אדמונד ברק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדמונד ברק

אדמונד ברק (אנגלית: Edmund Burke‏; 12 בינואר 1729 - 9 ביולי 1797) מדינאי ופילוסוף מדיני אירי, ממבקריה החריפים ביותר של המהפכה הצרפתית. ברק נחשב למנהיג האינטלקטואלי העיקרי של הכוחות השמרניים-דתיים והאנטי מהפכניים באירופה, לפני ובעיקר אחרי המהפכה הצרפתית. עם זאת, הוא נבדל משאר ההוגים השמרנים של תקופתו בגישתו הפתוחה והייחודית, שכללה גם תפיסות ליברליות מסוימות, בעיקר בכל הקשור לדת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמונד ברק נולד בדבלין שבאירלנד לריצ'רד, משפטן אנגליקני, ולמרי (לבית נייגל) הקתולית. משפחתו הגיעה מרקע כלכלי של בעלי אחוזות (מעמד ה-gentry). ברק עצמו גדל כפרוטסטנטי והשתייך כל חייו לכנסייה האנגליקנית, אך הרקע הקתולי של משפחתו שימש למתנגדיו כחומר להכפשתו כתומך בסתר של הקתוליות. הוא התחנך בפנימיה בדבלין ולאחר מכן בטריניטי קולג' בעיר, שם סיים את לימודיו בשנת 1748.

ברק למד משפטים בלונדון. בשנת 1756 חיבר את סיפרו הראשון שעסק בפילוסופיה, ובשנה לאחר מכן פרסם ספר נוסף. שני ספרים אלו זכו להערכה רבה ולביקורות אוהדות מצד הוגי דעות חשובים. בשנת 1758 התמנה לעורך "ספר השנה" (Annual Register), שנתון שסקר אירועים פוליטיים ברחבי העולם. בשנת 1765 נבחר לפרלמנט כנציג העיר בריסטול ובמשך כשלושים שנה המשיך בתפקיד זה. בנאום שנשא לאחר בחירתו, הצהיר כי ינהג "כנציג ולא כשליח", ובכך ביטא את עמדתו לפיה על חבר הפרלמנט להפעיל את שיקול דעתו, גם אם הדבר סותר את עמדתם של שולחיו. הוא השתייך לזרם הליברלי יותר בפוליטיקה הבריטית, הוויגים.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסה דתית ואתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם סמית, אחד מעמיתיו המרכזיים של ברק

את הדעות הפוליטיות שלו מבסס ברק על כמה אמונות עמוקות, אשר במקורן הן אמונות דתיות, אתיות. ברק טען כי האדם במהותו הוא יצור דתי. הדת והאמונה הן צרכים טבעיים, הדת היא הערובה היחידה לנורמות אתיות ולשמירה על הסדר הציבורי. לשיטתו, אין כלל מוסרי שניתן לבסס ללא דת.

ברק היה מקורב לכלכלן אדם סמית. כמו ברק, סמית גיבה את רעיונותיו ואת התזות שלו במושגים דתיים, כמו "היד הנעלמה" – שמסדרת את הפעילות הכלכלית בשוק. ברק האמין בקיומה של אותה "יד נעלמה" גם בהיסטוריה. עם זאת, כבן תנועת ההשכלה הוא ניסה להימנע משימוש במושגים דתיים. במידה והשתמש במילה "השגחה" הוא מיד הוסיף כי לא מדובר בהשגחה ישירה ואין טעם לנסות לדבר על האל במושגים אנושיים כפי שניסתה הכנסייה לעשות. על פי ברק האנושות מתפתחת על פי חוקי הטבע ולא על פי חוקים וגורמים חיצוניים או אלוהיים. התפיסה של ברק רואה באדם יצור מוגבל מאוד מבחינת יכולתו לתפוס את המציאות, לנהל את ענייני החברה לפי יכולתו. ברק, כמו הכנסייה וכלל השמרנים רואה את האדם כחוטא או נופל מתמיד (Fallen) וזאת בעקבות "החטא הקדמון" שממשיך ללוות אותו. עוד טוען ברק שכל תפקידה של החברה איננו לתת לאדם זכויות טבעיות אלא להגן על האדם מפני עצמו ומפני חטאו. תפקידו של האדם אם כך אינו לממש זכויות טבעיות אלא חובות דתיות. ברק באופן כללי טוען שעוד לפני שמדברים על הזכויות צריך לדבר על החובות.

