ספריית הנשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספריית הנשים
Womens library lse.jpg
מיקום הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת
תאריך ייסוד 1926 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 51°30′53″N 0°06′57″W / 51.5147°N 0.115818°W / 51.5147; -0.115818
http://www.lse.ac.uk/library/collection-highlights/The-Womens-Library
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הספרייה ברחוב אולד קסל Old Castle
גלויה מראשית המאה העשרים שהייתה בשימוש המאבק הסופרג׳יסטי. נמצאת באוסף ספרית הנשים

ספריית הנשים באוניברסיטת LSE היא ספרייה מרכזית מסוגה, ומהווה משאב ומוזיאון במה שקשור לתולדות תנועות הנשים (פמיניזם בבריטניה) במאות ה-19 וה-20. יש לספריה זאת היסטוריה רציפה מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 ואוסף "הליבה" שלה הגיע לספריה הנוכחית מספרית הנשים שהוקמה על ידי רות קוונדיש בנטינק בשנת 1909.

מאז 2013, הספרייה עברה להיות בחסות בית הספר של לונדון כלכלה ומדעי המדינה (LSE), המנהל אותה כחלק מהספרייה הבריטית למדע המדינה ולכלכלה, בשטח ייעודי הקרוי "ספריית הנשים @ LSE".

סקירת האוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוספים המודפסים בספריית הנשים מכילים למעלה מ־60,000 ספרים, עלונים וחוברות, יותר מ־3,500 כותרים של פרסומים (סדרות של מגזינים, וכתבי-עת), ויותר מ-500 זינים (עלונים שיוצאו לאור בהפקה ומימון עצמאי Zines). בנוסף לחומרי מחקר על היסטורית הנשים, יש בספריה ביוגרפיות, יצירות פופולריות, פרסומים ממשלתיים ויצירות ספרותיות. קיימים גם אוספים מיוחדים של גזרי עיתונים כמו אוסף ביקורות מעיתוני התקופה על ספרה של ג'ודית האבאק "נשים שלמדו באוניברסיטה".[1]

אוסף המוצגים של הספרייה מכיל יותר מ-5,000 חפצים, כולל למעלה מ-100 שלטים, צילומים, פוסטרים, תגים, בדים, וכלי קרמיקה השייכים לקמפיינים השונים של הסופרז'יסטיות. בספרייה קיימים יותר מ־500 ארכיונים, שונים בגודלם, של נשים פרטיות, ושל ארגוני נשים.

בפברואר 2007 האוספים של ספריית הנשים צוינו לשבח על ידי מועצת המוזיאונים, הספריות והארכיונים בשל "חשיבותם הלאומית והבינלאומית המיוחדת".[2] בשנת 2011, פריטים מארכיון הסופרג'יזם בספריה הוספו לרשימות אונסק"ו כ"מורשת המתועדת של התנועה הסופרז'יסטית בבריטניה, 1865 - 1928".[3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגודה הלונדונית של הסופרז'יסטיות / אגודת פוסאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של ספריית הנשים היא באגודה הלונדונית לנשים סופרז'יסטיות, קבוצה שהוקמה בשנת 1867 במטרה לנהל קמפיין לקידום זכות הבחירה. אוסף "הליבה"[4] היה ספריית קוונדיש-בנטינק שהוקמה בשנת 1909 על ידי רות קבנדיש בנטינק.[5] האוסף אורגן על ידי הספרנית הצעירה וורה דואי, שמונתה לתפקיד ב-1 בינואר 1926. בתקופה זאת, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, הספרייה נקראה "ספריית השירות לנשים", בהתאמה לאגודה האחראית לשירות הנשים במלחמת העולם הראשונה. דואי ניהלה את הספרייה 41 שנה, והפכה אותה מספריה קטנה של אגודה למשאב מרכזי ומשמעותי בעל מוניטין בינלאומי.

במקורה הספרייה שכנה בבניין ציבורי ברחוב מרשהאם שבסיטי של ווסטמינסטר. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הבניין הפך למרכז שירות לנשים, בקרבת בית הנבחרים. חברות האגודה והספרייה כללו סופרות כמו ורה בריטן ווירג'יניה וולף, ופוליטיקאיות כאלינור רת'בון.

וולף התייחסה לספריה במכתבה לחברתה אתל סמית': "אני סבורה שהספרייה היא ההשקעה המשמחת היחידה שלי למטבע גינאה מיותרת".[6]

במהלך מלחמת העולם השנייה הבניין ספג נזק מהפצצה, וכתוצאה מכך עד לשנת 1957 לא היה לספריה בית קבע, באותה שנה הספרייה הועברה לרחוב וילפרד, ליד תחנת ויקטוריה.

בשלב זה, החברה והספרייה שינו את שמם לאגודת פוסאט ולספריית פוסאט, לזכרה של הסופרזיסטית המתונה המיליסנט גארט פוסאט, ובתה פיליפה פוסאטש, הייתה אשת חינוך מוערכת ותמכה כספית האגודה.

