חרם דרבנו גרשום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חרם דרבנו גרשום (בראשי תיבות: חדר"ג) הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז סביב שנת 1000 לספירה, וגזר על הפרתן עונש של חרם.

בנוגע למספר תקנות ישנן מחלוקות רבות[1]. ויש החולקים על הקביעה שרבנו גרשום הוא המקור הראשון לתקנות אלו.

נראה שתקנותיו של רבנו גרשום נעשו בכינוס של קהילות גרמניה, וכי רבנו גרשום לא התכוון מתחילה שתקנותיו תחייבנה את כל הדורות ואת כל הזמנים ורק מתוקף קבלת הקהילות על עצמן תקנות אלו, הן נחשבות כחובה[דרוש מקור].

בתקופתו של רבנו גרשום וביוזמתו, התאספו רבים מקהילות אשכנז וראשיה על מנת לתקן תקנות דתיות הנוגעות לחיי החברה והמשפחה. עיקרן של התקנות עסק במבנה הנישואין, בעיקר כאלה הנוגעים למעמד האישה, בהתאמה לחברה בה חיו[2][3]. התקנות עצמן לא נודעו במקורן, אלא מובאות בספרי הפוסקים המאוחרים יותר, בחלק מהמקורות הו מובאות באותה צורה, ובחלק מהם ישנם שינויים. מספר התקנות המרכזיות הוא עשר, ובמקורות אחרים הובאו עוד שש תקנות[1].

עניין החרם עצמו מוזכר בספרות התורנית המאוחרת לרבנו גרשום, ואין בידינו מקור אחיד מזמנו של רבנו גרשום. בין הרבנים שהזכירו את החרם: רש"י[4], רבנו ניסים[5], הרא"ש[6], רבי יוסף קארו[7] ועוד[8], מהם מצדדים ומהם[9] שמזכירים אותו ככזה שלא התקבל בכל קהילות ישראל.

מניעים להתקנת התקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים הוצגו בדיעבד מניעים שונים להתקנתן של התקנות בנושאי הנישואין.

  • הבעל מחויב לספק לאשתו שאר כסות ועונה, ומובן שככל שירבה לו נשים כן יקשה עליו לעמוד במחויבות זו. קושי זה מוצג כבר בתלמוד,[10] ומוזכר בדבריו של הרב מאיר קצנלנבוגן (מהר"ם פדובה), בן המאה ה-16.[11]
  • ריבוי נשים יגרור קטטות ומריבות בין הנשים (בעיה שמוזכרת כבר בתורה[12]). וכך מסביר הר"ן, בן המאה ה-14: "שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם."[13]
  • בתקופת רבנו גרשום, רבים מיהודי גרמניה (ומערב אירופה בכלל) עסקו במסחר, ועיסוק זה הצריך אותם לצאת מביתם לפרקי זמן ארוכים. במציאות זו התפתחה תופעה של סוחרים שהיו נושאים אישה נוספת (או כמה נשים נוספות) בערי המסחר בהן היו עוברים. עקב כך, אותם סוחרים הרשו לעצמם לעכב עוד יותר את חזרתם הביתה. חלק מן התקנות מתייחסות למציאות זו, בין השאר התקנות על איסור נשיאת שתי נשים, איסור על הבעל להיעדר מביתו יותר מ-18 חודשים וכן חובת הקהילה לפרנס אישה שבעלה נעדר זמן רב. על רקע נתונים אלו ניתן להסביר את התקנות הללו ולראות בהן ניסיון של רבנו גרשום להילחם בתופעה זו, או לכל הפחות להקל על צערן של נשות הסוחרים שנשארו לבדן למשך תקופות ארוכות [דרוש מקור].

פירוט התקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש התקנות הידועות ביותר שמיוחסות לרגמ"ה הן:

נוסף על אלו, כלולות בחרם תקנות נוספות של רבנו גרשום, בהן:

אישות

  • שלא לייבם אלא רק לחלוץ.
  • חרשת יוצאת בגט, אפילו שנישאה כשהייתה בריאה.
  • בעל שאשתו נפטרה בתוך השנה הראשונה לחתונה מחזיר את הנדוניה (תקנת הנדוניה מיוחסת גם לרבנו תם)
  • על הקהילה לפרנס אישה שנעזבה מבעלה או שלבעלה אין במה לפרנסה.
  • שלא יתרחק אדם מאשתו יותר משמונה עשר חודשים.
  • כתובה דאירכסא (כתובה הניתנת במקרה של איבוד הכתובה המקורית).
  • בעל לא יהנה מגזל שגזלה אשתו.

