סיירות המערכה מסדרת דרפלינגר
  | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | SMS זיידליץ |
| סדרה עוקבת | סיירות המערכה מסדרת מקנזן |
| אוניות בסדרה |
SMS דרפלינגר SMS ליצו SMS הינדנבורג |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בלום ווס  |
| תחילת הבנייה | 1912–1913 |
| הושקה | 1913–1915 |
| תקופת הפעילות | 1914–1919 (כ־5 שנים) |
| אחריתה | 1 טבעה בקרב יוטלנד, 2 הוטבעו על ידי צוותן בסקפה פלו |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 26,600 טון, מקסימלי: 31,200 טון |
| אורך | 210.4 מטר |
| רוחב | 29 מטר |
| שוקע | 9.2 מטר |
| מהירות | 26.4 קשרים |
| גודל הצוות | 1,112 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 10,400 ק"מ במהירות 14 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 63,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | טורבינות קיטור |
| שריון |
חגורת שריון 300 מ"מ מגדל הניווט 300 מ"מ צריחי תותחים 270 מ"מ סיפון 30–80 מ"מ |
| חימוש |
שמונה תותחים SK/L50 בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) 12 תותחים SK/L45 בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 8 תותחים SK/L45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) ארבעה צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ) |
  | |
סיירות המערכה מסדרת דרפלינגר (בגרמנית: Derfflinger) הייתה סדרה של שלוש סיירות מערכה של הצי הקיסרי הגרמני. האוניות הוזמנו עבור תוכנית הבנייה הימית של הצי הקיסרי הגרמני בשנים 1912–1913 כתשובה לשתי סיירות המערכה החדשות של הצי המלכותי מסדרת לאיון שהושקו כמה שנים קודם לכן. סדרת מולטקה והסיירת המשופרת בהדרגה זיידליץ ייצגו את סוף האבולוציה של הדור הראשון של סיירות המערכה בגרמניה. לסדרת דרפלינגר היו שיפורים ניכרים, כולל חימוש ראשי גדול יותר, שכולו היה מותקן על קו האמצע. האוניות היו גם גדולות יותר מהאוניות הקודמות. סדרת דרפלינגר השתמשה במערכת הנעה דומה, וכתוצאה מהתפוסה המוגברת היו מעט איטיות יותר.
הסדרה כללה שלוש אוניות: דרפלינגר, ליצו והינדנבורג. כל שלוש האוניות ראו שירות פעיל בצי הים הפתוח במהלך מלחמת העולם הראשונה. דרפלינגר נכנסה לשירות זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, והייתה נוכחת ברוב הפעולות הימיות בים הצפוני, לרבות בקרבות שרטון דוגר ויוטלנד. ליצו נכנסה לשירות באוגוסט 1915, והשתתפה רק בפשיטה על ירמות' לפני שהוטבעה ביוטלנד. הינדנבורג נכנסה לשירות בצי במאי 1917, ולא השתתפה בשום פעולה גדולה. דרפלינגר והינדנבורג נכלאו בסקפה פלו לאחר שביתת הנשק בנובמבר 1918. קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, שהיה מפקד צי הים הפתוח הכלוא, הורה להטביע את הספינות בניסיון למנוע את תפיסתן האפשרית על ידי הצי המלכותי.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיירות המערכה מסדרת דרפלינגר היו תוצאה של חוק הצי הרביעי והאחרון, שהתקבל ב-1912. האדמירל אלפרד פון טירפיץ השתמש בסערה ציבורית על המעורבות הבריטית במשבר אגאדיר של 1911 כדי ללחוץ על הרייכסטאג להקצות כספים נוספים לצי. חוק הצי הרביעי הבטיח מימון לשלוש דרדנוטים חדשות, שתי סיירות קלות, ועוד 15,000 קצינים וחיילים נוספים בצי לשנת 1912.[1] שלושת הדרדנוטים שהובטחו בהצעת החוק הפכו לדרפלינגר, ליצו והינדנבורג.[2] עבודות התכנון בשתי האוניות הראשונות החלו באוקטובר 1910 ונמשכו עד יוני 1911; הינדנבורג נבנתה לפי עיצוב מעט שונה, שנוצר בין מאי לאוקטובר 1912.