בין מסורת ושינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזות והתפיסות של ברק בנוגע לחברה נובעות אם כן מתפיסת האדם כמוגבל וחוטא. מכאן הולך ברק צעד אחד קדימה - אומנם האדם מוגבל אבל החברה האנושית וההיסטוריה אינן מוגבלות. על כן מה שנצבר במסורת, במנהגים, במוסכמות החברתיות, בחוקים הוא אמיתי ונכון הרבה יותר ועל כן יש להסתמך עליהם. באופן זה ברק מגיע למסקנה שהקריטריון האחד והיחיד להערכת תופעות אנושיות ולשיפוט שלהן – מבחינות מוסריות, צודקות ומועילות – אינו התבונה או ההיגיון הפרטי אלא ההיסטוריה ורק היא תקבע מה נכון, צודק וראוי.

התפיסה של ברק, במבט ראשון, לא משאירה שום אפשרות לשינוי חברתי או פוליטי מכוון: בכל חברה חייבים לשמור על המסורות, המוסדות והמנהגים הקיימים ואין לשנות באופן מכוון את סדרי החברה. אך למעשה ברק מאמין כי כוחה האמיתי של החברה נובע מכך שהיא ניחנה ביכולתה לשנות את עצמה מתוך זיקה לבסיסיה הקיימים והקדומים. את טיעונו זה הוא מבסס בפרק הראשון של ספרו מחשבות על המהפכה בצרפת, ומדגים זאת באמצעות הבחנה מעמיקה בין המהפכה המהוללת בבריטניה לבין המהפכה הצרפתית שהתחוללה בתקופתו. לשיטתו בריטניה הצליחה להעביר שינויים מבורכים בתוכה, מבלי למוטט שום חלק ממנה. לדוגמה, שושלת סטיוארט הודחה אך המלוכה לא בוטלה.

התכונה החשובה ביותר בעיני ברק בכל משטר היא המתינות. התנאי העיקרי לשימור המתינות הוא ניגוד אינטרסים מובנה במשטר. ניתן לראות בכך המשך מודרני להגותו של פוליביוס אודות הרפובליקה הרומית, המורכב ממלוכה דה פקטו (קונסולים), אריסטוקראטיה (סנאט) ודמוקרטיה (אסיפת העם). אותו מודל עתיק משתקף בממלכה המאוחדת בתקופתו של ברק- מלוכה, בית לורדים ובית נבחרים. בעיני ברק, מחיקת הזיקה לעבר הצרפתי ותפיסת השלטון על ידי המון שאינו בקי במלאכת השלטון היה שורש הטרור היעקוביני והאנרכיה ברחבי צרפת. הוא גם חזה מראש את עלייתו של נפוליאון, נוכח האנרכיה והעריצות שאחזו בצרפת בעשור האחרון של המאה השמונה עשרה.

בין שמרנות לליברליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק זוהה כאינטלקטואל שמרני-דתי אך יחד עם זאת היה שונה מאוד מהזן השמרני המוכר בפוליטיקה האירופאית דאז וייחד אותו ממד פתוח וא-אורתודוקסי. תרמה לכך עובדת היותו איש מדע ועידן האורות. ברק נחשב למנהיג האינטלקטואלי של הכוחות האנטי מהפכניים באירופה, לפני ובעיקר אחרי המהפכה הצרפתית. הוא ביקר את הליברליזם שהדגיש את חשיבות האדם כפרט, וטען כי לא ניתן לחשוב על האדם כדבר מופשט, אלא כחלק אינטגרלי מעם, ממסורת ומהיסטוריה ארוכת שנים. זכויותיו של האדם במדינה אינן נובעות מ'זכויותיו הטבעיות', אלא מרצונה הנדיב של המדינה, המעניקה לו זכויות אלה כמתת חסד.יתרה מכך,זכויות אלו כרוכות בתרומתו של האדם לחברה ולמדינה- קרי, לאדם שתורם יותר לחברה מגיע גם זכויות יתר.

