סמיואל רוג'רס

סמיואל רוג'רס
Samuel Rogers
לידה	30 ביולי 1763; סטוק ניוינגטון, הממלכה המאוחדת
פטירה	18 בדצמבר 1855 (בגיל 92); לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מדינה	ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	Tower Of Old Parish Church Of St Mary, Hornsey
שפות היצירה	אנגלית
פרסים והוקרה	עמית החברה המלכותית

סֶמְיוּאֶל רוֹגֶ'רְס (באנגלית: Samuel Rogers; 30 ביולי 1763 – 18 בדצמבר 1855) היה משורר אנגלי, אחד המפורסמים ביותר במהלך חייו, אם כי האפילו עליו חבריו ועמיתיו הרומנטיים וורדסוורת', קולרידג' וביירון. זיכרונותיו מחברים אלה ואחרים כמו צ'ארלס ג'יימס פוקס הם מקורות מרכזיים למידע על האישים הבולטים בחיי האמנות והספרות בלונדון, שאיתם היה בקשרים קרובים, ושתמך בהם תוך שימוש בעושרו. הוא הרוויח את כספו כבנקאי והיה גם אספן אמנות.

ראשית חייו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוג'רס נולד בניוינגטון גרין (אנ'), אז כפר צפונית לאיזלינגטון, וכיום בלונדון הפנימית. אביו, תומאס רוג'רס (אנ'), בנקאי ולזמן קצר חבר פרלמנט ממחוז הבחירה של קובנטרי, היה בנו של יצרן זכוכית מסטורברידג' (אנ'), שהיה גם סוחר בצ'יפסייד (אנ'). תומאס התחתן עם מרי, בתו היחידה של השותף של אביו, דניאל רדפורד, והפך לעצמו לשותף זמן קצר לאחר מכן. מצד אימו היה סמיואל רוג'רס קשור לכמרים הוולשים הנון-קונפורמיסטים (אנ') הידועים פיליפ הנרי (אנ') ובנו מתיו (אנ'), גדל בחוגים נון-קונפורמיסטיים, והפך לחבר ותיק בקהילה האוניטרית בניוינגטון גרין, אז בראשות ד"ר ריצ'רד פרייס (אנ') יוצא הדופן. הוא התחנך בהאקני וסטוק ניוינגטון (אנ').

שני אחיינים, שהתייתמו צעירים ועליהם קיבל אחריות, היו סמיואל שארפ (אנ'), האגיפטולוג ומתרגם התנ"ך, ואחיו הצעיר דניאל (אנ'), מראשוני הגאולוגים.

כאיש צעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמיואל רוג'רס שאף להפוך לכומר פרסביטריאני, אבל אביו שכנע אותו להצטרף לעסקי הבנקאות בקורנהיל (אנ'). בחופשות ארוכות, שנדרשו בשל בריאות רופפת, החל רוג'רס להתעניין בספרות אנגלית, במיוחד ביצירתם של סמואל ג'ונסון, תומאס גריי (אנ') ואוליבר גולדסמית'. הוא למד בעל פה את שיריו של גריי, והעושר המשפחתי שלו אפשר לו את זמן הפנאי לנסות לכתוב שירה בעצמו. הוא התחיל בתרומות ל-The Gentleman's Magazine, ובשנת 1786 פרסם כרך המכיל כמה חיקויים של גולדסמית' ו"אודה לאמונות תפלות" בסגנון גריי.

בשנת 1788 מת אחיו הבכור תומאס, מה שהגדיל את אחריותו העסקית של סמיואל רוג'רס. בשנה שלאחר מכן ביקר בסקוטלנד, שם פגש את אדם סמית, הנרי מקנזי (אנ'), הסטר ת'רייל ואחרים. ב-1791 הוא היה בפריז, ונהנה מאוסף האמנות של אורליאן (אנ') בפאלה רויאל, שרבים מאוצרותיו עתידים מאוחר יותר לעבור לרשותו. עם גריי כמודל שלו, רוג'רס טרח מאוד בליטוש החרוזים שלו, ושש שנים חלפו לאחר פרסום הכרך הראשון שלו עד שהדפיס את שירו המתוכנן על "הנאות הזיכרון" (The Pleasures of Memory ‏; 1792) - שנחשב על ידי אחדים כהתגלמות האחרונה של אופן ההבעה השירי של המאה ה-18. התאוריה של העלאת וחידוד נושאים מוכרים על ידי טיפול מופשט ודימויים נעלים מגיעה לקיצוניות. באמנות זו של "העלאת נושא", כפי שהיה הביטוי מהמאה ה-18, "הנאות הזיכרון" מושלם הרבה יותר מ"הנאות התקווה" של תומאס קמפבל (אנ'), שפורסם כמה שנים לאחר מכן כחיקוי. ביירון אמר על השיר, "אין שורה וולגרית אחת בשיר".