עם תחילת עבודת התכנון, התבקשה מחלקת הצי להגיש דרישות חדשות לתיקון ליקויים שנמצאו בסדרות סיירות המערכה הקודמות, שכיסו בעיקר את מערכות ההנעה ואת החימוש העיקרי. סיירות מערכה קודמות השתמשו בסידור של ארבעה גלי הנע עבור המנועים שלהם; צמצום המספר לשלוש יאפשר לספינות החדשות לצייד מנוע דיזל על הציר המרכזי. זה יגדיל משמעותית את טווח השיוט, ויקל על העברת הדלק ויפחית את מספר אנשי הצוות הדרוש להפעלת מכונות האוניות. מחלקת הצי גם דרשה את הגדלת תותחי הסוללה העיקריים, מ-28 סנטימטר (11 אינץ') עד 30.5 ס"מ (12 אינץ'). הסיבה לכך היא שלאוניות המערכה הבריטיות האחרונות היה חגורת שריון ראשית עבה יותר, עד 300 מילימטרים (12 אינץ'). מכיוון שסיירות המערכה הגרמניות נועדו להילחם במערך הקרב, החימוש שלהם היה צריך להיות חזק מספיק כדי לחדור לשריון של יריביהם הבריטים. העליות במשקל נוהלו על ידי הפחתת מספר התותחים, מ-10 ל-8 - העלייה בקליבר הנשק הוסיפה רק 36 טונות להדחק האוניות. טירפיץ טען נגד הגידול בקליבר הנשק, שכן הוא חשב שתותחי ה-28 ס"מ יהיו חזקים מספיק.
טכניקת בנייה חדשה הופעלה כדי לחסוך במשקל. סיירות מערכה קודמות נבנו עם שילוב של מסגרות פלדה רוחביות ואורכיות; האוניות מסדרת דרפלינגר ויתרו על המסגרות הרוחביות והשתמשו רק במסגרות האורכיות. זה אפשר לאוניות לשמור על חוזק מבני ומשקל נמוך יותר. כמו בכל אוניות הראשה הקודמות, מרווחי הגוף החיצוניים בין קיר גוף האונייה למחיצת הטורפדו שימשו לאחסון פחם.
ב-1 בספטמבר 1910, מועצת התכנון בחרה בתותחי ה-30.5 ס"מ, להרכבה בארבעה צריחים תאומים על קו האמצע של האונייה. פריסת השריון נשמרה כמו בזיידליץ. בינתיים, לחץ מצד הציבור והתקשורת הבריטית אילץ את הפרלמנט הבריטי להגביר את בניית האוניות. הקייזר וילהלם השני ביקש שזמן הבנייה של סיירות המערכה החדשות יקוצר לשנתיים כל אחת, לעומת שלוש שנים. הדבר התברר כבלתי ניתן לביצוע, משום שגם חברות השריון או החימוש לא יכלו לספק את החומרים הדרושים לפי לוח זמנים מזורז.
מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרפלינגר וליצו היו באורך של 210 מטר (690 רגל) בקו המים ו-210.40 מטר (690 רגל 3 אינץ') בסך הכל. הינדנבורג הייתה מעט ארוכה יותר, 212.50 מטר (697 רגל 2 אינץ') בקו המים ו-212.80 מטר (698 רגל 2 אינץ') בסך הכל. לכל שלוש האוניות היה רוחב של 29 מטר (95 רגל 2 אינץ'), ושוקע של בין 9.20 מטר (30 רגל 2 אינץ') בקדמת האונייה ל-9.57 מטר (31 רגל 5 אינץ') באחורי האונייה. שתי האוניות הראשונות תוכננו להיות בעלות הדחק של 26,600 טונות (26,200 טונות ארוכות) בתפוסה סטנדרטית, ועד 31,200 טונות (30,700 טונות ארוכות) במשקל קרבי. הינדנבורג הייתה בעלת הדחק מעט יותר גדול, ב-26,947 טונות (26,521 טונות ארוכות) בתפוסה סטנדרטית ו-31,500 טונות (31,000 טונות ארוכות) במעמס מלא. גופי האניות נבנו ממסגרות פלדה אורכיות, שעליהן מרותקים לוחות האונייה החיצוניים. גוף הספינה של דרפלינגר הכיל 16 תאים אטומים למים, אם כי לליצו והינדנבורג היה תא נוסף. לכל שלוש הספינות הייתה תחתית כפולה שרצתה ב-65% מאורך גוף הספינה. זו הייתה ירידה מסיירות המערכה הגרמניות הקודמות, שלהן הייתה תחתית כפולה של לפחות 75% מהגוף.