ברק פיתח תזה פוליטית ייחודית והתנגד ל"ייצוג שווה והוגן" (Fair and Equal) כפי שדרשו רוסו ומשכילים אחרים בני התקופה וכפי שהמערכת הפרלמנטרית הבריטית הציגה את עצמה מאז המהפכה המהוללת, אלא ייצוג שיינתן לאנשים בעלי היכולת הגבוהה ביותר. הוא למעשה טען שעל חברי הפרלמנט להפסיק להיות כלי ביטוי לרחשי הציבור אותו הם מייצגים (כל חבר פרלמנט בריטי מייצג מחוז או עיר) ולפתח שיפוט פוליטי עצמאי. משום כך הציע לשנות את הרכב הפרלמנט, כך שייצג שכבות וקבוצות חברתיות, ולא אינדיבידואלים על בסיס אזורי.

בין מונרכיה, אבסולוטיזם ודמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק האמין בחשיבותה של האריסטוקרטיה כאצולה טבעית. גם זאת בניגוד למשכילים בני התקופה כמו רוסו שטענו שלבני האדם זכות טבעית לשוויון כיוון שהחלוקה המעמדית נוגדת את 'כללי הטבע'. ברק טען כי הם טועים ושהתבוננות במציאות תלמד כי האנשים אינם שווים בכישוריהם. מבחינתו, מצב של עליונות אריסטוקרטית הוא מחויב המציאות. הוא דימה את החברה ל"בורסה", שבה כל אחד משקיע ומסתכן, מרוויח או מפסיד. ברק טען שמבחינה היסטורית האריסטוקרטיה היא המעמד שמרכז את האנשים הכי מוכשרים ובעלי היכולת הגבוהה ביותר. כמו כן טען ברק, שבהיסטוריה האנגלית הוכיחה האריסטוקרטיה את עצמה כמעמד שדואג לא רק לעצמו אלא גם לחברה כולה. הוא דמה בטיעונו זה למונטסקייה והאמין שבחברה המתוקנת יש מקום גם לאצילים שיתרכזו ב"גופי הביניים" וימתנו את האבסולוטיות (הכוח הפוליטי המוחלט) של המלך. ברק כמו רבים מחבריו תפס את הדמוקרטיה כשלטון לא מציאותי ואת הפיאודליזם המסוים שבזכויות היתר לאצילים כדבר שיגן בצורה הטובה ביותר על ההמונים. שכבת בעלי האמצעים נתפשה כשכבה היחידה שמסוגלת לעמוד מול המלך ולהלחם על הזכויות של העם. לעמדותיו האנטי דמוקרטיות של ברק ניתן ביטוי מרכזי בהתנגדותו העיקשת להרחבת מעגל הבוחרים לפרלמנט הבריטי.

עמדתו ביחס למהפכה האמריקנית ולמהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשתלטות על הבסטיליה במהלך המהפכה הצרפתית, 14 ביולי 1789

המהפכה האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק מצדיק את מלחמת העצמאות האמריקנית כנגד מלכו ג'ורג' השלישי וזאת מנימוקים שמרניים-מתונים. ברק טוען שהניסיון של האנגלים לכפות על המתיישבים ביבשת אמריקה את המסורות ובעיקר את המסים הוא ניסיון לא יעיל, ואף יותר מכך – חוטא. ברק טוען שהמלך האנגלי מתעלם מכך שלמתיישבים האמריקניים יש כבר מסורת משלהם ונתהוותה חברה שעקב התנאים הייחודיים היא שונה ואיננה חלק מהחברה האנגלית. ההיסטוריון הבריטי קלייב אמזלי טוען שתמיכתו של ברק בהתקוממות האמריקנית "נבעה מאמונתו שהאמריקנים לוחמים למען זכויות חוקתיות מסורתיות" שהמלך האנגלי פגע בהם.

המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עמדתו בהקשר למהפכה הצרפתית של 1789, ניסח ברק בספר "הרהורים על המהפכה בצרפת" (Reflections on the Revolution in France) שהוא בין החיבורים הפוליטיים החשובים ביותר של ההגות השמרנית. ניתן לומר שהמהפכה הצרפתית הייתה ההפך הגמור מדעותיו של ברק שכן העקרונות של שוויון, ביטול הפיאודליזם והפריבילגיות המעמדתיות ובוודאי של דמוקרטיה וריבונות העם, שהם בבסיס המהפכה הצרפתית עומדים בניגוד לדעותיו ועקרונותיו. החיבור התקבל באהדה אצל השמרנים והריאקציונים ובבוז מוחלט ובכעס רב אצל המהפכנים.

הרקע להתנגדות הנחרצת של ברק למהפכה הוא הפחד הגדול שעוררה התקוממות ההמונים על הבסטיליה - היא הייתה התקוממות עממית נגד המונרכיה (השלטון המלוכני) שהיה צורת השלטון המרכזית בכל אירופה. באנגליה המלוכה הייתה רעועה עוד יותר מכיוון שהיא הייתה מלוכה חוקתית והתעורר חשש להפיכה באנגליה. אנגלים רבים כמו האירופאיים בכלל נתפסו לרעיונות הרדיקליים של המהפכנים הצרפתיים והחלו להפיץ את רעיונותיהם באנגליה.

עוד הוא טוען שלמהפכה הצרפתית אחראים המשכילים, שהיו תלושים מהחברה הצרפתית האמיתית, לדעתו. בכך דומה ברק לשמרנים רבים אחרים שטוענים שבסיס המהפכה הוא בדעותיהם של המשכילים (ראה לדוגמה זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם). הוא הלך צעד אחד קדימה כשטען שהמשכילים התפתו לחשוב שהם בהגיונם ובמושגי האמת והצדק שפיתחו, מבינים יותר טוב מה חשוב ומה ראוי לעם הצרפתי מאשר האמת ההיסטורית.

ברק טען שהחברה והמדינה בנויות על העבר והמסורת והמהפכה הצרפתית מנסה להקים חברה באופן מלאכותי על בסיס רעיונות בלבד ולכן סופה לכישלון.

ברק היווה "בר פלוגתא" של תומאס פיין, אשר כתב ספרון ביקורת על "הרהורים על המהפכה בצרפת", בו ניסה לגונן על המהפכה הצרפתית מביקורתו של ברק.

ההבדל בין המהפכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענתו העיקרית הייתה שבניגוד למהפכה האמריקנית ולהתקוממות של תושבי אירלנד, שבשתיהן תמך, התקוממו המהפכנים בצרפת כנגד החברה וההיסטוריה של צרפת. ברק רואה הבדל גדול בין האמריקנים שרוצים להשתחרר משלטון זר לבין מהפכנים הצרפתיים שרוצים להשתחרר מהמסורת הצרפתית.

השפעת התזה של ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו המרכזית של ברק היא בעקבות חיבור הספר הרהורים על המהפכה בצרפת, השפעת הספר הייתה עצומה ורבים מייחסים לו את מניעת התפשטות הרעיונות המהפכניים לתוך אנגליה. בעקבות ברק קמו הוגי דעות גם בצרפת עצמה שהחלו לתהות האם המהפכה הייתה חיונית ומוצדקת.

תרומה נוספת של התזות של ברק הן לעיקרון הלאומיות כמסגרת הנורמלית והטבעית לחברה, שפותח מתוך תורתו, אם כי יש לציין שברק לא התייחס למושג זה מפורשות.

עוד בהשפעתו של ברק התפתחה מסורת ליברלית-שמרנית שרואה כדרך הראויה את הרפורמה ולא המהפכה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]