נעלי הדייג (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נעלי הדייג
The Shoes of the Fisherman
1968 Shoes Fisherman New York.jpg
מבוסס על נעלי הדייג עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי מייקל אנדרסון עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ג'ורג' אנגלוד עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט ג'יימס קנוואי, ג'ון פטריק עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה ארנסט וולטר עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים אנתוני קווין
Folco Lulli
Jean Rougeul
Peter Copley
ניאל מקגיניס
Burt Kwouk
Marne Maitland
Arthur Howard
George Pravda
Gerald Harper
אקה לינדמן
John Frederick
Paul Rogers
Isa Miranda
ארנולדו פואה
דייוויד ג'נסן
ויטוריו דה סיקה
אוסקר ורנר
לורנס אוליבייה
קלייב רוויל
ליאו מק'קרן
ברברה ג'פורד
ג'ון גילגוד
פרנק פינלי
רוזמרי דקסטר
ליאופולדו טריאסטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה אלכס נורת' עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום ארווין הילר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה מטרו גולדווין מאייר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה מטרו גולדווין מאייר, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 14 בנובמבר 1968 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 162 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נעלי הדייג (באנגלית: The Shoes of the Fisherman) הוא סרט אמריקאי משנת 1968, שמבוסס על רומן בעל אותו שם משנת 1963 מאת הסופר האוסטרלי מוריס ווסט. הסרט צולם ברומא, בוים על ידי מייקל אנדרסון והופץ על ידי Metro-Goldwyn-Mayer.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיא המלחמה הקרה, קיריל פאבלוביץ' לאקוטה, הארכיבישוף המטרופולין של לבוב, אוקראינה, שוחרר במפתיע לאחר 20 שנה במחנה עבודה בסיביר על ידי סוהר לשעבר שלו פיוטר איליץ' קמניב, כיום ראש ממשלת ברית המועצות.

הוא נשלח לרומא, שם האפיפיור הקשיש פיוס ה-13 ממנה אותו לקרדינל ומאמץ את התואר אתנסיוס. לאקוטה נרתע, מתחנן לקבל "משימה פשוטה עם אנשים פשוטים", אבל האפיפיור מתעקש שהוא יכרע ברך ויקבל את קישוט הארגמן שמייעד את דרגת הקרדינל.

כאשר האפיפיור מתמוטט לפתע ומת, מתחיל תהליך בחירת האפיפיור, והקרדינל לאקוטה משתתף כאחד מהבוחרים. במהלך ה-sede vacante, שני קרדינלים בפרט, הקרדינל לאונה והקרדינל רינלדי, מוצגים כפאפאבילי (המועמדים) המובילים. לאחר שבעה פתקים הבחירה מגיעה למבוי סתום, לאקוטה נבחר במפתיע לאפיפיור כמועמד פשרה (שהוצע על ידי הקרדינל רינלדי) בהילולה ספונטנית בקפלה הסיסטינית על ידי מועצת הקרדינלים, שרבים מהם שוחחו עמו והתרשמו מרעיונותיו ומהענווה שלו. לאקוטה לוקח את שמו של האפיפיור קיריל. בינתיים, העולם נמצא על סף מלחמה גרעינית עקב סכסוך סיני-סובייטי שהחמיר בגלל רעב שנגרם מהגבלות סחר שהוטלו על סין מארצות הברית.

בערב שלאחר בחירתו, האפיפיור קיריל, בסיועו של העובד שלו ג'לסיו, חומק מהוותיקן וחוקר את העיר רומא לבוש ככומר פשוט. במקרה, הוא נתקל בד"ר רות פייבר, שנמצאת בנישואים בעייתיים עם עיתונאי הטלוויזיה הרומאי, ג'ורג' פייבר.

עלילה משנית מרכזית בסרט היא מערכת היחסים של האפיפיור עם התאולוג והמדען השנוי במחלוקת האב טלמונד. האפיפיור הופך לידידו האישי הקרוב של טלמונד, אך לצערו העמוק, בתפקידו הרשמי, עליו לאפשר לקונגרגציה הקדושה לצנזר את טלמונד בשל דעותיו ההטרודוקסיות. עם זאת, השניים נשארים חברים וטלמונד הופך ליועץ המהימן ביותר של האפיפיור. לצערו העמוק של האפיפיור, האב טלמונד מת ממחלה נוירולוגית, זמן קצר לאחר שנתן לראשון תמיכה נחוצה.

