ניקולאס החמישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניקולאס החמישי
15 בנובמבר 1397; סרזנה שבאיטליה - 26 במרץ 1455; רומא (בגיל 57)
Paus Nicolaas V door Peter Paul Rubens.jpg
ניקולאס החמישי
שם בשפת המקור Nicolaus V
מדינה מדינת האפיפיור
האפיפיור ה-208
תקופת כהונה 16 במרץ 144726 במרץ 1455 (8 שנים)
הקודם בתפקיד אאוגניוס הרביעי
הבא בתפקיד קליקסטוס השלישי

ניקולאס החמישי ניקולאס החמישי, (במקור הליטיני: Nicolaus V), הוא טומאזו פארנטוצ'לי (באיטלקית:Tomamaso Parentucelli), נולד בסרזנה ב-15 בנובמבר 1397, ונפטר ברומא ב-25 במרץ 1455. ניקולאס היה אפיפיור שכיהן ממרץ של שנת 1447 ועד יום מותו.[1]

חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאס היה בנם של פיסאן ברטולומאו (איטלקית: Pissan Bartolomeon), ואנדריאולה (איטליקית: Andreola). אביו היה רופא שאולץ בשל סיבות פוליטיות שונות למצוא מחבוא בעיר סרזנה, מקום הולדתה של אנדריאולה אשתו, שם נפטר בהיות ניקולאס נער צעיר.

ניקולאס התחיל את לימודיו האקדמאיים באוניברסיטת בולוניה, בהתמחות באומנות, אך נקלע לבעיות כלכליות ונאלץ למצוא עבודה בפירנצה, שם עבד תחילה כמורה פרטי לילדים של רינלדו דגלי אלביזי, ואחר כך בבית פאלו סטרוזי. כשחזר לבולוניה בשנת 1419,[2] התחיל ללמוד תאולוגיה, ולאחר שלוש שנים, בתום לימודיו האקדמיים, בהיות בן 22 החל לשרת את ניקולו אלברגטי (איטלקית: Nicolo Albergati), הבישוף של העיר. ניקולאס ליווה את הבישוף בכל שליחויותיו, וכשאלברגטי מונה כקרדינל, עבר איתו לרומא.[3]

ניקולאס ליווה את אלברגטי במשך כעשרים שנה, ובזכות כך התאפשר לו לעסוק בשני תחביביו - איסוף ספרים ואדריכלות[4] ניקולאס הכיר היטב את הכתוב בספרים שאסף, ואף נשתמרו כמה מספריו שבהם ניתן לראות את הערות השוליים שלו. ידיעותיו היו מהסוג האנציקלופדי כמקובל באותה תקופה, והוא זכה להפגין ידע זה בקונסול של פירנצה, כשהרבה לדבר עם הכמרים היוונים תאולוגיה סכולסטית. חרף ההצעות הנשנות מצד האפיפיור יוג'ין ה-IV לבוא לשרת אותו, ניקולאס נשאר נאמן לאלברגטי וליווה אותו עד יום מותו.[5]

בשנת 1443, עם מותו של ניקולו אלברגטי, יוגין ה-IV מינה את ניקולאס תחילה כסגן קמרלנמגו (Vice-CAMERLENGO), ולאחר שנה כבישוף של בולוניה. בתוקף תפקידו כבישוף, נשלח פעמיים למיסיון בגרמניה[6] ובאיטליה.[7] בשנת 1446, עקב הצלחתו העצומה בשליחותו, Eugene IV העניק לו את כובע הקרדינל, משרה אשר כיהן בה במשך חודשיים בלבד.[8] ב-6 במרץ 1447 עם מות האפיפיור (ב-23 בפברואר),[9] נבחר ניקולאס לאפיפיור על ידי שמונה עשר קרדינלים שהיו נוכחים בקונקולווה (Conclave), והוכתר ב-19 במרץ בשם ניקולאס, שם שנבחר מתוך הודיה למורו ורבו הקרדינל ניקולו אלברגטי.[10]

ניקולאס היה בעל מבנה גוף קטן, פנים חיוורות, תווי פנים מובהקים ועיניים כהות וחודרות . הוא היה בעל אופי אנרגטי וחיובי. הוא תואר כאיש פשוט, צנוע , נקי מנפוטיזם ושבחר כל קרדינל שלו בקפידה, אך עם נטייה לכעוס כשלא עשו כרצונו באופן מיידי.[11]