בית כנסת

  • קנס מסוים למכה את חברו, וכפול למכהו בבית הכנסת.
  • איסור להוציא תשמישי קדושה מבית הכנסת ללא רשות.
  • איסור להפוך את ביתו למקום תפילה על מנת לאסור מיחיד להתפלל שם.
  • מותר על כל יחידים לבנות עוד בית כנסת בעיר, ואין יכולים מתפללי בית הכנסת הקודם לעצור בידם.
  • במקרה של מניין מדויק (בדיוק עשרה גברים), אסור לעזוב את התפילה, ואם עזב אחד המתפללים, ממשיכים בלעדיו.

משפט וקהילה

  • זכותו של מאבד אבדה לדרוש מהציבור לחייב את כל היודע על האבדה ליידע אותו.
  • רשות לחייב נתבע לעמוד לדין במקום שבו תבעו אותו.
  • אדם לא יוכל למנוע משונאו להתפלל בבית כנסת שאותו הקדיש עבור הרבים.
  • על המיעוט להיכנע לרצון "רוב טובי העיר".
  • על עוברי אורח להשתתף במתן מתנות לאביונים בפורים.
  • איסור לעכב ספרים שניתנו בפיקדון כערבות לתשלום חוב.
  • שלא לשכור מגוי דירה שגר שם יהודי בשנה האחרונה (על מנת שלא יעלה את דמי השכירות).

שונות

  • איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (תקנה זו לא הוזכרה בכל המקורות, אך נראה שהיא מתאימה לשיטתו של רבנו גרשום שפסק כי אין להזכיר לחוזר בתשובה את חטאו).
  • שלא לקנות אביזרים המשמשים תשמישי הנוצרים.
  • איסור הגהת ספרים על-פי סברה (תקנה זו נזכרת על ידי רבנו תם ואינה מופיעה ברשימות אחרות, אך קדמות דבריו של רבנו תם מעידה על אמינותה).
  • שלא לקרוע מספר על מנת לכתוב עליו.
  • חרם דרבנו גרשום שלא לקרוא מכתבי חברו שלא מדעתו[14].

במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שטענו[דרושה הבהרה] כי התקנות העיקריות בענייני אישות אינן של רבנו גרשום עצמו, שכן יש מקורות שבהם תקנות אלו אינן מיוחסות לו, והדבר עדיין שנוי במחלוקת החוקרים. יצחק בער סבר שרק האיסור לשאת שתי נשים, הוא לבדו תקנה של רבנו גרשום, ואילו השאר לא.

פרופ' אברהם גרוסמן כותב על הרקע לתקנות האישות:

"בפועל נהגו היהודים בדרך כלל לשאת רק אישה אחת וחוק כזה אף קיים היה בסביבתם הנוצרית עוד מן התקופה הקארולינגית. אף על פי כן הייתה לתקנה זו, בייחוד לאיסור לגרש אישה בעל כורחה, חשיבות רבה ביותר. אם מוסיפים שתי תקנות אלו לתקנתם של גאוני בבל, שכל אישה הטוענת שאינה חפצה עוד בבעלה, כופין אותו לגרשה מיד - תקנה שנתקבלה גם על דעתו של רבנו גרשום - ברור שמעמדה של האישה בחברה היהודית באשכנז השתפר עוד יותר והודגשו כבודה ומעמדה"

גרוסמן משער שיש קשר בין עליית מעמדם הכלכלי של היהודים לבין תחושת חובה שהרגישו לדאוג למעמד בנותיהם. דבר דומה אירע בחברה הנוצרית.

פרופסור זאב פלק שיער שהאיסור לשאת שתי נשים כלל לא תוקן על ידי רגמ"ה, אלא המונוגמיה חדרה לבתי ישראל באשכנז וצרפת בהדרגה, עד שבדור רבותיו של הראבי"ה, תלו את המנהג החדש בחרם שתוקן על ידי "רבם של כל חכמי אשכנז וצרפת", דהיינו רגמ"ה.[15] לדבריו זהו מקרה של נוהג שנשמר על ידי חלק מהאוכלוסייה מרצונם וללא כפייה, אך אט אט פושט את צורתו החופשית ולובש צורת כלל חוקי והחלטי הקיים, כביכול, זה עידן ועידנים. כסימוכין לכך הוא הביא תשובות הלכתיות של רגמ"ה, העוסקות, בהקשרים שונים, בגברים הנשואים לשתי נשים; אך הרגמ"ה לא הסתייג מנישואיהם השניים ובדבריו אף ציטט את ההיתר התלמודי לישא מספר נשים.[16]