המוסד הפוליטכני של לונדון / אוניברסיטת גילדהול בלונדון / אוניברסיטת מטרופוליטן בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 האגודה לפוסאט נקלעה לקשיים הולכים וגוברים בתחזוק הספרייה. בשנת 1977 הספרייה נרכשה השתלט על ידי האוניברסיטה הפוליטכנית בלונדון, ששינתה את שמה בשנת 1992 לאוניברסיטת גילדוול בלונדון. לאחר מכן הספרייה מוקמה כמעט 25 שנה במרתף צפוף ומועד להצפות, ובו בזמן האוסף שלה הלך וגדל, יותר קוראים וקוראות הגיעו לספריה, והקשרים בתוך המדינה ומחוצה לה התרחבו והסתעפו.

הפך ליותר וברור כי שהמקום לא היה ראוי לאחסן את האוסף. פרויקט לשיפור האכסון ומתן גישה יותר לחברות ולקהל הרחב, יצא לדרך.

בשנת 1998 העניקה קרן הפיס לאוניברסיטה מענק בסך 4.2 מיליון לירות אנגליות לבנות בניין ספרייה חדש. האתר שנבחר, ברחוב אולד קאסל באלדגייט באיסט אנד לונדון, היה בעבר מכבסה, מקום בו נשים מקומיות עבדו בפרך. האדריכלים שימרו את החזית, אך שינו את שמו מ"ספריית פוסאט" ל"ספריית הנשים", המוסד החדש נפתח לקהל בפברואר 2002.[7] הבניין הייעודי הזה תוכנן ונבנה על ידי משרד האדריכלים רייט ורייט. הוא כלל חדר קריאה עם מדפים פתוחים, אולם תצוגה לתערוכות, מספר חללים המיועדים לפעילויות חינוכיות, ואזור אחסון לאוספים המיוחדים. הבניין זכה בפרס של המכון המלכותי לאדריכלים בריטים.[8] באוגוסט אותה שנה, 2002, התאחדה אוניברסיטת גילדהול בלונדון עם אוניברסיטת צפון לונדון וביחד הפכו לאוניברסיטת מטרופוליטן לונדון.

בחסות אוניברסיטת מטרופוליטן לונדון קיימה ספריית הנשים תצוגות משתנות של תערוכות בחלל המוזיאון שלה. הנושאים שהוצגו היו זכות בחירה של נשים, מלכות יופי, עבודות משרד, פוליטיקה של שנות השמונים, שחרור נשים, עבודת נשים ומלאכות יד של נשים. התוכנית החינוכית והמוזיאלית של הספרייה בנושא הזנות הייתה מועמדת לפרס גולבנקיאן בשנת 2007.[9] בספרייה היו דיונים פומביים, הקרנת סרטים, קבוצות קריאה וקורסים קצרים, היו גם סיורים מודרכים ושיתופי פעולה עם בתי ספר וקבוצות קהילתיות.

שלושה אנשים קיבלו הוקרה פומבית על עבודתם בספריה על ידי מערכת ההוקרה הבריטית: וורה דואי OBE;[10] דייוויד דיואן MBE (תרומה ותמיכה בתחום לימודי נשים);[11] וז'אן פלורנס הולדר MBE (על ההתנדבות בספריית הנשים).[12]

בית הספר לכלכלה בלונדון (LSE)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 2012 הודיעה אוניברסיטת מטרופוליטן בלונדון, כי אינה יכולה עוד לשמש מעון לספרייה. היא תרצה זאת בכך שרוב מבקרי הספרייה אינם שייכים לאוניברסיטה. היא אף איימה להגביל את השמוש בספרייה ליום בשבוע אם לא יימצא ספונסר חדש לספרייה. האוניברסיטה קיוותה גם להפוך את בניין הספרייה למרכז תיאטרון והרצאות ששייך לאוניברסיטה.[13] מיד התארגן קמפיין מיוחד ל"הצלת ספריית הנשים" שאורגן על ידי הסניף הלונדוני של יוניסון. מטרות הקמפיין היו להבטיח את שימור אוספי הספרייה בכללותו, שימור הצוות המומחה שלה ולהישאר בבניין הייעודי שנבנה במיוחד בשביל ספריית הנשים.[14] יותר מ-12000 חתימות נאספו לעתירה המתנגדת לצמצום או סגירת ספריית הנשים שהיא "אחת מספריות המומחים המפוארות בעולם" ו"נכס לאומי".[15]

האוניברסיטה הזמינה הצעות ממוסדות שהתעניינו לקבל חסות על ספרית הנשים, וההצעה של בית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) התקבלה. בהצעה זאת האוניברסיטה הבטיחה לשמר, לתחזק ולפתח את האוספים כחלק נפרד ועצמאי התוך הספרייה למדע המדינה וכלכלה, עם חדר קריאה ייעודי ומרחב ארכיוני. ה-LSE הסכימה להמשיך להעסיק את העובדים הקבועים בצוות שרצו להמשיך לעבוד בספרייה. ההעברה נכנסה לתוקף ב־2 בינואר 2013. הבניין הקיים ברחוב אולד קסטל נשאר כחלק מאוניברסיטת מטרופוליטן בלונדון.

