נעמי שלו

נעמי שלו
Naomi Shalev
	נעמי שלו (2023)
לידה	31 באוקטובר 1976 (בת 47); אודסה, אוקראינה הסובייטית
תאריך עלייה	1992
לאום	ישראלית
מקום לימודים	המכון הטכנולוגי חולון
תחום יצירה	קולאז'ים
	האתר הרשמי

נעמי שלו (Naomi Shalev; נולדה ב-31 באוקטובר 1976) היא אמנית ישראלית המתמחה בעבודות קולאז'.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלו נולדה באודסה (אוקראינה), ועלתה עם משפחתה ארצה בשנת 1992. המשפחה השתקעה בחיפה, שם סיימה שלו בהצטיינות את תיכון ויצו במגמת אמנות פלסטית. היא החלה ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בטכניון, אך אחרי שנתיים וחצי עזבה ועברה ללמוד במכון הטכנולוגי בחולון, ובשנת 2004 סיימה בהצטיינות את הלימודים בפקולטה לעיצוב ואמנות.

לאחר לימודיה עבדה שלו כעצמאית בתחום העיצוב הגרפי, אך עם התפתחות הקריירה שלה כקולאז'יסטית היא זנחה את העיצוב הגרפי וכיום היא מתמקדת ביצירת קולאז'ים.

שלו מתגוררת בחיפה.

קריירה אומנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק של שלו בקולאז'ים התחיל בסוף שנות ה-90, כאשר קיבלה מחבר אוסף מגזינים שלא נזקק להם יותר. מאחר שלא ידעה מה לעשות עם העיתונים, התחילה שלו לגזור תמונות ולחבר אותן בקומפוזיציות מצחיקות ויצרה קולאז'ים סוריאליסטיים.^[1] העיסוק נהפך לתחביב, ועם הזמן חיפשה דרכים לעשות קומפוזיציות גדולות יותר וכך נולדה הטכניקה שבה היא עובדת: שימוש בגזירים של דפי עיתון במקום במברשת וצבעים – ציור באמצעות עיתונים.^[2]

הדיוק, הסדר והתכנון הם חלק חשוב בעבודתה של שלו.^[1] תהליך היצירה מתחיל בהכנת סקיצה המבוססת על תמונה או מומצאת מהדמיון בגודל הסופי של היצירה. על גבי הרישום בונה שלו את הקולאז׳ כשכבה עצמאית שאינה מודבקת לנייר.^[3] היא משתמשת במאגר של גזירי עיתונים הממוינים לתת-גוונים מדויקים. בהתבוננות מקרוב בתמונה הסופית אפשר להבחין בפיסות שהיא מחברת זו לזו, אך הרושם המתקבל הוא שהיא מציירת ציור.^[1] לעיתים שלו משלבת בעבודותיה גם נגיעות אקריליק וטושים.^[3]

רבים מהקולז'ים של שלו הם דיוקנאות של דמות אחת או שתיים, ובכלל זה דמותה שלה, מה שמאפשר לה לבחון את השינויים שחלים בה עם הזמן.^[4] לא מדובר בדיוקנאות סתם, לשם אסתטיקה נטו, שכן שלו משתמשת בדיוקנאות ככלי להבעת רגשות ומחשבות. מבחינתה זו הדרך לספר סיפור. הסיפור הוא הסיבה האמיתית ליצירה, ואילו הדיוקן הוא המדיום שבאמצעותו מסופר הסיפור. הסיפורים ששלו מספרת הם מאוד אישיים ואפילו אינטימיים.^[2]

לכאורה הדיוקנאות ששלו יוצרת הם ריאליסטיים, אבל במקרים רבים היא יוצאת מתמונה מציאותית, מעבדת אותה ויוצרת מציאות חדשה, פרי דמיונה. שלו מעידה שכמו לכל אדם גם לה יש הרבה רצונות לא ממומשים, ועבודותיה מאפשרות לה ליצור מציאות חדשה, עשירה יותר ומספקת יותר, "מציאות שבה יש לה שליטה על איך שהדברים ייראו, יתנהלו ויתפתחו".^[2]

בעבודותיה של שלו אפשר למצוא מספר סדרות, ובהן:

Not a self portrait – בסדרה זו השתמשה שלו בדמותה שלה כבסיס לדמות גברית דמיונית. הדמות אינה חד-משמעית ולכן מעוררת תהייה, על זהות, על גוף ואולי על מיניות.
Foolish dreams – בסדרה זו מתגברת שלו על התסכול מכך שיש דברים שלעולם לא יתגשמו וסיטואציות שלא יקרו במציאות באמצעות יצירת דימוי ויזואלי, מעין "צילום מזויף", המאפשר לה ליהנות ממנו בדיוק כמו שאנחנו נהנים מצילומים של אירועים אמיתיים מהעבר.
I hate Reality. It sucks – הסדרה עוסקת בפער בין העולם הפרטי של היוצרת – עולם יפה, מגוון, תוסס, פרוע – לבין האפרוריות של המציאות הפיזית היומיומית, פער שמוציא את שלו מדעתה. רוב הזמן היא משתדלת לצחוק על מה שמציק לה, כדי לא לבכות. רוב הזמן היא מצליחה.
I-space – בסדרה זו סותרת שלו את התפיסה שהפכים נמשכים זה לזה. שהם משלימים זה את זה. כל המחשבות שלה הן רק על הזהה.
Amusing Physics – בסדרה זו משלבת שלו דברים כתובים לצד הקולאז'. הטקסט הוא יצירה כתובה בפני עצמה, ואינו מסביר את היצירה הוויזואלית, אלא מכניס את הצופה להלך הרוח הבועט והביקורתי שלה על המציאות.
Miserable Life = cool Art – סדרה המשתמשת בסבל ובעצב כחומר ליצירה, מה שמעניק להם משמעות חדשה, טעונה יותר וכלל-אנושית יותר.
Ghosts of Magnificence – סדרה שעוסקת ביופי שבחורבן ובוחנת היבטים של זיכרון (שהוא מכאיב ויקר ערך בו־זמנית) ואת ההבדל בין זיכרון לדמיון, שכן שניהם לא מוחשיים באותה מידה.