סופיה, דוכסית הוהנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סופיה, דוכסית הוהנברג
Sophie Maria Josephine Albina
Sophiechotek1868-2.jpg
שם מלא סופיה מריה ג'וזפינה אלבינה
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית
תאריך לידה 1 במרץ 1868
מקום לידה שטוטגרט, ממלכת וירטמברג ממלכת וירטמברגממלכת וירטמברג
תאריך פטירה 28 ביוני 1914 (בגיל 46)
מקום פטירה סרייבו, האימפריה האוסטרו-הונגרית האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית
עיסוק בת לוויה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן-זוג פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה
שושלת בית הוהנברג
אב בוהוסלב, רוזן חוטק וחוטקוב
אם וילהלמינה קינסקי, רוזנת ויצניץ אונד טיטאו
צאצאים ראו בהמשך
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סופיה בציור מ-1910
סופיה יחד עם בעלה
גברילו פרינציפ יורה בסופיה ופרנץ פרדיננד
טקס הלווייתם של סופיה ופרנץ פרדיננד
סופיה ופרנץ פרדיננד בחברת ילדיהם

סופיה מריה ג'וזפינה אלבינה, דוכסית הוהנברגגרמנית: Sophie Maria Josephine Albina; 1 במרץ 1868 - 28 ביוני 1914) הייתה בת למשפחת אצולה זוטרה אשר נישאה בנישואים מורגנטיים לפרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה. נרצחה יחד עם בעלה בידי גברילו פרינציפ במהלך הרצח בסרייבו - רצח אשר הוביל למלחמת העולם הראשונה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופיה נולדה ב-1 במרץ 1868 בשטוטגרט שבממלכת וירטמברג. אביה היה בוהוסלב, רוזן חוטק וחוטקוב, אציל זוטר ממוצא בוהמי, אמה הייתה וילהלמינה קינסקי, רוזנת ויצניץ אונד טיטאו. בגיל צעיר סופיה שימשה כעוזרת האישית של איזבלה, נסיכת קרוי, אשתו של הארכידוכס פרידריך, דוכס טשן.

בתאריך ובמועד לא ברורים, פגשה סופיה את פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה, בנם של קרל לודוויג, ארכידוכס אוסטריה ומריה אנונציאטה, נסיכת שתי הסיציליות. השניים ניהלו רומן. פרנץ פרדיננד היה אחיינו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, ובשל מות בן הקיסר, רודולף, נסיך הכתר של אוסטריה, מונה ליורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית. באותה תקופה שרת הארכידוכס פרנץ פרדיננד בחיל המצב בפראג, כך שהוא ביקר פעמים רבות בטירת האלבטורן שבה סופיה עבדה כעוזרת של הנסיכה איזבלה. בני הבית היו משוכנעים שהארכידוכס התאהב במריה כריסטינה, ארכידוכסית אוסטריה, בתם של הנסיכה איזבלה והארכידוכס פרידריך. הייתה זו הנסיכה איזבלה שגילתה שהארכידוכס מאוהב למעשה במשרתת שלה, וכשהדבר התפרסם פרצה שערורייה באימפריה.

