סיפאקה מצויה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןסיפאקה מצויה
Coquerel's Sifaka - Ankarafantsika - Madagascar S4E9140 (15283056881).jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששמצב שימור: בסכנת הכחדה
סכנת הכחדה (EN)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: פרימטים
משפחה: אינדריים
סוג: סיפאקה
מין: סיפאקה מצויה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Propithecus coquereli
גרנדידייר, 1867
תחום תפוצה
Propithecus coquereli range map.svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סיפאקה מצויה (שם מדעי: Propithecus coquereli) היא מין של למור פעיל-יום בגודל בינוני מהסוג סיפאקה, שאנדמי למדגסקר. הסיפאקה מבלה את רוב חייה בטיפוס ובקפיצה אנכיים על ענפי עצים באמצעות רגליה האחוריות החזקות; היא יכולה לקפוץ מעץ לעץ, כל עוד המרחק ביניהם קטן מ-10 מטרים. אורכה (לרבות הזנב) נע בין 93 ל-100 ס"מ, ומשקלו כ-4 ק"ג. בעבר, מין זה נחשב כתת-מין של המין סיפאקה שחורת-מצח, אך כיום הוא מסווג כמין נפרד. הסיפאקה המצויה רשומה כנתונה בסכנת הכחדה ברשימה האדומה של ארגון IUCN.

פרוות הגב והזנב לבנה, פרוות הבטן והחזה חומה, ופרוות הגפיים חומה ולבנה. הפנים והאוזניים חסרות פרווה ושחורות, למעט פרווה לבנה על אזור גשר האף. העיניים צהובות או כתומות.

הסיפאקות משתמשות בקולות תקשורת רבים; בין השאר הקריאה "סי-פהאק", שהעניקה להן את שמן. במידה וסיפאקה נאבדת מהקבוצה, היא משמיעה קריאה ארוכה וחזקה על מנת למצוא את שאר הקבוצה. פרטים ממין זה, באופן יוצא מהכלל, למקם את גפיהם בזמן הקפיצה, כך שלא יפצעו כשהם קופצים לעצים קוצניים.

אמנם הסיפאקה נפוצה בתחום תפוצתה, אך הוא מוגבל לשני אזורים מוגנים במדגסקר. הגורמים העיקריים המאיימים על הסיפאקה הם איבוד בתי גידול, קיטוע אזורי מחיה וציד. לבני מלגש אסור לצוד סיפאקות, בשל סיפור על סיפאקה שהצילה חיי נער בעת שטיפס על עץ כדי להשיג דבש. עם זאת, טאבו זה מאבד כיום מתוקפו בשל ארוזיה תרבותית והגירה.

תזונה והתנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפאקות המצויות אוכלות-צמחים, ותזונתן משתנה מעונה לעונה. בעונה הגשומה, הסיפאקה המצויה ניזונה בעיקר מניצני עלים, פרחים, פירות, סות (קליפת העץ) ועצים מתים. בעונה היבשה, הסיפאקה ניזונה בעיקר מנבטים ועלים בוגרים. התזונה מורכבת מכ-100 מיני צמחים, אבל ברוב זמן החיפושאחר מזון, הסיפאקה מתרכזת בכ-10% מאלה. הלמורים מבלים כ-30 עד 40% ממשך היום בחיפוש אחר מזון, בעיקר בבוקר, בצהריים המוקדם ובערב. החיפוש אחר מזון "מונהג" על ידי הנקבות: הנקבה המובילה אוכלת את המזון המובחר ביותר שהלהקה מוצאת. הסיפאקה המצויה מהווה מין מפתח בסביבת מחייתה, מכיוון שהיא מסייעת להפצת זרעי הצמחים.

מין זה מצוי בקבוצות מטריארכליות של 3 עד 10 פרטים, בהן הנקבות דומיננטיות הרבה יותר מהזכרים. הסיפאקות מבלות את רוב זמנן בשטח שגודלו בין 20 ל-30 דונם, את גודל הטריטוריה שלהם עשוי להיות בין 40 ל-80 דונמים. למרות שהטריטוריות של כמה קבוצות סיפקה לעיתים חופפות, קבוצות אלה נמנעות מלפגוש אחת בשנייה על מנת למנוע עימותים. כשקבוצות סיפאקה ידידותיות זו לזו נפגשות, הפרטים בהן משפשפים את אפיהם, סימן לידידות.

הנקבות מקבלות גישה עדיפה למזון מאשר זכרים: בחיפוש אחר מזון, הנקבות אוכלות ראשונות בעוד הזכרים ממתינים עד שיסיימו לאכול לפני שיתחילו גם הם. אם זכר מתחיל לאכול לפני נקבה, הנקבה עשויה לסטור לו, לבעוט בו או לנשוך אותו. הזכר לאחר מכן מביע את כניעתו על ידי הסתרת שיניו, קיפול הזנב בין הרגליים והשמעת קולות לפני שיסור מדרכה של הנקבה.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייחום של נקבות הסיפאקה המצויה מתוזמן לחודשים ינואר ופברואר. בעונת הרבייה, הסיפאקות המצויות מפגינות פוליאנדריה: נקבה עשויה להזדווג עם זכר אחד בלבד, אך ברוב המקרים, נקבה אחת מזדווגת עם זכרים רבים, מקבוצתה שלה או מקבוצות מזדמנות. הזכרים מתחרים על הזכות להזדווג עם נקבה; עם זאת, הנקבה לא בהכרח תזדווג עם הזכר המנצח. הקריטריונים לפיהם הנקבה בוחרת את הזכר מורכבים יותר.

משקלו של הגור כ-100 גרם בממוצע. הוא ייצמד לבטנה של אמו עד לגיל חודש, החל מגיל זה הוא יהיה על גבה. הגור נעשה עצמאי בגיל כחצי שנה, ומגיע לגודל של פרט בוגר בגיל 1-5 שנים. הזכרים והנקבות מגיעים לגיל הבגרות המינית בגיל 2 עד 3.5 שנים, אך הנקבה לא תלד את צאצאה הראשון עד גיל 6. ידועים מספר מיני כלאיים; אחד מהם הוא סיפאקה שחורת-מצח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זובומפו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיפאקה מצויה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיפאקה מצויה באתר הרשימה האדומה של IUCN