האוניות נחשבו כאוניות ים מצוינות על ידי הצי הגרמני. אוניות הסדרה תוארו כבעלות תנועה עדינה, למרות שהן היו "נרטבות" על סיפון הקזמטים. האוניות איבדו מהירות של עד 65% כשההגאים התאומים מעליהם חזק, ועקבו עד 11 מעלות. זה היה גדול יותר מכל העיצובים הקודמים של סיירות המערכה, וכתוצאה מכך, הותקנו מכלים נגד גלגול בדרפלינגר. לשלוש האוניות היה גובה מטאצנטרי של 2.60 מטרים (8 רגל 6 אינץ'). הצוות התקני של האוניות כלל 44 קצינים ו-1,068 מלחים; כאשר שימשו כספינת הדגל של קבוצת הסיור I, האוניות נשאו 14 קצינים ו-62 מלחים נוספים. אוניות הסדרה נשאו סירת כלונסאות אחת, שלוש דוברות, שתי סירות מנוע, שתי מפרשיות ושתי סירות.
הנעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד שעבודות הבנייה על דרפלינגר החלו, נקבע שמנוע הדיזל אינו מוכן לשימוש. במקום זאת, התוכנית להשתמש במערכת עם שלושה גלי הנע נזנחה והאוניות חזרו לסידור הסטנדרטי של ארבעה גלי הנע. כל אחת משלוש האוניות הייתה מצוידת בשני סטים של טורבינות ימיות; כל סט הניע זוג מדחפים בעלי 3 להבים שהיו בקוטר 3.90 מטרים (12 רגל 10 אינץ') על דרפלינגר וליצו ו-4 מטרים (13 רגל 1 אינץ) על הינדנבורג. כל סט הורכב מטורבינה בלחץ גבוה ונמוך - מכונות הלחץ הגבוה הניעו את גלי ההנע החיצוניים בעוד הטורבינות בלחץ נמוך סובבו את הזוג הפנימי. קיטור סופק לטורבינות מ-14 דוודים על בסיס פחם ושמונה דוודים על בסיס נפט של מארין. כל אונייה צוידה בזוג גנרטורים טורבו-חשמליים וזוג גנרטורים דיזל-חשמליים שסיפקו בסך הכל 1,660 קילוואט ב-220 וולט. כל אונייה הייתה מצוידת בשני הגאים.
המנועים של שתי האוניות הראשונות תוכננו לספק 63,000 כוחות סוס (46,336 קילוואט), ב-280 סיבובים לדקה. זה היה מעניק לשתי האוניות מהירות מרבית של 26.5 קשרים (49.1 קמ"ש). במהלך ניסויים, המנועים של דרפלינגר השיגו 76,634 כוחות סוס (56,364 קילוואט), אך מהירות מרבית של 25.5 קשרים (47.5 קמ"ש). המנועים של ליצו הגיעו ל-80,988 כוחות סוס (59,570 קילוואט) ומהירות מרבית של 26.4 קשרים (48.9 קמ"ש). תחנת הכוח של הינדנבורג דורגה ב 72,000 כוחות סוס (52,956 קילוואט) ב-290 סל"ד, למהירות מרבית של 27 קשרים (50 קמ"ש). בניסויים היא הגיעה ל-95,777 כוחות סוס (70,444 קילוואט) ו-26.6 קשרים (49.3 קמ"ש). דרפלינגר יכלה לשאת 3,500 טונות (3,400 טונות ארוכות) של פחם ו-1,000 טונות (980 טונות ארוכות) של נפט; במהירות שיוט של 14 קשרים (26 קמ"ש), היה לה טווח של 5,600 מיילים ימיים (10,400 ק"מ). ליצו נשאה 3,700 טונות (3,600 טונות ארוכות) של פחם ו-1,000 טונות של נפט, אם כי לא היה לה יתרון בטווח על פני אחותה דרפלינגר. הינדנבורג גם נשאה 3,700 טונות של פחם, כמו גם 1,200 טונות (1,200 טונות ארוכות) של נפט; הטווח שלה ב-14 קשרים דורג ב-6,100 מיילים ימיים (11,300 ק"מ).
