הקפלה הסיסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקפלה הסיסטינית - מבט מכיוון המזבח אל הכניסה

הקפלה הסיסטינית או הסיקסטיניתאיטלקית: La Cappella Sistina) היא כנסייה הנמצאת במתחם ארמון האפיפיור שבקריית הוותיקן, ברומא. הקפלה משמשת את טקס הקונקלווה, התהליך בו נבחר האפיפיור, וידועה בציורי הקיר שיצרו בה אמנים איטלקים בתקופת הרנסאנס, ביניהם ידועים בעיקר הפרסקו על תקרת הקפלה ופרסקו "יום הדין" שצייר מיכלאנג'לו במחצית הראשונה של המאה ה-16. פירוש השם הוא "הקפלה של סיקסטוס" (באיטלקית "סיסטו"), על שם האפיפיור שבימיו נבנתה.

ההיסטוריה של המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת שחזור של הקפלה לפני ציורי הפרסקו של מיכלאנג'לו

מבנה הקפלה הסיסטינית ניצב במקום בו עמדה לפני כן "הקפלה הגדולה" (באיטלקית: Cappella Maggiore). מבנה זה שימש כמקום ההתכנסות של ראשי הממסד האפפיורי ופגישותיהם נקראו "קפלת האפיפיור" (Capella Papalis). לצידה של "הקפלה הגדולה" פעלה גם קפלה קטנה יותר - "קפלת ניקולאס" (Chapel of Pope Nicholas V), שנקראה על שמו של ניקולאס החמישי ושימשה בתפקיד דומה. בזמן כהונתו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי. עמדה הקפלה בסכנת התמוטטות וקירותיה היו עקומים והוחלט לבנותה מחדש.[1]

באצ'ו פונטלי (Baccio Pontelli), אדריכל הקפלה החדשה, תכנן את המבנה על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים כפי שהן כתובות בתנ"ך. בנייתה של הקפלה, באורך של 40.93 מטר, ברוחב של 13.41 מטר ובגובה של 20.70 מטר, החלה בשנת 1477 נמשכה עד שנת 1480. לאחר סיום הבניה שלח לורנצו דה מדיצ'י קבוצה של ציירים בראשות פייטרו פרוג'ינו (Pietro Perugino) כדי שיעטרו את קירות המבנה. מחווה פלורנטינית זו באה עם סיומה של מערכה צבאית בין כוחות פירנצה לבין סיקסטוס.

בין חלונות הקפלה צויירו 32 פרסקאות ובהם דמויותיהם של ראשוני האפיפיורים. מתחת לחלונות אלו הופיע אפריז ארוך שהורכב משני מחזורים של פרסקאות (אחד בכל צד של קירות האורך של הקפלה), ובהם תיאורים מחיי משה ומחייו של ישו. בין האמנים שעבדו על פרסקאות אלו היו סנדרו בוטיצ'לי, קוזימו רוסלי (Rosselli), לוקה סינורילי (Luca Signorelli) ואחרים. כל פנל צוייר על ידי אמן אחד בליווי עוזריו מן הסדנה שלו.

כיפת המבנה עוטרה במוטיב של שמיים הצבועים בפיגמנט אולטראמרין. השמיים מולאו בדגם מעגלי של כוכבים המצוירים בזהב. הקפלה נפתחה ב-9 באוגוסט 1483, בשנת 1504 הופיעו בתקרת הקפלה סדקים שנוצרו כתוצאה משקיעת הקרקע באזור קריית הוותיקן. במסגרת עבודות השיקום נסגרה הקפלה לכשנה, נהרסו מבני ספח של הקפלה ששימשו כמגורי חיילים והסדקים נסתמו וטוייחו. תיקון הסדקים יצר פגיעה בולטת בפרסקו שעל תקרת הקפלה.[2]

בשנת 1508 החליט האפפיור יוליוס השני, אחינו של סיקסטוס הרביעי, לתקן את הנזק בתקרה על ידי הזמנת פרסקו חדש. המשימה הוטלה על האמן הפלורנטיני מיכלאנג'לו, אשר עבד באותה עת על יצירת פסלים לקברו של יוליוס. את העבודה, שהחלה ב-10 במאי באותה שנה, השלים מיכלאנג'לו בעזרת צוות של עוזרים, שעזר לו לצייר שטח של כ- 520 מטרים מרובעים. כשנחשף הפרסקו בפני הציבור, בשנת 1512, הפך מיד להצלחה. "כשנתגלתה היצירה", כתב ג'ורג'ו וזארי, "היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן, היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". [3]

