סאליוט 5

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סאליוט 5
Салют-5
ברית המועצות ברית המועצות
ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות
NSSDC 1976-057A
אות קריאה סאליוט5
צוות 2
שיגור 22 ביוני 1976 עריכת הנתון בוויקינתונים
משגר פרוטון K
כן שיגור קוסמודרום בייקונור
חדירה לאטמוספירה 8 באוגוסט 1977
מסה כ-19,000 ק"ג
אורך 14.55 מטרים
קוטר 4.15 מטרים
נפח מדוחס 90 מ"ק
פריגיאה 219 ק"מ
אפוגיאה 260 ק"מ
נטיית מסלול 51.6° מעלות
זמן הקפה 89.0 דקות
ימים במסלול 411
ימים מאוישים 67
מספר הקפות 6,666 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סאליוט 5 (OPS-3, ברוסית:Салют-5) הייתה תחנת חלל סובייטית, אשר שוגרה בשנת 1976 כחלק מתוכנית סאליוט. תחנה זאת הייתה השלישית מסדרת תחנות חלל צבאיות בשם "אלמאז". למרות זאת, תחנה זו נכללת כחלק מתוכנית סאליוט על מנת להסתיר את מטרתה האמיתית. בשל האופי הצבאי של התחנה, לא שחררה ברית המועצות מידע רב באשר לתחנה והמשימות אליה.

לתחנת החלל הגיעו משלחות של סויוז 21 ו-סויוז 24. בשנת 1977 התחנה הורדה מהמסלול.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת החלל הראשונה הייתה סאליוט 1 (נקרא גם DOS-1) אשר שוגרה על ידי ברית המועצות באפריל 1971. אך רק משימה אחת הצליחה לעגון בה, סויוז 11 שנשארה בה 23 יום במהלך יוני של אותה שנה, וחרף הצלחה זאת הצוות מת במהלך החזרה לכדור הארץ.

באותו הזמן התקיימו בברית המועצות שתי תוכניות נפרדות עבור הקמת תחנות חלל. סאליוט 1, למשל, השתייכה לתחנות האזרחיות אשר נקראו: Durable Orbital Stations או בקיצור DOS. דוגמאות נוספות הן DOS 2 ב-1972 ו-DOS 3 ב-1974 הבלתי מוצלחות ובהמשך סאליוט 4, סאליוט 6, סאליוט 7 המוצלחות.

תחנות החלל הצבאיות פותחו וממנו על ידי הצבא ונקראו "אלמאז", באופן כללי הן היו מאוד דומות לתחנות החלל האזרחיות הן בצורתן ובגודלן. אך בניגוד לתחנות האזרחיות פנים התחנה היה שונה מאוד, זאת בעקבות שינויי תכנון שבוצעו על ידי ולדימיר צ'לומיי. תחנת החלל הצבאית הראשונה ששוגרה היא סאליוט 2 באפריל 1973, אך בשל תקלה מספר ימים לאחר שהוכנסה למסלול מעולם לא אוישה.

תיאור התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאליוט 5 הורכבה ממנעל אוויר, רכיב עבודה בעל היקף גדול, מרכב מחיה בעל היקף קטן, כל אלו נתנו לתחנה מרחב מחיה כולל של 90 מטרים מעוקבים. נוסף על כך התחנה כללה זוג לוחות סולאריים, מעגן אחד, ושני מנועים ראשיים אשר יכלו לייצר דחף שווה ערך ל-3,900 ניוטון. מסת התחנה בזמן השיגור הייתה 18,900 ק"ג. מבנה התחנה כלל פתח ליציאת הקוסמונאטים לפעילות חוץ-רכבית. מעשית פעילות זו לא תוכננה ובתחנת החלל לא היו חליפות חלל.

התחנה הייתה מאובזרת עם מקלחת, עמדת שנה אנכית וגם מיטות מתקפלות. הרצפה כוסתה בצמדן כדי לסייע לקוסמונאטים להתנייד בתחנה. התחנה כללה גם בידור, בין השאר סט שח מגנטי, רשמקול וקלטות שמע. נוסף על כך היו בתחנה מספר מכשירי כושר כגון הליכון.