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוניות הסדרה היו חמושות בשמונה תותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ') תותחי SK L/50 בארבעה צריחי תותחים תאומים, שניים לפני המבנה הראשי בזוג ירי-על ושניים בחלק האחורי של האונייה, בסידור דומה. התותחים הוצבו בתושבות Drh. LC/1912 על שתי האוניות הראשונות, ובתושבות Drh. LC/1913 על הינדנבורג. הצריחים הסתובבו עם מנועים חשמליים, בעוד התותחים הוגבהו הידראולית, עד ל-13.5 מעלות. התותחים ירו פגזים חודרי שריון במשקל 405.5 קילוגרם (894 פאונד) במהירות לוע של 855 מטר לשנייה (2,805 רגל לשנייה). ב-13.5 מעלות, הפגזים יכלו לפגוע במטרות עד 18,000 מטרים (20,000 יארד). הצריחים שונו ב-1916 כדי להגדיל את ההגבהה המרבית ל-16 מעלות. זה הגדיל בהתאמה את הטווח ל-20,400 מטרים (22,300 יארד). האוניות נשאו 720 פגזים, או 90 לכל תותח; כל תותח סופק עם 65 פגזי שריון (AP) ו-25 פגזי AP למחצה לשימוש נגד מטרות עם פחות הגנת שריון. לתותחי ה-30.5 ס"מ היה קצב אש של בין 2–3 פגזים לדקה, והם היו צפויים לירות 200 פגזים לפני שיהיה צורך בהחלפה. התותחים היו מסוגלים גם לירות פגזי נפץ גבוהים 405.9 ק"ג (894.8 פאונד). הפגזים נורו בשני מטענים הודפים RP C/12: מטען ראשי בתרמיל פליז במשקל 91 ק"ג (201 ליברות) ומטען קדמי בשקית משי ששקלה 34.5 ק"ג (76 פאונד). מחסני המטענים היו ממוקמים מתחת לחדרי הפגזים עבור שני הצריחים הקדמיים וכן לצריח הירי האחורי; הסידור היה הפוך עבור הצריח האחורי ביותר.
האוניות תוכננו לשאת חימוש משני של 14 תותחי SK L/45 בקוטר 15 ס"מ (5.9 אינץ'), המורכבים בקזמטים לאורך המבנה. מכיוון שהיה צריך לצייד את דרפלינגר במיכלים נגד גלגול, היה צורך להסיר שניים מהתותחים המכוסים, כדי לאפשר מספיק מקום בגוף האונייה. ליצו והינדנבורג היו מצוידים במספר התותחים שתוכנן. כל תותח סופק עם 160 פגזים, והיה לו טווח מרבי של 13,500 מטר (14,800 יארד), אם כי זה הוארך מאוחר יותר ל-16,800 מטר (18,400 יארד). לתותחים היה קצב אש מתמשך של חמישה עד שבעה פגזים בדקה. הפגזים היו במשקל 45.3 ק"ג (99.8 פאונד), ונורו במטען הודף RPC/12 של 13.7 ק"ג (31.2 פאונד) במחסנית פליז. התותחים ירו במהירות לוע של 835 מטר לשנייה (2,740 רגל לשנייה). התותחים היו צפויים לירות בסביבות 1,400 פגזים לפני שיהיה צורך להחליפם.