את הפרסקו הנוסף על קיר המזבח של הקפלה שנושאו הוא "יום הדין האחרון" צייר מיכלאנג'לו בהזמנת האפיפיור קלמנס השביעי, מבית מדיצ'י. הפרסקו צוייר בין השנים 1534-1541 ולשם ציורו נהרסו חלקים ממחזורי הפרסקו שבקפלה וכן נאטמו שני חלונות בקיר המבנה.

במשך השנים נפגע הפרסקו שעל תקרת הקפלה. בשנת 1797, לדוגמה, נפלו גושי טיח מן התקרה בעקבות התפוצצות שאירעה בותיקן. כתוצאה מכך נפגע הפרסקו באזור שמעל דמות הסבילה מדלפי ועבר תיקון. נזק מסוג אחר נגרם בשל ההשפעה המזיקה של הקטורת ועשן נרות הכנסייה ובייחוד העשן המשמש לטקס בחירת האפיפיור. במשך השנים עברה התקרה שיחזורים רבים, כשהגדול והמשמעותי ביותר החל בשנות השמונים של המאה ה-20.

ארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפלה הסיסטינית - מבט חיצוני

הקפלה הסיסטינית הוא מבנה מלבנים מלבני. חיצוניותו חפה מכל עיטורים וקישוטים, באופן דומה למבנים מסוף תקופת ימי הביניים ומתחילת הרנסאנס באיטליה. הכניסה אל המבנה היא מתוך ארמון האפיפיור, לכן אין במבנה חזית או דלתות הפונות אל החוץ. חלל הקפלה מחולק לשלושה מפלסים. החלל תחתון בהם משמש כמעין מרתף ונקבעו בו חלונות קשתיים ודלת המובילה אל החצר.

החלל המרכזי של המבנה - הקפלה, נמצאת מעל החלל התחתון. מידות החלל (באורך של 40.5 מטר, ברוחב של 13.2 מטר ובגובה של 20.7 מטר) עוצבו על פי מידות בית המקדש הראשון בירושלים. בחלל נקבעו שישה חלונות גדולים וקשתיים בכל אחד מקירות האורך של הקפלה ו-2 ברוחבה. כמה מחלונות אלו נחסמו במהלך השנים.

החלל העליון משמש כחלל מגורים לשומרים. הוא נבנה בתחילה כחלל פתוח אולם כוסה בגג רעפים במהלך השנים כיוון והיווה מקור כניסה למים ורטיבות אשר פגעו בקפלה.

החלל הפנימי של הקפלה חולק על ידי מחיצה. בתחילה, הוקמה המחיצה באמצע החלל, אולם היא הוזזה במשך הזמן. מחיצת השיש מעוטרת בגרלנדות וזרי ניצחון ומעל חלק זה הותקנה סבכה. המחיצה עוצבה בידי מינו דה פיסולה (Mino da Fisole), אשר עיצב גם דוכן תפילה או קנטוריה הממוקמת באחד מקירות האורך של הקפלה. [4] בשנת 1519 נתלו בקפלה שטיחי קיר הארוגים על פי עיצובו של רפאל.

מחזור הפרסקאות מחיי משה וישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקפלה צויירו שני מחזורים של פרסקאות המתארים אירועים מחיי משה ומחייו של ישו. ציורים אלו נעשו בפרק זמן של כ-11 חודשים. מלאכת הציור נמשכה מחודש יולי 1481 עד חודש מאי 1482. פרק זמן זה הוא קצר מאוד ביחס לנהוג בציור פרסקאות בהיקף כזה. הציירים, בעזרת צוות עוזרים אישי, נתבקשו ליצור דוגמה לעבודתם וכבר בחודש אוקטובר 1481 הוענקה לציירים הזמנה ליצירת יתר הפרסקאות. שניים מן הפרסקאות, אשר מוקמו בקיר המזבח של הקפלה, נהרסו בעקבות יצירת פרסקו "יום הדין האחרון" מאת מיכלאנג'לו. מחזורי הפרסקאות מתחילים בקיר המזבח ומתקדמים בצורה כרונולוגית לאורך קירות הקפלה.

