לרבני בתי ספר ולצוותי ההוראה. כמו כן מפתחים חומרי למידה שונים ודואגים להפצתם במערכת החינוך. לאחרונה החלו בחלק מהישיבות הציוניות (כגון ישיבת ברכת יוסף (אלון מורה) עתניאל וירוחם) ללמוד את ענייני השמיטה בתור נושא מרכזי בלימוד העיון, וזאת בשינוי מהנוהג הוותיק בישיבות שהלימוד המרכזי הוא סביב מסכת של התלמוד הבבלי.

הקראים והשמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב היהודים הקראים מקובלת הדעה כי מצוות השמיטה אינה רלוונטית בזמן הזה היות שאנו עומדים במצב "שאין אנו חיים במסגרת החוקים והאפשריות לקיום החוקים הנ"ל בדיוק כמו הקורבנות, טקסי ההיטהרות (פרה אדומה, מצורע) ודינים נוספים." (הרב משה בן יוסף פירוז). מצב זה מוגדר כ"גולה" או "גלות", ולכן לא ניתן לקיים מספר מצוות התלויות בביטול המצב הזה.

כמו כן מסכימים רוב הקראים כי היום אי אפשר לקיים את מצוות השמיטה משתי סיבות:

  1. אין לכל אחד מעם ישראל נחלה (אדמה השייכת לו ואותה הוא מעבד על מנת לאכול את יבולה).
  2. כיום, אין אנו יכולים לקחת פירות וירקות מהירקן השכונתי או מסופר מרקט ללא תשלום (כמו בזמן שהשמיטה נהגה לפני אלפי שנים).

שתי סיבות אלו מהוות מעין תנאים לקיום מצוות השמיטה בעיני הקראים.

ספרי הלכה על השמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסכת שביעית

שנת היובל

פירות ארץ ישראל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שמיטה בוויקישיתוף
מאמרים
אתרי אינטרנט
הלכות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב אליהו ליפשיץ, "שביעית בזמן הזה מהתורה או מדרבנן", ישיבת ברכת משה
  2. ^ דוד הנשקה, "לגילגוליה של שיטת הרמב"ם על שביעית בזמן הזה". בתוך "אסופות", ספר שנה למדעי היהדות, ספר שמיני, ירושלים ה'תשנ"ד. עמודים קסט-קפד.
  3. ^ אבות דרבי נתן לח וראו גם בבלי, שבת לג א וכן במדרש תנחומא, בהר א
  4. ^ ויקרא כ"ו ל"ד
  5. ^ דבה"י ב' ל"ו כ"א
  6. ^ יוספוס, קדמוניות יא, ח 338.
  7. ^ יוספוס, קדמוניות יב, ג 138-146.
  8. ^ יוספוס, קדמוניות יד, י 202.
  9. ^ יוספוס, קדמוניות טו, א 7.
  10. ^ הרב מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד סז

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.