אשת יורש העצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דודו של פרנץ פרדיננד, הקיסר פרנץ יוזף, הודיע לו שהוא אינו יכול להינשא לסופיה. חרף העובדה שמשפחת חוטק נחשבה למשפחת אצולה עתיקה מאוד, חוקי הנישואין של בית הבסבורג קבעו שיורש העצר זכאי להינשא אך ורק לבת לשושלת אשר שולטת, או שלטה בעבר, באחת ממדינות אירופה, ומשפחת חוטק לא הייתה כזו. השערורייה באה זמן קצר לאחר השערורייה שסביב מותו הלא מפוענח של יורש העצר הקודם, הנסיך רודולף, ובבית הבסבורג חששו מאובדן יוקרתה של משפחת המלוכה. לנוכח סירובו העיקש של פרנץ פרדיננד לוותר על סופיה, הושגה פשרה ביוזמתה של מריה תרזה, נסיכת פורטוגל, אמו החורגת של פרנץ פרדיננד וגיסתו האימתנית של הקיסר: פרנץ פרדיננד הורשה להינשא לסופיה, ובו זמנית לשמור על מעמדו כיורש העצר. כמו כן הוענק לסופיה התואר "דוכסית הוהנברג"[1], אשר היה אמור לעבור בירושה גם לילדיה. עם זאת, היא לא יכלה לקבל את התואר "קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה" אשר היה שמור לאשת הקיסר, וילדיה לא יהיו זכאים לרשת את הכתר ואף לא יקבלו את זכויות היתר שהיו שמורות לבני הבסבורג. הזוג קיבל את התנאים, וב-28 ביוני 1900 נאלץ להופיע בארמון הופבורג בפני הקיסר, הארכיבישוף של וינה, האצולה האוסטרית וההונגרית ושרי שתי המדינות, כדי לחתום על מסמך רשמי שבו הובטחו התנאים.

סופיה ופרנץ פרדיננד נישאו בטקס צנוע יחסית ב-1 ביולי 1900, ברייכסטאדט שבבוהמיה. הקיסר לא השתתף בטקס, וכך גם אחיו של פרנץ פרדיננד ולמעשה כל משפחת המלוכה פרט לאמו החורגת ושתי אחיותיו החורגות של פרנץ פרדיננד. גם לאחר נישואיהם, לא הפסיק היחס המשפיל של האצולה כלפי סופיה. שר הטקס הקיסרי היה אלפרד, הנסיך השני ממונטנובו, אשר היה אויב מושבע של פרנץ פרדיננד. הוא ניצח על שלל השפלות קטנוניות כנגד הזוג, ובמקביל דאג לשמירה קפדנית של פרוטוקול הטקסים, וגרם לכך שאסור היה כמעט להכיר בקיומה של סופיה.[2] בני אצולה רבים לא יכלו לארח אותה בטירותיהם, ונאסר עליה להשתתף באירועים רשמיים לצד בעלה.[3] השפלה זו הפכה את פרנץ פרדיננד לכועס וממורמר עד כדי כך שהקיסר הטיל ספק בשפיותו.[4] למרות זאת, הוא נותר קשור מאוד לסופיה. הוא אמר פעם:

הדבר החכם ביותר שעשיתי אי פעם בחיי, היה נישואיי לסופיה שלי. היא הכל בשבילי, אשתי, היועצת שלי, הרופאה הפרטית שלי, המלאך השומר עלי. במילה אחת, כל אושרי.

[5]

ניתן לומר כי סופיה קיבלה יותר כבוד בחצרות שליטים זרים מאשר בארצה. וילהלם השני, קיסר גרמניה, הקפיד לנהוג בסופיה בכל הכבוד הראוי, ובשל כך חש כלפיו פרנץ פרדיננד הערכה רבה שהביאה להידוק היחסים בין הקיסרות הגרמנית לאימפריה האוסטרו-הונגרית.[6] בצורה דומה נהג קרול הראשון, מלך רומניה, ובכך דאג שפרנץ פרדיננד ישקול את העברת טרנסילבניה לידי ממלכת רומניה.[7] ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת ואשתו מרי מטק אירחו את הזוג בטירת וינדזור בנובמבר 1913. סופיה נודעה כאשה יפה ואינטליגנטית, ובמצעד צבאי אחד נזפה בקצינים שניהלו אותו על כך שהחיילים לא דייקו בצעידתם.[3] סופיה ובעלה היו קתולים אדוקים ואהדו את הישועים. כמו בעלה, נודעה סופיה בהתבטאויותיה נגד היהודים ונגד הבונים החופשיים. ב-1901 היא אף הובילה ברחובות וינה תהלוכה קתולית של 200 נשים.[8]