חייו כאדם בוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של אביו ב-1793 העניק לרוג'רס את החלק העיקרי בבית הבנקאות בקורנהיל, והכנסה ניכרת. הוא עזב את ניוינגטון גרין והתבסס באכסניות המשפט. במעגל האינטימי שלו בתקופה זו היו חברו הטוב ביותר, הפוליטיקאי ריצ'רד שארפ, והאמנים ג'ון פלקסמן, ג'ון אופי, מרטין ארצ'ר שי והנרי פוסלי. הוא גם ערך היכרות עם צ'ארלס ג'יימס פוקס, עמו ביקר בגלריות בפריז ב-1802, ואשר ידידותו הפגישה אותו עם בית הולנד. בשנת 1803 הוא עבר להתגורר ברחוב סנט ג'יימס פלייס (אנ') מספר 22, שם במשך חמישים שנה הוא אירח את כל הידוענים של לונדון. לפלקסמן ולצ'ארלס אלפרד סטותארד (אנ') היה חלק בקישוט הבית, שרוג'רס בנה מחדש למעשה, והמשיך למלא ביצירות אמנות. האוספים שלו במותו היו שווים 50,000 ליש"ט.

באמצע המאה התשע-עשרה, ארוחות בוקר חברתיות היו באופנה בלונדון. רוג'רס אירח ארוחות בוקר חברתיות עם אורחים כמו תומאס בבינגטון מקולי, הנרי האלאם (אנ'), הנרי הארט מילמן (אנ') ורבים אחרים.^[1] הזמנה לאחת מארוחות הבוקר של רוג'רס הייתה כניסה רשמית לחברה הספרותית, וארוחות הערב שלו היו מובחרות עוד יותר. הצלחתו החברתית נבעה פחות ממעמדו הספרותי מאשר מכישוריו כאיש שיחה, טעמו המשכיל בכל ענייני האמנות, וללא ספק מהשנינות העוקצנית והמרה שלו, שעליה התנצל באומרו שיש לו קול חלש כל כך שאיש לא הקשיב לו אם אמר דברים נעימים. "אין ספק שהיה לו את הלב הטוב ביותר והלשון הכי לא נחמדה מכל אחד שהכרתי אי פעם", אמרה השחקנית פאני קמבל (אנ'). הוא עזר למשורר רוברט בלומפילד (אנ'), הוא פייס את תומאס מור (אנ') עם פרנסיס ג'פרי (אנ') ועם ביירון, והוא הקל על קשייו של ריצ'רד שרידן (אנ') בימים האחרונים לחייו. מור, שסירב לעזרה מכל חבריו, והיה מוכן להיות חייב רק למוציאים לאור שלו, הסכים לקבל עזרה מרוג'רס. הוא רכש מעון עבור הנרי פרנסיס קארי (אנ'), המתרגם של דנטה, והשיג לוורדסוורת' את הסינקורה שלו כמפיץ בולים. ג'ון מיטפורד (אנ'), תוך שמירה על חייו הכפריים, שכר מגורים קבועים ברחוב סלואן, שם נהנה "מהאינטימיות המושלמת ביותר עם סמיואל רוג'רס במשך יותר מעשרים שנה".^[2]

