ניגר איש עבר הירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניגֶר איש עבר הירדן (? - 68 לספירה) היה מצביא יהודי, נציב באדום[1], ממפקדי הצבא היהודי במרד הגדול.

כרבים ממנהיגי המרד הגדול, כל הידוע על ניגר לקוח מכתבי יוסף בן מתתיהו ואין מקורות נוספים המעידים על חייו. המקור היחיד בו הוא נזכר, הוא הספר "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", שם הוא מתואר כאחד מגדולי גיבורי המלחמה היהודים של זמנו.

מקום הולדתו של ניגר הוא גם מקור כינויו: הוא "היה מילידי ארץ עבר הירדן (ביוונית: פֶּרַיָה) ונקרא על שמה 'איש עבר הירדן' (ביוונית: איש פריָה)" (ובאנגלית: Niger the Peraean).[2]

ההתקפה על גאלוס בדרך בית חורון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 66 לספירה, עוד בשלב המוקדם של המרד הגדול, לאחר שהמורדים סילקו את חיל המצב הרומאי תחת פלורוס, הנציב ביהודה, ואת צבאו של המלך היהודי אגריפס, יצא הנציב הרומאי בסוריה, קסטיוס גאלוס, לדכא את המרד הספונטני. כשסיים "לטהר" את הגליל (אוקטובר 66)[3], ירד עם צבאו דרומה לחבל יהודה. לאחר שעבר בקיסריה, אנטיפטריס ולוד, יצא עם לגיונותיו בדרך בית חורון לכיוון ירושלים וחנה בגבע (או גבעון)[4]. כשראו המוני עולי הרגל העושים את חג הסוכות בירושלים, שהמלחמה מתקרבת לעיר הבירה, תפסו נשק בידם ויצאו לתקוף את המחנה הרומאי, כשהם בוטחים במספרם העצום. המוני היהודים התנפלו על הרומאים, הבקיעו את ביצורי המחנה שלהם והחל קרב פנים אל פנים. לאחר הרג רב במחנה הרומאי, נהדף ההמון היהודי על ידי הפרשים הרומאים וחזר לירושלים. למרות הנסיגה, הייתה הפשיטה ניצחון יהודי. בקרב נהרגו 515 חיילים רומאים (כ-400 רגלים והשאר פרשים) לעומת 22 חללים יהודים בלבד. יוסף בן מתתיהו מציין את גיבורי הקרב: "מונבז וקאנדיאוס ויחד עמם גם ניגר איש עבר הירדן וסילס הבבלי". עם נסיגת היהודים לירושלים, תקף שמעון בר גיורא בעורף הלגיון הרומאי, שעלה בדרך בית חורון לכיוון ירושלים, והצליח להבריח את החיל המאסף ולקחת ממנו שלל. את שלושת הימים בהם התמהמה לגיונו של גאלוס בגבע, ניצלו היהודים לתפיסת ראשי ההרים במעלה בית חורון לצורך שליטה על הדרך מלוד לירושלים.[5]

הקמת ממשלת המרד בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, ניסיונו של אגריפס לפייס את המורדים ולשכנעם לפרוק את נשקם נכשל. שני שליחיו הותקפו באכזריות ולאחר שאחד מהם נרצח, התעורר זעם העם על המורדים[6]. כשראה קסטיוס גאלוס את תחילתן של המלחמות הפנימיות בין היהודים בירושלים, ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף את העיר. לאחר 5 ימים בהם לא הצליח לפרוץ את החומה הצפונית של הר הבית[7], נואש פתאום גאלוס מהמצור ונסוג בחזרה למחנה שהקים בקרבת ירושלים. הנסיגה הפתאומית העירה במורדים תעוזה מחודשת והם החלו לרדוף אחרי הרומאים המבוהלים ולזנב בהם[8] עד רדת החשכה, אז "הספיקו הרומאים להימלט אל בית-חורון"[9]. הנסיגה הרומאית מירושלים סיפקה לרבים מנכבדי היהודים את ההזדמנות לעזוב את העיר, אותה דימה יוסף בן מתתיהו "לאניה טובעת בים"[10]. אבל לא כל שכבת האצולה נטשה את ירושלים. כשחזרו הרודפים לעיר, משכו אליהם, בין אם מרצון או בכח, את אלה שעד אז התנגדו למלחמה. הם התאספו איתם ביחד בהר-הבית והקימו את ממשלת המרד. מושלים צבאיים מונו לפקד על חבלי הארץ השונים[11], כאשר על חבל אדום מונו יהושע בן צפא ואלעזר בן חנניה, ממשפחות כהנים גדולים. מושלי אדום החדשים מטעם הממשלה הלאומית "הוצנחו" על ניגר, שהיה בעצמו "ראש אדום בימים ההם" ומעתה נאלץ לסור למרותם.[2] שמעון בר גיורא, לעומתו, שגם הוא לא מונה לתפקיד צבאי בכיר על ידי הממשלה הלאומית, נדחק לידי הקנאים הקיצוניים והצטרף אל הסיקריים המתבצרים במצדה, משם ערך פשיטות על בתי העשירים בחבל אדום. כשהתגברו מקרי השוד והרצח, הגיבו מושלי אדום בהקמת צבא מקומי ושמירה על הכפרים.[12]