הנושאים המתוארים במחזור מחיי משה הם:

  1. יציאת משה ממצרים וברית המילה של בניו - מאת פינטוריקיו.
  2. סצנות מחיי משה - מאת בוטיצ'לי.
  3. חציית ים סוף - מאת קוזימו רוסלי.
  4. משה על הר סיני והערצת עגל הזהב - מאת רוסלי.
  5. עונשם של קורח, דתן ואבירם - מאת בוטיצ'לי.
  6. מות משה - מאת לוקס סיניורלי.

הנושאים המתוארים במחזור מחיי ישו הם:

  1. טבילתו של ישו - מאת פינטוריקיו.
  2. העמדת ישו בניסיון וטיהור המצורע - מאת בוטיצ'לי.
  3. ירידת רוח הקודש על השליחים - מאת גירלנדאיו.
  4. הדרשה על ההר - מאת רוסלי.
  5. מתן המפתחות לפטרוס הקדוש - מאת פרוג'ינו.
  6. הסעודה האחרונה - מאת רוסלי.

הפרסקו של פייטרו פרוג'ינו שנושאו "ישו מעניק את מפתחות השמים לפטרוס" ממחיש היטב את רוח הרנסאס בציור האיטלקי. מן הצד האחד מציג הציור את השימוש הבולט בפרספקטיבה המדעית לתיאור החלל. תיאור זה מודגש על ידי חלוקת החלל למישור קדמי, הקרוב אל הצופה, ולמישור אחורי מרוחק. בנוסף מציג הציור תערובת של סממנים מן הפיסול רומי על ידי תיאור כפול של קשת קונסטנטינוס, עם מבנה מתומן בעל מסורות נוצריות.

קשת קונסטנטינוס מהווה גם תפאורה לציורו של סנדרו בוטיצ'לי המתאר את פרשת קורח. ציור זה ניצב ממול תיאור פטרוס וישו ובין היצירות ניכרים קשרים צורניים ותאולוגיים. גם בפרסקו "עונשם של קורח דותן ואבירם", ניכר השימוש בפרספקטיבה, בעיקר בתיאור המבנים האדריכליים שבצדי הקומפוזיציה. אולם, עיקר תשומת הלב נתונה לתיאור הדרמה שבעונש האלוהי. הדבר בא לביטוי בייחוד בתיאור תנוחות הגוף המגוונות של הדמויות, הממלאות את כל החצי התחתון של הקומפוזיציה. תיאור הדמויות בצידה הימני של היצירה אף עמוס מדי ופוגע מעט בתחושת העומק.

מחזורי פרסקאות אלו ממשיכים את המסורת הנוצרית הרואה בתנ"ך (ה"ברית הישנה") כרמז מקדים לתיאורים המופיעים בברית החדשה ואת דמותו של משה כרמז מקדים (פרה פיגורציה) לדמותו של ישו. בשתי יצירות אלו הובלטה שאלת הסמכות האלוהית. בעונשו של קורח הבהיר משה כי הסמכות לחוקים ולתקנות נתונה בידיו של האל. סמכות זו הועברה במעמד נתינת המפתחות לפטרוס, שנחשב בנצרות הקאתולית לאפיפיור הראשון.

תקרת הקפלה הסיסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Vatican-ChapelleSixtine-Plafond.jpg
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקרת הקפלה הסיסטינית

החלק המרכזי של הפרסקו, המתואר באשליה כגבוה ביותר בקומפוזיציה, מורכב מסדרה של תשעה ציורים שנושאיהם לקוחים מספר בראשית. חמש מן הסצנות הן קטנות יותר במידתן והן מתוארות כבתוך מסגרת אדריכלית. תשע הסצנות הן:

  1. נח שיכור
  2. המבול ותיבת נח
  3. הקורבן של נח לאחר המבול
  4. הפיתוי והגרוש של אדם וחוה מגן העדן
  5. בריאת חוה
  6. בריאת אדם
  7. הפרדת הים מהיבשה
  8. בריאת המאורות
  9. הפרדת האור מהחושך

סביב הסצנות מצוירת מסגרת, כמעין כרכוב, הנתמחת על ידי פילסטרים ובהם מעין פסלי שיש לבנים שנושאם זוגות של פוטי מצוירים. על פילסטרים אלו יושבות עשרים דמויות של גברים עירומים, המאורגנים סביב הסצנות הקטנות יותר וממרכזים את תשומת הלב של הצופה אליהן.