רוג'רס היה למעשה דיקטטור ספרותי באנגליה. הוא רכש את המוניטין שלו בשיר "הנאות הזיכרון" בטרם התפרסם ויליאם קופר. הוא הפך לידידם של וורדסוורת', וולטר סקוט וביירון, וחי מספיק שנים כדי לחוות דעה לגבי כשירותו של אלפרד טניסון לתפקיד "משורר החצר (אנ')". מזמן ההיכרות הראשונה שלו עם רוג'רס נהג אלכסנדר דייס (אנ') לכתוב את האנקדוטות שבהן שפעה שיחתו. בשנת 1856 הוא סידר אותן ופרסם מבחר כ"זיכרונות משיחות הסלון של סמיואל רוג'רס". רוג'רס עצמו החזיק מחברת שבה הוא רשם רשמים משיחתם של רבים מחבריו המכובדים - פוקס, אדמונד ברק, הנרי גרטן, ריצ'רד פורסון (אנ'), ג'ון הורן טוק (אנ'), טליראן, לורד ארסקין, סקוט, לורד גרנוויל והדוכס מוולינגטון. הם פורסמו על ידי אחיינו ויליאם שארפ ב-1859 כ"זיכרונות מאת סמיואל רוג'רס"; הספר "זיכרונות ושיחות סלון של סמיואל רוג'רס, בנקאי, משורר ופטרון האומנויות, 1763–1855" (1903), מאת ג. ה. פאוול, הוא שילוב של שני הספרים הללו.

רוג'רס מילא משרות כבוד שונות: הוא היה אחד מהנאמנים של הגלריה הלאומית; והוא כיהן בוועדה לחקירה על ניהול המוזיאון הבריטי, ובוועדה אחרת לבנייה מחדש של בתי הפרלמנט. הוא נבחר לעמית של החברה המלכותית בנובמבר 1796.

שלהי חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפוקה הספרותית שלו נותרה איטית. "איגרת לחבר" ("An Epistle to a Friend"), שפורסם ב-1798, מתאר את האידיאל של רוג'רס לחיים מאושרים. אחריו הגיעו "המסע של קולומבוס" ("The Voyage of Columbus"‏; 1810), ו"ג'קלין" ("Jacqueline"‏; 1814), שיר סיפורי (אנ'), שנכתב בטטרמטר יאמבי של הסופרים החדשים יותר, ופורסם באותו כרך עם "לארה" ("Lara") של ביירון. שירו המהורהר על "חיי אדם" ("Human Life"‏; 1819), שאותו כתב במשך שתים עשרה שנים, נכתב בסגנונו הקודם.

בשנת 1814 ערך רוג'רס סיור ביבשת אירופה עם אחותו שרה. הוא נסע דרך שווייץ לאיטליה, כשהוא מנהל יומן מלא של אירועים ורשמים, ועשה את דרכו לנאפולי כשהידיעה על בריחת נפוליאון מאלבה חייבה אותו למהר הביתה. שבע שנים לאחר מכן חזר לאיטליה, וביקר את ביירון ופרסי ביש שלי בפיזה. מהקודם מבין הסיורים הללו צמחה עבודתו האחרונה והארוכה ביותר, "איטליה" ("Italy"). החלק הראשון פורסם בעילום שם ב-1822; השני, עם שמו מצורף, בשנת 1828. זה היה בהתחלה כישלון, אבל רוג'רס היה נחוש בדעתו להפוך אותו להצלחה. הוא הרחיב ושיפר את הפואמה, והזמין איורים מויליאם טרנר, תומאס סטות'ארד וסמואל פרוט. אלה נחרתו על פלדה במהדורה המפוארת של 1830. הספר היה אז הצלחה גדולה, ורוג'רס המשיך אחריו במהדורה מפוארת לא פחות של "שירים" ("Poems"‏; 1834). ב-1850, עם מותו של וורדסוורת', התבקש רוג'רס לרשת אותו כ"משורר החצר", אך דחה את הכבוד בשל גילו. בחמש השנים האחרונות לחייו הוא היה מרותק לכיסאו בעקבות נפילה ברחוב. הוא מת בלונדון בגיל 92, גיל יוצא דופן לאותה תקופה, והוא קבור בקבר המשפחה בחצר הכנסייה של כנסיית סנט מרי, הורנסי היי סטריט, הארינגיי.^[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

P. W. Clayden, The Early Life of Samuel Rogers (1887)
P. W. Clayden, Rogers and his Contemporaries (2 vols., 1889)
Martin Blocksidge: The banker poet : the rise and fall of Samuel Rogers, 1763-1855, Brighton [u.a.] : Sussex Academic Press, 2013, ISBN 978-1-84519-580-9
The Maclise Portrait-Gallery/Samuel Rogers