ההתקפה על אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכה הגדולה שהונחתה על קסטיוס גאלוס הפילה אימה על הקיסר נירון[13], שבחר באספסינוס, גנרל עטור ניצחונות בבריטניה, לפקד על דיכוי המרד ביהודה[14]. אספסינוס, בעזרת בנו, טיטוס, אסף "את כל צבאות הרומאים אשר בסוריה", יחד עם הלגיונות ה-5 וה-10, וחילות העזר של מלכי האזור, כדי לכבוש את ארץ יהודה (67 לספירה)[15]. אבל תבוסתו של גאלוס, מאידך, גם הגבירה את תאוות הניצחון בקרב המורדים, שהחליטו להרחיב את ההתקפה לאזורים נוספים בארץ, הרחק מירושלים. העיר שנבחרה להיות המטרה הראשונה היא אשקלון, ש"איבת עולם הייתה בינה ובין היהודים". יוסף בן מתתיהו מציין את שמותיהם של שלושת מפקדי הפעולה: "שרי-חיל ואנשי-מעלה בגבורתם וחכמתם, והם ניגר איש עבר הירדן וסילס הבבלי ויחד איתם יוחנן האסי"[16] (מפקד מחוז תמנה, לוד, יפו ואמאוס)[2]. אשקלון הייתה אמנם עיר מבוצרת, אבל נתונה להגנת גדוד חי"ר אחד בלבד ויחידת פרשים (500[1] או 120[17] רוכבים), תחת פיקודו של אנטוניוס[16]. היהודים הגיעו בסערה לשערי העיר, אך אנטוניוס, שכבר ידע על ההתקפה המתוכננת, לא נבהל מכמות האנשים או מעוצמת התלהבותם, ויצא אליהם עם הפרשים שלו. הרומאים עמדו בהתקפה והצליחו להדוף את המטפסים על חומת העיר. למרות היתרון המספרי והמוראלי של היהודים, הקרב הפך מיד לכישלון. היהודים הפגינו נחיתות צבאית, כאשר המון רגלי של "אנשים צפופים בלי סדר" ללא ניסיון קרבי, הסתער עם כל הבא ליד, מתוך זעם ולא מתוך תכנון מוקדם, על "אנשי צבא מזוינים מכף רגל ועד ראש", "גיבורי חיל מלומדי מלחמה" בצבא מסודר, חיילים מקצועיים על סוסים, המצייתים לפקודות. השורות הראשונות של המערך התוקף התמוטטו מול הרוכבים הרומאים ונלחצו אחורה אל השורות האחוריות "וחרב איש הייתה באחיו". הקרב מול חומת אשקלון הסתיים בבריחת היהודים לכל עבר, כשהשטח המישורי מעניק יתרון לרוכבים הרומאים. הרומאים השיגו את הנמלטים, אגפו אותם והרגו בהם בעזרת רומחים ללא קושי. הלוחמים היהודים, שהתבישו "ממנוסתם המהירה", עוד ניסו להשיב מלחמה וקיוו להפוך את תוצאת הקרב, אבל הניצחון הרומאי היה בלתי נמנע. הקרב הסתיים רק בלילה כשלרומאים פצועים מעטים בלבד. בין החללים הרבים בצד היהודי, היו גם שני המפקדים, יוחנן וסילס. המפקד השלישי, ניגר, נשאר בחיים ומצא מקלט יחד עם המוני הפצועים בעיירה האדומית שעלית (או שעלים. ביוונית: סאליס).[18]

ההתקפה השנייה על אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התבוסה הכואבת, לא עבר זמן רב והיהודים יצאו להתקפה נוספת על אשקלון, הפעם במספר גדול יותר של אנשים, אבל עם אותם חסרונות צבאיים. אנטוניוס הציב להם מארב בדרכם לעיר ושוב הסב להם חללים רבים. כמו בהתקפה הראשונה, גם הפעם בין ניצולי הקרב היה ניגר, "אשר הפליא להראות את גבורתו בעת מנוסתו". היהודים הנמלטים וניגר בתוכם מצאו מקלט במבצר בכפר בשם בלצדק. חייליו של אנטוניוס ויתרו על הניסיון לכבוש אותו וכדי לודא את הריגתו של ניגר, הציתו אש בחומת המבצר. כשראה ניגר את המבצר נשרף סביבו, קפץ לתוך מערה עמוקה בחלקה האחורי של המצודה ונקבר תחת ההריסות. כשראו החיילים שהאש עלתה מתוך המגדל, שבו לאשקלון בשמחת ניצחון על מותו של "שר-הצבא הגדול מכל היהודים בגבורתו". כעבור 3 ימים, בזמן החיפושים אחר עצמותיו כדי להביאן לקבורה, שמעו המחפשים את קולו של ניגר בוקע מן המערה. חזרתו בשלום של ניגר נראתה ליהודים השמחים מעין אות אלוהי, שהאיש הזה "נועד להוציא ולהביא את צבאותיהם במלחמה העתידה".[19]