אפיפיור הרנסנאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאס היה מראשוני האפיפיורים של הרנסאנס, הוא ניסה לקדם את מעמד הכנסייה והנצרות על ידי הפיכתה למובילת התרבות, ועשה זאת על ידי הכנסת אינטלקטואלים שונים ואמנים לשותפות איתו בכנסייה. אימוץ הלך רוח הרנסאנס היה עניין מהפכני באותה התקופה, שכן המשכילים של אותה העת ובניהם לורנצו וואלה (Lernzo Valla) השתמשו בטכניקות טקסטואליות והיסטוריות שהיו מנוגדות למחשבת הכנסייה, ואף הוכיחו כי Donation of Constantine היה זיוף של המאה ה-18.[12] עניין זה לא הרתיע את ניקולאס, שכן מטרתו הייתה להפוך את רומא למקום של אמנות, ספרות ויצירה, עיר פורחת שתהיה ראויה להיות בירת הנצרות העולמית. מבחינה ארכיטקטונית, הוא ביקש מאמנים לשפץ ולבנות מחדש כנסיות רבות, ארמונות וגשרים ברומא. בין האמנים שאותם העסיק נמנו פרה אנג'ליקו (Fra Angelico), ושותפו בנזו גוזילו (Benozzo Gozzilo).[13]

אחת ממטרותיו של ניקולאס במהלך כהונתו כאפיפיור הייתה העשרת חיי הדת של מאמיניו. הוא השתמש בחגיגות של אחדות הכנסייה בשנת 1450 על מנת למשוך את ההמונים, ושלח שליחי כנסייה לארצות הנוצריות החשובות במטרה להחזיר את הסמכות הדתית ואת הכבוד לחיי הדת והאורתודוקסיה שבזמנו החיל להידרדר. בין השליחים נמנו ניקולאוס קוזאנוס, שנשלח לגרמניה, בוהמיה והאזור, ג'ון קפיסטרינו John Capistrano)) שנשלח למרכז אירופה, והקרדינל Guilllaume d'eEstouteville שנשלח לצרפת. אך לצערו של ניקואלס החמישי שליחותם לא נחלה הצלחה מרובה.[14]

בזכות קשריו הטובים עם משפחות רומיות הוא הצליח להחזיר את הסדר והיציבות לעיר. הוא הסיר את שליחי החרב שהיו בעיר, קנה בחזרה ערים, ניקה את הרחוב וסלל דרכים.[15] הוא שיקם את ה-"Aqua Virgo", מקום יקר ללב האיטלקים עד ימים אלו (Acqua Tervi). עם זאת, ניקולאס בעיקר עבד על הפיכת קריית הוותיקן למקום שיהיה ראוי למושב האפיפיור (שעד אז ישב במקום אחר). עדיין ניתן לראות חלק מהשיפוצים שערך בוותיקן, בעיקר בצד השמאלי של St. Damasusand, ובית התפילה של סאן לורנזו. כמו כן הוא שיפץ את בזיליקת פטרוס הקדוש.[16]

דיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת כהונתו של יוג'ין ה-IV, האפיפיור שקדם לניקולאס, הייתה סוערת. הוא לא היה מקובל בצרפת, גרמניה נאפולי וגם לא על בני עירו רומא. עימות שהיה ליוג'ין עם מרטין החמישי הוביל בסופו של דבר לגירוש של יוג'ין מרומא למשך תשע שנים עד לסתיו של שנת 1443. ניקולאס לעומת זאת, היה דיפלומט מוצלח ונחל הצלחות פוליטיות רבות. בעת הכתרתו אמר לנציגים של גרמניה ונפולי שנכחו באירוע, כי לדעתו האפיפיור שעד כה פרס את ידיו יתר על המידה, ובכך גזל מכוחם של הבישופים המקומיים, וכי בכוונתו לתת זכויות מתאימות לבישופים השותפים במלאכתו.[17] בין הצלחותיו הדיפלומטיות של ניקולאס נמנות הסרת המחלוקת העזה בין מועצת בזל והאפיפיור פילקס החמישי, ונתינת עצמאות מדומה לבלוגנה שלא הייתה ניתנת למשטור בכל מקרה.[18]

גם בתחום הדתי ניקולאס שאף לשלום והיה שותף בגישור בין הכנסייה הקתולית לכנסייה היוונית, ובשנת 1451 התיר לקפריסאי ממוצא יווני לשאת אישה "בנישואים קתוליים על פי הניסוח היווני", דוגמה אחת לסימביוזה של מסורות בתחום הדתי.[19]

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במרץ 1452, ניקולאס הכתיר את פרדריך השלישי לקיסר ברומא, וזאת הייתה לפעם האחרונה שבה באפיפיור מכתיר את הקיסר. בסוף ימיו נדמה כי ניקולאס ניסה לרכז את השלטון בידיו הבלעדיות ולשם כך ביטל את מועצות ההגמונים. אך ניסיון זה הביא למרד, כשבינואר 1453, נודע כי סטפאנו פורקארו (Stefano Porcaro) רקם תוכנית להתנקשות בחיי ניקולאס. בעקבות כך, ניקולאס הוציא את סטפאנו ושותפיו להורג, אך המשיך לדאוג ולחשוש מאז.[20]