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח פרנץ פרדיננד

ביוני 1914, החליט פרנץ פרדיננד לצאת לביקור בסרייבו, בירת בוסניה אשר סופחה בידי אוסטריה. כאמור לעיל, בדרך כלל נאסר על סופיה ללוות את בעלה באירועים רשמיים, אולם בביקור זה הגיע פרנץ פרדיננד לא כנציג השלטון, אלא כנציג הצבא האוסטרו-הונגרי.[9] לפיכך סופיה שמחה מאוד להתלוות אליו. מושל בוסניה, אוסקר פוטיורק, היה להוט לקשור קשרים עם יורש העצר, ולפיכך דאג שסופיה תכובד היטב.[10] הוא התעלם מהתרעות בדבר תוכנית של לאומנים בוסנים קיצוניים לרצוח את יורש העצר, ובאופן כללי הזניח את השמירה. הדבר אפשר לארגון הסרבי הקיצוני "היד השחורה", לשתף פעולה עם מקבילו הבוסני "בוסניה הצעירה" להכין תוכנית לרצח. פרנץ פרדיננד עצמו העיר: "הדבר הזה לא ממש סודי, ולא אופתע אם יצפו לי כמה כדורים סרביים".[11] בהזדמנות אחרת הוא העיר ש"שם יזרקו עלינו פצצות".[12]

הביקור עבר בתחילה ללא כל בעיה. ב-27 ביוני נפגשה סופיה בעיר המרחצאות אילידזה עם ד"ר יוסיפ סונאריץ', פוליטיקאי קרואטי אשר היה חבר בולט בפרלמנט הבוסני. הוא היה מאלו שהתנגדו לביקור וסברו שהוא מסכן את ביטחון הזוג. סופיה אמרה לו: "ד"ר סונאריץ' היקר, טעית אחרי הכל. דברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאתה אומר שהם קורים. בכל מקום שהיינו, כולם, עד אחרון הסרבים, קיבלו אותנו בידידות גדולה, בנימוס רב ובחום אמתי. אנחנו מרוצים מאוד מהביקור." סונאריץ' השיב: "הוד מעלתה, אני מתפלל שכשיהיה לי הכבוד לפגוש אותך שוב מחר בערב תוכלי לחזור על המילים האלה. אבן גדולה תגול מעל ליבי".[13] חרף חילוקי הדעות, למחרת נערך הביקור בסרייבו כמתוכנן. בשעה 10:15 חלפה השיירה המלכותית על פני החבר הראשון בקבוצת המתנקשים, מוחמד מחמדבשיץ'. הוא עמד וצפה בהם אולם לא ירה. מאוחר יותר טען כי לא הצליח למצוא זווית ירי נוחה ולכן החליט שלא לירות מחשש לסיכון המשימה. החבר השני בקבוצה, נֶדֶלקוֹ צַ'בּרינוביץ', זרק פצצה אל עבר מכוניתו של פרנץ פרדיננד, אבל החטיא. הפצצה הרסה את המכונית השנייה בשיירה ופצעה קשות את נוסעיה, שוטר ומספר אזרחים שהיו בקהל הצופים.

הפצועים פונו לבית החולים, והמכונית המשיכה בדרכה לכיוון בניין העירייה. ראש העיר לא שמע על המאורע, והתחיל לשאת נאום. פרנץ פרדיננד קטע את דבריו בזעם: "אדוני ראש העיר, אני בא לערוך אצלך ביקור, ואת פני מקדמים בפצצות! למה אתה מתכוון, כשאתה מדבר על נאמנות?". סופיה הייתה היחידה שהצליחה להרגיע אותו, ואף אפשרה לראש העיר לסיים את נאומו.[14] פרנץ פרדיננד התעקש לבקר בבית החולים שבו אושפזו הפצועים. אחד מאנשי פמלייתו טען שהדבר מסוכן, אולם הוא הגיב במילים: "אתה חושב שכל סרייבו מלאה ברוצחים?". עם זאת, בעצתו של פוטיורק, הוחלט שסופיה לא תצטרף לנסיעה. כאשר סופיה שמעה על כך, היא סרבה להישאר באומרה: "כל עוד הארכידוכס יראה את עצמו בפומבי היום לא אעזוב אותו". עם זאת, פוטיורק שכח להודיע לנהג ליאופולד לוייקה על השינוי בתוכנית, וזה האחרון המשיך במסלול הקודם. פוטיורק הבחין בכך כאשר לוייקה פנה בפנייה הלא נכונה ליד הגשר הלטיני. הוא אמר ללוייקה לשנות את המסלול, וזה האחרון החל נוסע בהילוך אחורי אטי. רוצח נוסף בשם גברילו פרינציפ, בדיוק קנה מזון בחנות סמוכה כאשר הבחין במכונית בעלת הגג הפתוח הנוסעת באיטיות ישר לכיוונו. פרינציפ הבין שמדובר בהזדמנות שלא תחזור על עצמה, התקרב אל הדופן הימנית של הרכב וירה פעמיים מאקדח FN מדגם 1910 חצי-אוטומטי בקוטר 7.65 מ"מ מתוצרת פבריק נסיונל. הכדור הראשון פגע בבטנה של סופיה, השני בצווארו של פרנץ פרדיננד.