מצלמות צפייה בכדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה נשלטה על ידי רכיב "אגאט-1" אשר שימש טלסקופ לצפייה בכדור-הארץ. הטלסקופ היה בעל אורך מוקד של 6.375 מטר ובעל רזולוציה אופטית יותר משלושה מטר, על פי מקורות פוסט-סובייטים. היסטוריונים של נאס"א העריכו שעל פי גודל המראה הטלסקופ היה בעל רזולוציה אופטית של פחות ממטר אחד. הטלסקופ עבד לצד מצלמות רחבות ושימושו העיקרי היה צבאי. נאמר כי הקוסמונאטים ששהו בתחנה צפו במטרות שהונחו על האדמה בשטח בייקונור. נוסף על כך היו משימות משניות כמו חקר זיהום מים, שטחים חקלאיים וכו'.

הקוסמונאוטים יכלו לפתח תמונות חשובות על פני התחנה ולהדפיסן לבחינה נוספת, ובמידת הצורך אף סריקתן כדי לשלוח אותן בשידור טלוויזיה לכדור-הארץ. אך התהליך היה ארוך מאוד - עד כדי חצי שעה, ולכן תמונות לא חשובות נארזו לתוך קפסולת חזרה קטנה שיכלה להשתחרר מהתחנה.

נוסף לטלסקופ היו על התחנה מצלמות נוספות כמו: מצלמה טופוגרפית, מצלמת כוכבים, מצלמת הוולגה שצפתה בגלים האינפרה אדומים והייתה בעלת כושר הפרדה של 100 מטר.

פעילות התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה שוגרה ב-22 ביוני 1976 על ידי משגר פרוטון תלת שלבי. היא הגיע למסלול המתוכנן ללא בעיות.

סויוז 21[עריכת קוד מקור | עריכה]

סויוז 21 המריאה ב-6 ביולי 1976 מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן מספר שבועות לאחר שיגור תחנת היעד שלהם, סאליוט 5. על סיפונה זוג קוסמונאוטים: בוריס וולינוב וויטאלי ז'ולובוב. ב-7 ביולי, יום לאחר השיגור, עגנה החללית בתחנה והחלה את שהות הצוות שם. ביום ה-42 של שהות הצוות התרחשה תקלה חמורה ומספר מערכות התנתקו. אחרי שעתיים הצוות הצליח לייצב את המצב. כתוצאה מסטרס בריאותם ומצבם הנפשי נפגע. היה גם חשש שלאוויר שבחלל התחנה נכנסו גזים רעילים. כתוצאה מכך סוכם על קיצור שהות הצוות בתחנה והם עזבו אותה ב-24 באוגוסט 1974.

סויוז 24[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחללית סויוז 23 לא הצליחה להתחבר לתחנת החלל שוגרה חללית סויוז 24 שהמריאה ב-7 בפברואר 1977 מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, כשעל סיפונה זוג קוסמונאוטים: ויקטור גורבטקו ויורי גלזקוב. הם הצליחו להתחבר לתחנת החלל. כשלב ראשון של פעילות בוצע החלפת אוויר בתחנה. בהמשך הם המשיכו בפעילות שותפת לפי התוכנית.

לפני שצוות חזר לכדור הארץ הם העמיסו ממצאים מניסויים וצילומים לקפסולה מיוחדת ושחררו אותה. היא צנחה בכדור הארץ בהצלחה.

הצוות חזר בהצלחה ב-25 בפברואר לאחר 17 יממות של טיסה.

המשך פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקיץ 1977 היה מתוכנן ביקור נוסף של צוות קוסמונאטים בתחנת החלל "סאליוט 5". היו בעיות בסיום בנייה של חללית "סויוז" עבור המשלחת וכמו כן התברר שמלאי דלק בתחנת החלל אוזל וייתכנו בעיות לבצע תמרונים לצורך עגינה ושמירת מסלול. בעקבות כך הוחלט על ביטול שליחת צוות נוסף.

התחנה החלה לאבד גובה, וב-8 באוגוסט 1977 התרסקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סאליוט 5 בוויקישיתוף


הקודם:
סאליוט 4
תוכנית סאליוט הבא:
סאליוט 6