שלוש האוניות נשאו מגוון של תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 במספר תצורות. אוניות הסדרה היו מצוידות בתחילה בשמונה מתותחים כאלו, כולם ברכיבים בודדים; ארבעה הוצבו במבנה העילי הקדמי וארבעה במבנה האחורי. האוניות נשאו גם ארבעה תותחי נ"מ 8.8 ס"מ L/45, אשר הוצבו סביב הארובה הקדמית, למעט ליצו, שנשא את תותחי הנ"מ מסביב לארובה האחורית. לאחר 1916, הארבעה תותחי 8.8 ס"מ במבנה העילי הקדמי הוסרו. תותחי הנ"מ הוצבו בתושבות מדגם MPL C/13, שאפשרו הנמכה עד -10 מעלות והגבהה ל-70 מעלות. תותחים אלו ירו פגזים במשקל 9 ק"ג (19.8 פאונד), והייתה להם תקרה יעילה של 9,150 מטרים (30,019 רגל 8 אינץ') ב-70 מעלות.
האוניות היו חמושות גם בצינורות טורפדו שקועים בגוף. דרפלינגר הייתה מצוידת בארבע צינורות 50 ס"מ; האוניות המאוחרות יותר היו חמושות חזקות יותר, 60 ס"מ. הצינורות היו מסודרים עם אחד בחרטום, אחד בירכתיים ושניים בצד הרחב. הטורפדות 50 ס"מ של דרפלינגר היו מסוג G7, באורך 7.02 מטר (276 אינץ') עם ראש נפץ במשקל 195 ק"ג (430 פאונד) הקסניט. לטורפדו היה טווח של 4,000 מטר (4,370 יארד) כאשר היה מוגדר במהירות של 37 קשרים, ועד 9,300 מטר (10,170 יארד) במהירות 27 קשרים. הטורפדו 60 ס"מ היו מסוג H8, באורך 8 מטר ונשא ראש נפץ במשקל 210 ק"ג (463 פאונד) הקסניט. לטורפדות היה טווח של 6,000 מטר (6,550 יארד) כאשר מוגדר במהירות של 36 קשרים; במהירות מופחתת של 30 קשרים, הטווח גדל באופן משמעותי ל-14,000 מטר (15,310 יארד).
שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוניות הסדרה היו מוגנות בשריון פלדה מוצק של קרופ, כפי שהיה התקן עבור ספינות מלחמה גרמניות של התקופה. הייתה להם חגורת שריון בעובי 300 מילימטרים (12 אינץ') במצודה המרכזית של האונייה, שם היו החלקים החשובים ביותר של האונייה. זה כלל את מחסני התחמושת ואת חללי המכונות. החגורה צומצמה באזורים פחות קריטיים, ל-120 מילימטרים (4.7 אינץ') מקדימה ו-100 מילימטרים (3.9 אינץ') מאחורה. החגורה הצטמצמה ל-30 מילימטרים (1.2 אינץ') בחרטום, אם כי הירכתיים כלל לא היו מוגנות בשריון. מחיצת טורפדו בעובי 45 מילימטרים (1.8 אינץ') נמשכה לאורך הגוף, כמה מטרים מאחורי החגורה הראשית. עובי הסיפון המשוריין הראשי נע בין 30 מ"מ באזורים פחות חשובים, עד 80 מילימטרים (3.1 אינץ') בקטעים שכיסו את האזורים הקריטיים יותר של האונייה.
מגדל הניווט הקדמי היה מוגן בשריון כבד: הצדדים היו בעובי 300 מ"מ והגג היה בעובי 130 מילימטרים (5.1 אינץ'). מגדל הניווט האחורי היה משוריין פחות טוב; הצדדים שלו היו רק בעובי 200 מילימטרים (7.9 אינץ') והגג היה מכוסה ב-50 מילימטרים (2 אינץ') של לוח שריון. גם צריחי תותחי הסוללה הראשיים היו ממוגנים בכבדות: צידי הצריח היו בעובי 270 מילימטרים (11 אינץ') והגגות היו בעובי 110 מילימטרים (4.3 אינץ'). על הינדנבורג, עובי גגות הצריח הוגדל ל-150 מילימטרים (5.9 אינץ'). תותחי ה-15 ס"מ היו מחופים בשריון בעובי 150 מ"מ בקזמטים; התותחים עצמם היו עם מגני תותחים בעובי 70 מילימטרים (2.8 אינץ') כדי להגן על הצוותים שלהם מפני רסיסי פגזים.
בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבין שלוש האוניות בסדרה, רק דרפלינגר הוזמנה כתוספת לצי, בשם הזמני "K". שתי האוניות האחרות נועדו להחליף כלים מיושנים; ליצו הוזמנה בתור ארזאץ קייזרין אוגוסטה במקום הסיירת הממוגנת הקשישה קייזרין אוגוסטה והחוזה עבור הינדנבורג הונפק בשם הזמני ארזאץ הרתה, להחליף את הסיירת הממוגנת הרתה.
דרפלינגר נבנתה ב-Blohm & Voss בהמבורג בבנייה מספר 213. היא הייתה הנמוכה ביותר מבין שלוש האונייה, בעלות של 56 מיליון גולדמרק. האונייה הייתה מוכנה להשקה ב-14 ביוני 1913, אך במהלך הטקס נתקעה אחת ממזחלות העץ עליהן נשען גוף האונייה. לקח לה עד 12 ביולי להיכנס למים. היא נכנסה לצי הים הפתוח ב-1 בספטמבר 1914, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ליצו נבנתה במספנת Schichau בדנציג בבנייה מספר 885, בעלות של 58 מיליון גולדמרק. הספינה הושקה ב-29 בנובמבר 1913, ולאחר ניסויים ממושכים, נכנסה לשירות ב-8 באוגוסט 1915. הינדנבורג, האונייה האחרונה בסדרה, נבנתה במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן, בבנייה מספר 34. הספינה נבנתה במחיר עלות של 59 מיליון גולדמרק, היקרה ביותר מבין שלושת הכלים. היא הושקה ב-1 באוגוסט 1915 והוזמנה ב-10 במאי 1917.
אוניות הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שם | על שם | המספנה | הונחה | הושקה | נכנסה לשירות | גורל |
|---|---|---|---|---|---|---|
| דרפלינגר | גאורג פון דרפלינגר | Blohm & Voss, המבורג | 30 במרץ 1912 | 17 ביולי 1913 | 1 בספטמבר 1914 | הוטבעה בסקפה פלו, 21 ביוני 1919 |
| ליצו | לודוויג אדולף וילהלם פון ליצו | שיכו-וורפט, דנציג | 15 במאי 1912 | 29 בנובמבר 1913 | 8 באוגוסט 1915 | הושמדה בעקבות קרב יוטלנד, 1 ביוני 1916 |
| הינדנבורג | פאול פון הינדנבורג | המספנה הקיסרית, וילהלמסהאפן | 1 באוקטובר 1913 | 1 באוגוסט 1915 | 10 במאי 1917 | הוטבעה בסקפה פלו, 21 ביוני 1919 |
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
SMS דרפלינגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – SMS דרפלינגר
האונייה נקראה על שם גאורג פון דרפלינגר, גנרל-פלדמרשל גרמני במהלך מלחמת שלושים השנים, והיא נכנסה לשירות ב-1 בספטמבר 1914. צוות המספנה העביר את האונייה מהמבורג לקיל, דרך הסקיין. האונייה שובצה בקבוצת הסיור I בסוף אוקטובר. נזק לטורבינות האונייה שנגרם במהלך ניסויים מנע מהאונייה לראות שירות פעיל עד 16 בנובמבר. ב-15 בדצמבר, האונייה השתתפה בפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי. היא גם נכחה במהלך קרב שרטון דוגר ב-24 בינואר 1915. האונייה נפגעה פעם אחת מפגז בקוטר 13.5 אינץ' מאחת מסיירות המערכה הבריטיות; בתגובה, היא גרמה נזק כבד לאה"מ לאיון. עבודת התיקון הסתיימה עד 16 בפברואר, אך הטורבינה הימנית של דרפלינגר נפגעה בטעות ב-28 ביוני, והאונייה הייתה שוב במספנה עד אוגוסט. ב-24 באפריל 1916, דרפלינגר השתתפה בהפגזת ירמות'.