זרם דק של דם פרץ מפי הוד מעלתו על הלחי הימנית שלי. הדוכסית צעקה: "למען השם מה קרה לך?" ואז היא החליקה מהמושב ושכבה על רצפת המכונית. חשבתי שהיא פשוט התעלפה. ואז שמעתי את הוד מעלתו הקיסרי אומר: "סופי, סופי, אל תמותי! תישארי בחיים עבור הילדים!" שאלתי אותו אם יש לו כאבים עזים. הוא ענה לי באופן מפורש: "זה כלום".

יומנו של הרוזן פרנץ פון הראך[15]

סופיה ופרנץ פרדיננד גססו במכונית, ונפחו את נשמתם בדרך לבית החולים. ב-3 ביולי התקיימה הלווייתם. אפילו לאחר מותם, הם סבלו מגינוני החצר ההבסבורגיים הנוקשים. ארונו של פרנץ פרדיננד היה גדול באופן ניכר מארונה של סופיה, והוצב על כן גבוה יותר. שניהם ידעו שלסופיה לא יינתן להיקבר בקריפטה הקיסרית בווינה לצדו של פרנץ פרדיננד, ולפיכך ביקשו לפני מותם להיקבר באחת המצודות האהובות עליהם בעיר ארסטטן בדרום אוסטריה.[16] את מקומו של פרנץ פרדיננד בתפקיד יורש העצר מילא קרל הראשון. הרצח של הזוג המלכותי זכה לכינוי "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", והובילה ל"משבר יולי" אשר לאחריו פלשה אוסטריה לסרביה. אל המלחמה נגררו גם האימפריה הרוסית, הקיסרות הגרמנית, צרפת, בלגיה ובריטניה והיא הפכה למלחמת העולם הראשונה.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופיה ילדה לפרנץ פרדיננד ארבעה ילדים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הוהנברג (אנ') היא עיר באוסטריה תחתית
  2. ^ סיריל פולס, מלחמת העולם הראשונה, הוצאת מערכות, 1981. עמ' 23.
  3. ^ 3.0 3.1 מקס הייסטינגס, פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה, הוצאת מודן, 2014. עמ' 28.
  4. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 228.
  5. ^ נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "מלחמת העולם הראשונה", פרק 1 (מתחיל ב-15:35)
  6. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 236.
  7. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 384.
  8. ^ מקס הייסטינגס, פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה, הוצאת מודן, 2014. עמ' 29.
  9. ^ בהתאם לכך הוא לבש מדי גנרל לאורך כל הביקור
  10. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 501-502.
  11. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 502.
  12. ^ מקס הייסטינגס, פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה, הוצאת מודן, 2014. עמ' 34.
  13. ^ מקס הייסטינגס, פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה, הוצאת מודן, 2014. עמ' 36.
  14. ^ סיריל פולס, מלחמת העולם הראשונה, הוצאת מערכות, 1981. עמ' 24.
  15. ^ נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "מלחמת העולם הראשונה", פרק 1 (מתחיל ב-22:30)
  16. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום, הוצאת עם עובד, 2013. עמ' 504.