עיכוב קריאה
עיכוב קריאה (גם עיכוב תפילה, ביטול התמיד) היה נוהג בקהילה היהודית, שאפשר לכל אחד מן הציבור למנוע את קריאת התורה או התפילה בציבור כמעין הפגנה אם הוא סבר שנעשה לו עוול שלא זכה להתערבות מספקת מצד המוסדות הקהילתיים. האדם הקובל היה זכאי למנוע מן הציבור להתפלל או לקרוא בתורה עד אשר תלונתו תזכה למענה.
המוחה היה עומד ליד ארון הקודש ומונע את הוצאת ספר התורה. על פי הנוהג אין רשות לאף אחד להזיזו ממקומו עד שאחד מפרנסי הקהילה יתחייב לעמוד לימינו ולטפל בבעיותיו.
המחאה עשויה הייתה להיות כנגד הציבור או גם כנגד יחיד.
תיאור מהמאה ה-13 מופיע באור זרוע[1]: ”מעשה היה בקלוניא באחד שקָבָל בשבת הראוי לקרות פרשת אמור אל הכהנים ועיכב תפלה וקריאת תורה כל היום, וכשהגיע [שבת] הבאה צוה הרב רבי אליעזר בר' שמעון זצ"ל להתחיל בפרשת אמור אל הכהנים ולקרותה וגם בהר סיני הראויה להקראות באותה שבת”.
צורה אחרת למחאה הייתה עיכוב התפילה בין פסוקי דזמרא לבין ברכות קריאת שמע. המוחה היה עומד במקום המיועד לשליח הציבור ומונע ממנו להתפלל. הרמ"א[2] מציין שהדבר נהוג ומחשיב זאת כמצווה המצדיקה את ההפרעה לתפילה והשיחה באמצע התפילה. מאידך, אם שליח הציבור כבר אמר ברכו - "מקום שנהגו לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור, או לדבר בצרכי רבים, טועים הם"[3].
החתם סופר[4] מתאר שהדבר היה נהוג בילדותו. קיימת עדות על עיכוב קריאה בבית הכנסת החורבה בירושלים בשנת תרס"ה, על ידי נשים שעיכבו את הקריאה[5]. אזכור הלכה למעשה של מנהג זה מופיע בשנת תשכ"א על ידי הרב יעקב ישראל קניבסקי[6].
זמני הקבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימת מסורת לפיה יש חרם דרבנו גרשום שלא לעכב את קריאת התורה בשבת, אלא אם כן השיטה נוסתה שלוש פעמים בימות החול וללא הצלחה[7]. כאשר הקבילה היא כנגד הציבור - הדבר מותר גם בשבת[8]. בחול המועד מותר לקבול[9]. קיים דיון על הקבילה בימים נוראים, בפרט אם התובע איננו מקומי[10].
בקהילת וירונה הוחלט להפסיק את המנהג[11].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם גרוסמן, "ראשיותיו ויסודותיו של מנהג עיכוב התפילה", מלאת א (תשמ"ג), עמ' 199–219. (להורדה)
- מנחם בן-ששון, "הצעקה אל הציבור בבית הכנסת בארצות האסלאם בראשית ימי-הביניים, בתוך שולמית אליצור ועוד (עורכים), כנסת עזרא – ספרות וחיים בבית הכנסת: מחקרים מוגשים לעזרא פליישר, יד בן-צבי, ירושלים תשנ"ה, עמ' 327–350.
- ראובן בונפיל, "זכות הצעקה: הערה על מוסד עיכוב התפילה בימי הביניים", בתוך יוסף הקר ועוד (עורכים), ראשונים ואחרונים: מחקרים בתולדות ישראל מוגשים לאברהם גרוסמן, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2010, עמ' 145–156.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הלכות שבת סימן מ"ה
- ^ אורח חיים סימן נד סעיף ג
- ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן נז סעיף ב
- ^ בתשובותיו, אורח חיים סימן פ"א
- ^ שמואל ויינגרטן, בתוך 'יהודי הונגריה, מחקרים היסטוריים', עמ' 199
- ^ 'קריינא דאיגרתא' חלק א' איגרת קע"ח
- ^ מובא במגן אברהם אורח חיים סימן של"ט סעיף-קטן ג'
- ^ שם
- ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן תקמה סעיף יא
- ^ רמ"א בחושן משפט סימן ה סעיף ב
- ^ פנקס קהילת וירונה ג' שי"א, על פי המובא ב'משטר ומדינה בישראל על פי התורה', חלק ג' עמ' 1073