מאוחר יותר, האפיפיור חוזר לברית המועצות, לבוש בלבוש אזרחי, כדי להיפגש באופן פרטי עם קמנייב ועם המנהיג הסיני פנג כדי לדון במשבר המתמשך. האפיפיור קיריל מבין שאם הצרות בסין יימשכו, המחיר עשוי להיות מלחמה שעלולה לקרוע את העולם לגזרים. בהכתרתו לאפיפיור, קיריל מסיר את כתר האפיפיור שלו ומתחייב למכור את רכוש הכנסייה כדי לעזור לסינים, לשמחת ההמונים בכיכר פטרוס הקדוש למטה. פעולה מהפכנית זו מביאה לעולם הזדמנות חדשה לשלום.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת בדאפי סקוור, ניו יורק

זכויות הסרט נקנו על ידי MGM ב-1964. ג'ורג' אנגלונד מנשכר להפיק ולכתוב את התסריט עם מוריס ווסט.[1][2] אנתוני קווין הוכרז ככוכב הסרט מוקדם יחסית. הבמאי המקורי היה אמור להיות הבמאי הבריטי אנתוני אסקווית', אבל הוא חלה בנובמבר 1967 (ולבסוף מת כמה חודשים לאחר מכן) והוחלף במייקל אנדרסון.[3] אנגלונד ביקש ייעוץ טכני מהוותיקן אך לא קיבל אישור לצלם שם, אז היה צורך לשחזר מקומות כמו הקפלה הסיסטינית.[4]

כתר האפיפיור המשמש לסצנת ההכתרה בסרט מעוצב על פי הכתר האפיפיורי של האפיפיור פאולוס השישי. סוף הסרט שונה מהספר.

לטענת מוריס ווסט:

מבחינה מבנית, תמיד חשבתי ש"נעלי הדייג" הוא אחד הספרים החלשים שלי. הוא נודד יותר מדי. התסריט לסרט מהודק יותר, ישיר יותר ואני חושב שהוא אומר בצורה חזקה יותר חלק ממה שרציתי לומר ברומן. הגענו לנקודה בהיסטוריה שבה גברים - שחורים או לבנים, מרקסיסטים או קפיטליסטים, נוצרים או לא נוצרים - יצטרכו לבחור. או שהם יצטרכו להתחייב למעשה של אהבה זה לזה או לפעולת שנאה זה כלפי זה. גברים מכל צד צריכים לומר: "תראו כולנו אחים. למה אנחנו הורגים אחד את השני ברחובות? אל תפיל את פצצת האטום. בוא נדבר עוד שעה אחת". היום זה הניצחון האמיתי של הטוב על הרע. זה מה שניסיתי להכניס בנאום האחרון לסרט.[5]

לדברי מוריס ווסט הוא בילה חודשים בעבודה על סצנה שבה טלמונד נחקר על ידי האינקוויזיציה. הוא אומר שבסופו של דבר הסצנה עבדה "אבל רק מפני שהתעצבנתי אחרי שגיליתי שהיא שונתה על ידי השחקנים בהסכמת הבמאי. טענתי שזה הרס את התוקף התאולוגי של העלילה תוך הפרת התחייבויות חוזיות בין האולפן לביני". ווסט אמר ש"בסוף הסרט הצטברות הווריאציות הייתה כזו שהורדתי את שמי מהתסריט". זה גרם לו להסס למכור שוב "כל דבר מלבד מותחן או סיפור פשוט מאוד לסרטים" בגלל האופן שבו הוליווד "נוטה לעוות את הפילוסופיה והתאולוגיה הבסיסית של כל דבר שלא ניתן בקלות לעבד למסך".[6]

קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה הסרט השישי הפופולרי ביותר בקופות אוסטרליה ב-1969[7] אך עדיין היה אכזבה בולטת בקופות.[8] עלויות ההפקה ההולכות וגדלות של סרט זה, יחד עם תחנת זברה אינה עונה במקביל, הובילו להעברת נשיא MGM רוברט אובריאן ליו"ר הדירקטוריון, אך הוא התפטר מתפקידו בתחילת 1969 לאחר ששני הסרטים יצאו לאקרנים ונכשלו להחזיר את העלויות שלהם.

אלכס נורת' היה מועמד לפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר וג'ורג' דייוויס ואדוארד קרפגנו היו מועמדים לפרס אוסקר לעיצוב האמנותי הטוב ביותר.[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נעלי הדייג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "M‐G‐M Buys Novel by West". The New York Times. 16 ביוני 1964. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Scheuer, P. K. (18 בספטמבר 1964). "Broadway's mania: Set films to music". Los Angeles Times. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ "ANTHONY ASQUITH, FILMMAKER, DIES". New York Times. 22 פבר' 1968. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Dugas, D. L. (19 פבר' 1968). "Tradition guarded in film on pope". Los Angeles Times. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ La Badie, Don (5 במאי 1968). "Pilgrimage to the Set of 'Shoes of a Fisherman': 'Shoes of a Fisherman'". Los Angeles Times. p. q1. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ McDowell, Edwin (1 ביולי 1981). "PUBLISHING NOTEBOOK; JOSEPH HELLER IN DISPUTE WITH SIMON & SCHUSTER". The New York Times. p. C.24. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "The World's Top Twenty Films."
  8. ^ "MGM Had Loss Of $2.5 Million In First Period: Substantial Write-Offs' Are Taken on Certain Films; Revenue and Rentals Drop Firm Had Year-Earlier Profit". Wall Street Journal. 13 ינו' 1969. p. 10. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "The Shoes of the Fisherman". The New York Times. 2011. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2011. נבדק ב-11 בדצמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)