לאחר מכן ביוני, חדשות על נפילת קונסטנטינופול בידי הטורקים (29 במאי) הגיעו לידו והוא ניסה לארגן מסע צלב אך ללא הועיל. בנוסף לכך, הוא זימן קונגרס של המדינות האיטלקיות לרומא כדי להגיע להסכם שלום, אך גם זה היה לשווא. לבסוף הסכם שלום חשאי נרקם בין ונציה למילאן, שאליה הצטרפה גם פירנצה. למרות כעסו של ניקולאס, שלא ידע על המשא ומתן (הסכם לודי). למרות שבתחילה ניקולאס כעס שלא ידע על המשא ומתן, הוא תמך בהסכם ואף שכנע את אלפנסו הראשון מלך נאפולי וסיציליה להצטרף להסכם, ושלום נמשך בין כוחות האיטלקיים (מלבד גנואה), במשך עשרים וחמש שנה.[21]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאס היה איש משכיל שאהב להיות בחברת אנשים משכילים והמוניסטים. הוא ארגן את תרגומם של שלל ספרים יוונים קלאסיים ללטינית. איסוף ספרים היה תחביבו של ניקולאס עוד בתקופה ששירת את ניקולו אלברגטי, ובעת כהונתו כאפיפיור ניצל את כוחו לאיסוף ספרים נרחב אף יותר. ניקולאס שלח שליחים שילקטו ואף יבזזו ספרים ויומנים מכנסיות וארמונות ברחבי אירופה, וכך שימר ספרים, יומנים וכתבים עתיקים רבים. איחוד של הכניסה המערבית והמזרחית בתקופת ניקולאס, תרם אף הוא לאיסוף הספרים וכן להגעת משכילים יוונים רבים למערב בעקבות הגעתו של ג'ון בסריון (John Bessiarion) שהיה ארכיבישוף של ניקאה.[22]

עם מותו הוריש את אוסף ספריו שמנה 1,200 ספרים ביוונית ובלטינית לספריית הוותיקן ולמעשה היה המייסד האמיתי של הספרייה. ניקולאס נחלש בעקבות מחלת השיגדון ומת במרץ 1455. חלומותיו לשיקום רומא, והצבת האפיפיורות כמנהיגת הציוויליזציה נמוגו עם נפילת קונסטנטינופול על כל השלכותיה.[23] ניקולאס לא השלים את כל הפרויקטים שהתחיל בימיו, אך בנאומו האחרון על מיטתו חוליו הוא סיפר על הצלחותיו הרבות וכן הדגיש לקרדינלים שלו את חזונו הדתי להמונים חסרי התרבות וההשכלה.[24]

Jubilee[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגתו של ניקולאס להמון העם חסר ההשכלה והתרבות עוצבה הרבה בהשפעת רעיון שנת היובל (ג'ובילי) Jubilee ב-1450. שנת הג'ובילי היא השנה בה עולים לרגל לרומא על מנת להיטהר מחטאים, טקס שנוסד על ידי בוניפציוס הקדוש (Boniface VIII) בשנת 1300. שנת הג'וביליי ב-1450 הייתה יוצאת דופן משום שהייתה זו השנה הראשונה שבה לא היה לאפיפיור יריב, והחגיגות באותה השנה הפכו לחגיגות של אחדות ושלום הכנסייה. החגיגות ועולי הרגל הציפו את רומא עד כדי כך שרבים נאלצו ללון בשדות ובכרמים כי לא היו מיטות פנויות בעיר. ניקולאס ראה בחגיגות הזדמנות פז לעידוד הדת, ובכל סוף שבוע הציג את דמויותיהם של פטרוס ופאולוס וישוע בחוצות העיר. לג'ובילי היו תוצאות הרסניות בדמות מגפה קשה שפרצה בקיץ, והשתוללות של חמור ב-19 בדצמבר שגרמה לדריסה המונית שבה נהרגו כמאתיים אנשים. עם כל זאת, חגיגות הג'ובילי סימלו רשמית את איחוד הממלכה ואת סמכות הכנסייה ברומא.[25]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244-245, 1986 Edition
  • The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1040-1042, 2002 Edition
  • Duffy, Eamon. Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997)
  • Ullmann, Walter. A Short History of the Papacy in the Middle Ages (London, Methuen, 1972)
  • Scannell, Thomas. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May
  • ארבל, בנימין. "צומת תרבויות ים תיכוני: קפריסין ה"פרנקית והווציאנית", זמנים: רבעון להיסטוריה (האוניברסיטה הפתוחה תל אביב, קיץ 1990)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניקולאס החמישי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244-245, 1986 Edition.
  2. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  3. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244,1986 Edition.
  4. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 134.
  5. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  6. ^ The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1040, 2002 Edition.
  7. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  8. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 134.
  9. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  10. ^ The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1040, 2002 Edition.
  11. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  12. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 137.
  13. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  14. ^ The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1041, 2002 Edition.
  15. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  16. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  17. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 136.
  18. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244, 1986 Edition.
  19. ^ בנימין ארבל, "צומת תרבויות ים תיכוני: קפריסין ה"פרנקית והווציאנית", זמנים: רבעון להיסטוריה (האוניברסיטה הפתוחה תל אביב, קית 1990) עמוד 89.
  20. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  21. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  22. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p.137).
  23. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  24. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 13
  25. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 136.


הקודם:
אאוגניוס הרביעי
אפיפיור
(רשימה)
הבא:
קליקסטוס השלישי