ב-31 במאי, דרפלינגר לחמה קשות במהלך קרב יוטלנד, כספינה השנייה בקו סיירות המערכה הגרמניות. היא ספגה 21 פגיעות גדולות במהלך הקרב, אך גרמה נזק ניכר גם לכוח סיירות המערכה הבריטיות. בשעה 16:26, אה"מ קווין מרי טבעה לאחר פיצוץ מחסן תחמושת שקרע את הספינה; היא ספגה מטחי ירי בקליבר כבד מדרפלינגר וזיידליץ. שעתיים לאחר מכן, בשעה 18:30, אה"מ אינווינסיבל סבלה מגורל דומה, אם כי דרפלינגר נעזרה באחותה ליצו. במהלך הקרב, שני הצריחים האחוריים של דרפלינגר הושבתו מירי בריטי. הצוות שלה ספג 157 הרוגים ו-26 פצועים, שהיה נתון הנפגעים הגבוה ביותר לכל ספינה גרמנית שלא טבעה. חוסנו של הכלי זיכה אותה בכינוי "כלב ברזל" מידי יריביה הבריטים. עבודות התיקון נמשכו עד 15 באוקטובר, במהלכן הסירו את תורן העמודים של האונייה והחליפו בתורן חצובה. האונייה ערכה פעולות אימון עד נובמבר, ואז חזרה לשירות פעיל עם הצי.
בעקבות הכניעה הגרמנית בנובמבר 1918, דרפלינגר נכלאה עם חלק ניכר מצי הים הפתוח בסקפה פלו. ב-21 ביוני 1919, כשספינות המשמר של הצי המלכותי יצאו לתמרונים, הורה קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר להטביע את הצי. כתוצאה מההטבעה של הצי הגרמני טבעו כ-66 כלי שיט מסוגים שונים. בין אלו הייתה דרפלינגר, שטבעה בשעה 14:45. הספינה נמשתה בשנת 1939 כדי להתפרק לגרוטאות מתכת, אך פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה זאת. הספינה, שנותרה הפוכה, עגנה ליד האי ריסה עד 1946, ואז היא נשלחה לנמל פאסלנה, שם היא פורקה. פעמון הספינה נמסר לבונדסמרינה הגרמני ב-30 באוגוסט 1965.
SMS ליצו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – SMS ליצו
ליצו נקראה על שמו של לודוויג אדולף וילהלם פון ליצו, גנרל-לויטננט פרוסי שלחם במהלך מלחמות נפוליאון. הספינה נכנסה לשירות ב-8 באוגוסט 1915, ולאחר מכן עברה ניסויים. ב-25 באוקטובר, בזמן שעדיין נערכו ניסויים ימיים, טורבינת הלחץ הנמוך של ליצו נפגעה קשות. היא נשלחה לקיל לתיקון, שנמשך עד סוף ינואר 1916. האונייה עברה ניסויים נוספים שנמשכו עד 19 בפברואר. ליצו כבר הייתה מבצעית מלאה, והוקצתה לקבוצת הסיור I ב-20 במרץ 1916. היא השתתפה בשתי גיחות הצי, ב-25 במרץ וב-21–22 באפריל, ללא תקריות גדולות. למחרת, ב-23 באפריל, הפגיזו ליצו, יחד עם אחותה דרפלינגר וסיירות המערכה זיידליץ, מולטקה ופון דר טאן, את ירמות'. בזמן שהייתה בדרך למטרה, ספינת הדגל של ויצה-אדמירל פרנץ פון היפר, זיידליץ, נפגעה קשות ממוקשים. כתוצאה מכך הועברה ליצו לתפקיד ספינת הדגל של השייטת. במהלך המבצע נתקלו סיירות המערכה הגרמניות בכוחות קלים בריטיים, והתפתח קרב רציני. ליצו ירתה על הסיירת הקלה אה"מ קונקסט ופגעה בה מספר פעמים.