אוספים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארכיונים הפרטיים בספריית הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרייה נמצאים, בין השאר, המסמכים של לסלי עבדלה, אדלייד אנדרסון אליזבת גרט אנדרסון, לואיזה גארט אנדרסון, מרגרט קורבט אשבי, לידיה בקר, הלן בנטוויץ', רוזה מאי בילינגהרסט, צ'ילי בושייה, טלזי באורמן, ג'וזפין באטלר, ברברה קרטלנד, ג'יל קרייגי, אמילי וילדינג דיוויסון, שארלוט דספרד, ג'ודית האבאק, אמילי פייטפול, מיליסנט גארט פוסאט, וידה גולדשטיין, תרזה בילינגטון-גרייג, אלסבת האו, מרי לונדס, איליין שוולטר.

ארכיוני האגודות והארגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרייה נמצאים, בין השאר, האוספים של אגודת פוסאט, ליגת האמניות הסופרז'יסטיות, האגודה הלונדונית של הסופרז'יסטיות, האיחוד הלאומי של הסופרז'יסטיות, מרשם האוכלוסין של הנשים, משפחות חד הוריות, קמפיינים לביטול חוקי מחלות מידבקות, והאגודה להיגיינה מוסרית וחברתית, מועצת הנשים הבינלאומית, מועצת "הדלת הפתוחה", בתי החולים הסקוטים לנשים לשרות החוץ, קבוצת שש הנקודות, הליגה לחירות נשים, נשים בשחור בריטניה, הפדרציה הלאומית של ארגוני הנשים, הליגה הלאומית נגד הסופרז'יסטיות, והליגה להתנגדות נשים למיסים.

ידידי ספריית הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידידי ספריית הנשים מילאו גם תפקיד חיוני בקידום והבטחת המשך הצמיחה וההכרה של ספריית הנשים. ידידי ספריית הנשים תמכו בספריה במשך למעלה משלושים שנה, ובנסיבות רבות ומשתנות. החברים מגייסים כספים נדרשים להעצמת האוספים, ורכשו פריטים נדירים במכירה פומבית, מימנו דיגיטציה של ראיונות מוקלטים והעניקו חסות לתערוכות. הם גם מארגנים ביקורים במקומות ואוספים בעלי עניין מיוחד בתולדות הנשים הבריטיות.[16]

  • הספרייה הפמיניסטית, גם היא בלונדון.
  • Fawcett Society, קבוצת צדקה ולחץ ברחבי בריטניה.
  • ספריית נשים בגלאזגו.
  • זכות נשים בבריטניה.
  • כתיבת נשים (קטגוריה ספרותית).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "About The Women's Library @ LSE collection". The London School of Economics. בדיקה אחרונה ב-17 בינואר 2015. 
  2. ^ "Double celebration for The Women's Library". London Metropolitan University. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  3. ^ "UNESCO recognition for Women's Library". London Metropolitan University. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  4. ^ Crampton, Caroline (15 במאי 2014). "The Women's Library: a treasure house of women’s literature". New Statesman. בדיקה אחרונה ב-25 בנובמבר 2017. 
  5. ^ Doughan, David, "Bentinck, Ruth Mary Cavendish- (1867–1953)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004; online edn, May 2006. Retrieved 25 November 2017.
  6. ^ Snaith, Anna (דצמבר 2002). "‘Stray Guineas’: Virginia Woolf and the Fawcett Library". Literature & History. Third: 16–35. 
  7. ^ "Women's Library finds home". BBC News. 1 בפברואר 2002. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  8. ^ "The Women's Library wins architecture prize". London Metropolitan University. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  9. ^ "The Women's Library, London Metropolitan University: Prostitution: What’s Going On?". The Gulbenkian Prize. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  10. ^ "Fellowships". The Women's Library, London Metropolitan University. בדיקה אחרונה ב-23 באפריל 2012. 
  11. ^ "New year's honours". Times Higher Education. 5 בינואר 2001. בדיקה אחרונה ב-23 באפריל 2012. 
  12. ^ "New Year honours list: MBEs". The Guardian. 31 בדצמבר 2009. בדיקה אחרונה ב-23 באפריל 2012. 
  13. ^ Atkinson, Rebecca (10 באפריל 2012). "Campaign to save the Women's Library". Museums Journal. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  14. ^ "A Vindication of the Rights of the Women's Library". בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  15. ^ Flood, Alison (11 באפריל 2012). "Women's Library campaign gathers steam". The Guardian. בדיקה אחרונה ב-19 באפריל 2012. 
  16. ^ "Who we are". Friends of the Women's Library. בדיקה אחרונה ב-17 בינואר 2015.