מאידך, ד"ר שלמה אידלברג תירץ את תשובת רגמ"ה בהשערה שייתכן שהתשובה קדמה לחרם ולהתפשטותו, או שהנישואים השניים היו באחת הנסיבות בהן רגמ"ה לא אסרם.[17]

תוקף התקנות בזמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור נשיאת יותר מאישה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, לשיטת הספרדים ועדות המזרח, תקנה זאת מעולם לא התקבלה אצלם[18], אם כי הספרדים כיום נוהגים להתחייב בכתובה שלא לשאת אישה אחרת שלא ברשות בין דין[19]. לשיטת הקהילות שקיבלו על עצמן את חרם דרגמ"ה, בעיקר קהילות אשכנז, יש שאומרים שגזירתו לא להתחתן עם שתי נשים הייתה רק עד סוף האלף העברי, דהיינו עד שנת 1239 לספירה[20]. יש שדחו טענה זאת ולדעתם התקנה עדיין בעינה[21]. בקרב יהדות תימן תקנה זאת לא התקבלה מעולם, ויוצאי העדה המשיכו בפוליגמיה גם לאחר עלייתם ארצה[22].

חיזוק התקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יעקב תם חיזק את התקנות, והוסיף עליהן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 גרשום מאור הגולה, באתר דעת
  2. ^ חרם דרבנו גרשום, לקסיקון לתרבות ישראל
  3. ^ מנחם ברונפמן, מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?, באתר חב"ד
  4. ^ תשובת רש"י, הובאה במרדכי ב"ק פ"ח
  5. ^ שו"ת הר"ן סימן ל"ח
  6. ^ שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח'
  7. ^ אבן העזר סימן א' סעיף י'-י"א
  8. ^ חלק מהמקורות ניתן לראות בתשובת הרב עובדיה יוסף ב"יביע אומר" חלק ח', אה"ע סימן ב'
  9. ^ למשל רבי יעקב עמדין, שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה, עמוד ב'; דף מ"ד, עמוד א'
  11. ^ שו"ת מהר"ם פדובה סימן יד
  12. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ט"ו
  13. ^ שו"ת הר"ן סימן מח
  14. ^ כל בו סימן קט"ז, שלטי גיבורים פרק ה' דשבועות. באר הגולה יו"ד סימן של"ד, שו"ת הלכות קטנות סימנים נ"ט, קע"ג, רע"ז, ברכ"י יו"ד סימן של"ג אות י"ד, רוח חיים פלאג'י ח"מ סימן כ"ז, אנציקלופדיה תלמודית כרך יז עמוד תנ"ב.
  15. ^ זאב פלק, נשואין וגירושין : תקונים בדיני המשפחה ביהדות אשכנז וצרפת, עמודים 14–19
  16. ^ "ראובן נשא אשה ואחר כך נשא אחרת והראשונה הקפידה ותבעה גט וכתובה, וענה ראובן רוצה אני לנהוג בך משפט הנשים ומה שנשאתי אחרת להיבנות ממנה, שאת זקנה ואין את ראויה לבנים ולא אתן לך גט ולא כתובה [נראה דהדין עמו] דאמר רבא נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית ליה למיקום בספוקיה. [...] ואם רוצה להתגרש בלא כתובה והוא אינו רוצה לגרשה צריכים לכופו שיתן לה גט". מתוך: "תשובות רבנו גרשֹם מאור הגולה", סימן מ"ב
  17. ^ שם, הערה 1.
  18. ^ שו"ת יביע אומר חלק ח' אה"ע סימן ב'
  19. ^ מנוסח הכתובה הספרדית "ולא ישא ולא ישדך ולא יקדש שום אשה אחרת עליה כי אם ברשות בית דין הצדק"
  20. ^ שו"ע אבן העזר סי' א ס' י, ומקור הדברים בשו"ת הרשב"א מכ"י סי' קנז. בשנה זו הסתיים האלף החמישי, והחלה שנת 5000 ליצירה
  21. ^ שו"ת מהרש"ל סימן יד
  22. ^ הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר, אבן העזר סימן קצ"ח סעיף ד'