בקרב יוטלנד, היא הייתה האונייה הראשונה בקו הגרמני, וספינת הדגל של היפר, ומשכה אש מסיירות המערכה הבריטיות שכללו פגיעות מתחת לקו המים שלה. זמן קצר לאחר תחילת קרב סיירות המערכה, ליצו הכתה את יריבתה לאיון מספר פעמים; מכה אחת הפילה את צריח "Q" של לאיון, ושריפת מחסן התחמושת שפרצה כמעט והרסה את הספינה. מעט לאחר השעה 19:00 נתקלו בשוגג הסיירות המשוריינות דיפנס וווריור במערך הגרמני; ליצו פתחה באש מיידית, ואחריה כמה דרדנוטים גרמניות. תחת ברד של פגזים התפוצצו מחסני התחמושת של דיפנס והספינה הוטבעה. בערך באותו זמן, סיירות המערכה הטריות של שייטת סיירות המערכה השלישית התמודדו עם הניגודים הגרמניים שלהם. בין 19:26 ל-19:34, ליצו ספגה ארבע פגיעות 12 אינץ' בחרטומה מסיירות המערכה הבריטיות; אלה התבררו בסופו של דבר כקטלניות. למרות זאת, בשעה 19:30, האש המשולבת של ליצו ואחותה דרפלינגר השמידה את סיירת המערכה אינווינסיבל. עד 20:15, ליצו נפגעה חמש פעמים נוספות, כולל פגיעות בשני הצריחים הקדמיים שלה.
עד 22:15, חדרו לליצו כמעט 2,400 טונות של מים, והאונייה שקעה בצורה מסוכנת באזור החרטום. לאחר חצות נעשו ניסיונות לנווט את האונייה לאחור. הניסיון נכשל כאשר החרטום שקע מספיק כדי להוציא את הירכתיים מהמים; בשעה 02:20, המדחפים ושני ההגאים יצאו מהמים והאונייה כבר לא הייתה מסוגלת לנווט. הפקודה לנטוש את האונייה ניתנה, ובשעה 02:47, ליצו הוטבעה על ידי סירת הטורפדו G38. האונייה אבדה כי לא ניתן היה לשלוט בהצפה בחרטום; מערכת המשאבה הקדמית נכשלה והמערכת המרכזית לא הצליחה לעמוד בקצב המים העולים. הצוות נאסף על ידי ארבע סירות טורפדו שליוו את סיירת המערכה הנכה; במהלך הקרב ספגה הספינה 116 הרוגים.
SMS הינדנבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – SMS הינדנבורג
הינדנבורג הייתה סיירת המערכה האחרונה שהושלמה עבור הצי הגרמני הקיסרי, וככזה היה לה קריירה קצרה מאוד. היא נכנסה לשירות ב-10 במאי 1917, והייתה פעילה במלואה ב-20 באוקטובר 1917, מאוחר מכדי לראות פעולה גדולה במלחמת העולם הראשונה. ב-17 בנובמבר הינדנבורג ומולטקה, יחד עם הסיירות הקלות של קבוצת הסיור השנייה, פעלו כתמיכה מרחוק עבור שולות מוקשים גרמניות מול חופי גרמניה כשהם הותקפו על ידי סיירות מערכה בריטיות. הפשיטה הייתה קצרה; עד שהגיעו הינדנבורג ומולטקה למקום, הספינות הבריטיות הפסיקו את ההתקפה ונסוגו. שישה ימים לאחר מכן, הינדנבורג החליפה את זיידליץ כספינת הדגל של קבוצת הסיור I. ב-23 באפריל 1918, האונייה השתתפה בגיחת צי לים הצפוני שניסתה ליירט שיירה של מדינות ההסכמה. מולטקה ספגה נזק מכני במהלך הדרך, וכתוצאה מכך, ויצה-אדמירל היפר החליט לבטל את הפעולה. ב-11 באוגוסט הועלה היפר לדרגת אדמירל וקיבל את הפיקוד על כל צי הים הפתוח. קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר החליף את היפר כמפקד קבוצת הסיור I; הוא הניף את דגלו על הינדנבורג למחרת.
הינדנבורג נכלאה בסקפה פלו, יחד עם אחותה דרפלינגר ושאר סיירות המערכה הגרמניות. היא הוטבעה ב-21 ביוני 1919 וטבעה בשעה 17:00. נלאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים, היא נמשתה ב-23 ביולי 1930, רק כדי להיגרט ברוזית' בין השנים 1930 ל-1932. הפעמון שלה נמסר לבונדסמרינה ב-28 במאי 1959.