מלחמת אחים ורצח פוליטי בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבל הפירוש המשיחי של האירוע היה שגוי. מכונת המלחמה הרומאית לא נעצרה ולאחר שסיים את מלאכת כיבוש הגליל (בסוף שנת 67), פנה טיטוס לירושלים[20]. בתקופת ה"המתנה" למצור הרומאי על ירושלים, התרחב הפילוג בעם בין רוב תושבי העיר, שתמכו בהנהגה הלאומית המתונה, לבין הקנאים הקיצוניים, שהאשימו את האליטות בבגידה. מלחמת אחים פרצה[21] והקנאים נאלצו להתבצר בעזרה הפנימית של הר הבית, כשהממשלה הלאומית מונעת מהם לצאת[22]. הקנאים הזעיקו לעזרתם את האדומים, "עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה", כשהם מאשימים את הממשלה בבגידה במרד וכניעה לרומאים[23]. כשחברו האדומים לקנאים בירושלים, הם פצחו במסע עונשין נגד המנהיגים המתונים והמשפחות העשירות[24]. כשהבינו האדומים שהולכו שולל על ידי הקנאים[25], הם עזבו את ירושלים, מה שלא מנע מהקנאים להמשיך במסע חיסול שכבת ההנהגה הלאומית (שנת 68). הם רצחו את נכבדי העיר וגם את גיבורי המלחמה, מתוך חשש שאלה יתעמתו איתם ויענישו אותם. לא נשארה מפלגה שלא העלילו עליה כדי לחסלה. "הם לא הבדילו בין אשמה גדולה ובין קטנה, ורק עונש אחד גזרו על החייבים – הוא עונש המוות". לאחר מספר רציחות פוליטיות של ראשי הממשלה הלאומית, חנן בן חנן, יהושע בן גמלא[26] ויוסף בן-גוריון[27], גם תורו של ניגר הגיע. הקנאים "סחבו אותו ברחובות העיר" תוך שהוא זועק ומראה את פצעי המלחמה שעל גופו, המעידים על כך ש"הפליא גבורה במלחמותיו עם הרומאים". כאשר הוצא משערי העיר, הבין ניגר שלא יוכל להינצל מהלינץ' והחל להתחנן לרוצחיו שיקברו את גופתו לאחר מותו. אבל הם הודיעו לו שאפילו את החסד הזה לא יקבל והוציאו אותו להורג. לפני מותו, ניגר עוד הספיק לקלל את רוצחיו ולנבא את סופם: ש"יבואו הרומאים וינקמו מהם את דמו", שיסבלו ממוות ורעב, וירצחו זה את זה. יוסף בן מתתיהו טוען, שמותו של ניגר הסיר את חששם של הקנאים "פן יבוא איש לשים קץ לשלטונם", אך יחד עם זאת, שקללתו של ניגר את הקנאים נתגשמה, כאשר "כעבור זמן קצר קמו מריבות ביניהם וכל איש טעם את טעם שגעון חברו".[27]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של ניגר נזכרת בספרו של הווארד פאסט, "ברניקה החשמונאית". ניגר הוא בין כארבע מאות הקרואים בקבלת פנים שעורכת ברניקי לחברי הסנהדרין הגדולה. הוא מלוה בקבלת הפנים את הכהן הגדול ומכונה בספר "נשיא המלחמה המוזר של היהודים הנוודים בארץ גלעד ובמדבר חסר־הנתיבות שממזרח לגלעד".[28]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ג', ב', א'
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', כ', ד'.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ט
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', י"ט, א'
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', י"ט, ב'
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', י"ט, ג'
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', י"ט, ה'
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', י"ט, ז'
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', י"ט, ח'
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', כ', א'
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', כ', ג'
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', כ"ב, ב'
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג', א', א'
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג', א', ב'
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג', א', ג'
  16. ^ 16.0 16.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג', ב', א'
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג', ד', ב'
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג', ב', ב'
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג', ב', ג'
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ב', ה'
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ג', ב'
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ג', י"ב
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ד', א'
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ה', א'
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ה', ה'
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ה', ב'
  27. ^ 27.0 27.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', ו', א'
  28. ^ הוארד פאסט, ברניקה החשמונאית (במקור באנגלית: "בתו של אגריפס"); מאנגלית: אוריאל שלח, תל אביב: הוצאת הדר, תשכ"ו; עמ' 186.