בין רגליהם של כל זוג "עירומים" (ignudi) צייר מיכלנגלו סדרה של מדליונים עגולים. לעומת התקרה הרב-גונית, אלה צוירו בצבע אחד: זהב על גבי רקע חום כהה, דבר המעניק לציורים אופי של מגיני נחושת ממורקת או מוזהבת. עשרת המדליונים מנציחים אפיזודות בתולדות המכבים (אם כי חלק מן האפיזודות נוגעות לסיפורי התנ"ך). ביחס לתקרה כולה ולגובהה, תיאורים אלה קטנים למדי ומצריכים משקפת כדי להתבונן בפרטיהם מן הקרקע. פרטי המדליונים הם כדלקמן:

משני צידי תיאור הפרדת האור מן החושך: מימין: עקדת יצחק (בראשית, כב 12-9) משמאל: הנביא אליהו עולה במרכבת האש השמימה (מלכים ב' ב 13-11)

משני צידי תיאור הפרדת הארץ והשמים: מימין:ריפוי נעמן מצרעתו (מלכים ב' ה 15-1), התיאור לא בוצע ! משמאל: מות אבשלום (שמואל ב' יח 11-9, 15-14)

משני צידי תיאור בריאת חווה: מימין: אלכסנדר לפני הכהן הגדול (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"א ח 5) משמאל: מות ניקנור (מכבים ב' טו 28-20)

משני צידי תיאור מנחת נוח: מימין: עונשו של הליודורוס (מכבים ב' ג 27-25) משמאל: מתתיהו הורס את המזבח (מכבים א' ב 25-23)

משני צידי תיאור שכרותו של נוח: מימין: התאבדותו של רזיס (מכבים ב' יד 42-39) משמאל: נפילת אנטיוכוס מן המרכבה (מכבים ב' ט 7-4).

מתחת לסדרת התיאורים מספר בראשית בחר מיכלאנג'לו לתאר שורה של נביאים: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, כמו גם חמש הסיבילות, נביאות שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים. בלונטות ובספאנדרלים שמסביב לתקרה מתוארים גברים המייצגים את אבותיו של ישו. שושלת זו מתחילה, על פי האמונה הנוצרית, באברהם ומגיע עד לישו במשך של ארבע עשרה דורות.[5] בפנדטיבים מתוארים ארבעה סיפורים נוספים ובהם מוטיבים המשקפים את האמונה באל - יהודית והוֹלוֹפֶרְנֶס, דוד וגולית; משה ונחש הנחושת וצליבת המן.

יום הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום הדין - הקיר בשלמותו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום הדין האחרון (מיכלאנג'לו)

בשנת 1534 אילץ האפיפיור קלמנס השביעי את מיכלאנג'לו לצייר את קיר המזבח של הקפלה הסיסטינית ולתאר בו את יום הדין. מיכלאנג'לו צייר פרסקו מרהיב המכיל 314 דמויות מאורגנות להפליא. הפרסקו נוקה וטופל בשנת 2003 תחת השגחת אוצר הוותיקן.

רסטורציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Shearman, "The Chapel of Sixtus IV", in The Sistine Chapel, editor Giacometti, Harmony Books, 1986
  2. ^ קינג, רוס, מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, כנרת, זמורה-ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, אור יהודה, 2006, עמ' 26-31.
  3. ^ קינג, רוס, מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, כנרת, דמורה-ביתן, דביר - מוציאים לאור בעם, אור יהודה, 2006, עמ' 300.
  4. ^ Roncali, Francesco, Vatican City, Gastino Vendita Pubblicazioni Musei Vaticani, Citta del Vaticano, 1981, p. 67.
  5. ^ רשימה זו מופיע בטקסט של הבשורה על פי מתי, פרק א' פסורים 1-17.