על אכילת בשר (פלוטרכוס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

על אכילת בשריוונית: Περὶ σαρκοφαγίας; בלטינית: De esu carnium) הוא חיבור של הסופר וההוגה היווני-רומאי בן המאה ה-1 לספירה פלוטרכוס, שנמצא באסופת הכתבים פרי עטו, מוראליה.
שלושה חיבורים במוראליה מוקדשים ליחס לבעלי חיים. שני האחרים עוסקים בתבונתם של בעלי החיים[1], ופלוטרכוס מבקש להראות בהם שבעלי חיים הם מודעים ומרגישים וזכאים ליחס הוגן ושווה מצד בני האדם. ב"על אכילת בשר" הוא מתדיין נגד חוסר ההגיון ואי המוסריות שבהריגת חיות ואכילתן.
החיבור מורכב ככל הנראה מקטעים מתוך סדרת נאומים שפלוטרכוס נשא, והוא מעניק תובנות על היחס של היוונים הקדמונים לאכילת בשר ועל הקונפליקטים שכרוכים בה.

אודות החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס מתאר את האכזריות וההרג ברטוריקה ציורית חזקה, ותוקף את הנימוקים בעד אכילת בשר ששלטו בחברה בת זמנו. הוא שולל את ההצדקות של האסכולה הסטואית לאכילת בשר, שלפיה בעלי החיים הם יצורים חסרי תודעה שערכם הוא רק כחפצים לשימוש האדם.

בנוסף לנימוקי צער בעלי חיים, פלוטרכוס משלב במאמר נימוקים אנתרופוצנטריים של תועלת לאדם, וגורס שאכילת בשר מזיקה לגוף ולנפש. גישה אנתרופוצנטרית נגד אכילת בשר לא הייתה חדשנית בעולם העתיק, כי נימוקים דומים הושמעו מפי הוגים אחרים כגון אפלטון, תאופרסטוס, והאסכולה הפיתגוראית, אבל פלוטרכוס מתבדל מהאחרים בכך שהוא שם דגש בעיקר על סבל בעלי החיים עצמם. בזאת הוא כמעט יחידי מבין הוגי העולם העתיק שהותירו אחריהם כתבים[2][3].

עבודת ההעתקה של החיבור לא הייתה שלמה, הטקסט קטוע בנקודות רבות, ובמספר מקומות הוכנסו בו קטעים שאינם שייכים ונראים לקוחים ממקור אחר[4]. החיבור מחולק לשני חלקים. יש הטוענים ששני חלקי החיבור הופרדו בטעות והם במקור נאום אחד, אולם אחרים אומרים שאין זה כך, משום שבתוך הטקסט פלוטרכוס מתייחס לנאומים שנשא אתמול ושלשום[5].
שלושה חיבורים במוראליה מוקדשים לבעלי חיים, ובעלי חיים נידונים בחיבורים נוספים כגון "על אהבת צאצאים"[6], ובחיבור "על שמירת הבריאות"[7] שמזכיר רבים מהנושאים שנידונים באריכות בחיבור זה. חיות מופיעות בהערות צדדיות בכתבים אחרים של פלוטרכוס, לפעמים כדוגמאות ליצורים שמפגינים התנהגות נעלה (או נחותה) יחסית לבני אדם. עם זאת, על פי חוקר פלוטרכוס פרנצ'סקו בֶּקי, ההתעניינות המיוחדת של פלוטרכוס בבעלי חיים נתקלה לרוב בהתעלמות מצד חוקרי העת העתיקה[2]. למשל, דונלד ראסל(אנ'), חוקר פלוטרכוס, מתייחס רק לחיבור "על חוכמת בעלי החיים", בעיקר כי הוא לדעתו מלמד על דרכי ההוראה של פלוטרכוס ומעגל חבריו. ג'יאנקריס[8] שכתב על המורשת הספרותית של פלוטרכוס מציין את הגישה ההומנית בכתביו כלפי בני אדם, ומתעלם מהגישה ההומנית כלפי בעלי חיים. הפילוסוף הבריטי ריצ'רד סורבג'י[9] כתב מחקר מקיף על היחס לבעלי חיים ביוון העתיקה, אך הוא כמעט מתעלם מפלטורכוס ומצטט בהרחבה דווקא את פורפיריוס[10] המאוחר יותר (המחצית שנייה של המאה ה-3), שנראה ששאל בצורה משמעותית מחיבור זה. עם זאת בשנים האחרונות העבודות של פלוטרכוס על בעלי חיים נלמדו על ידי חוקרים איטלקיים שעשו הרבה כדי להציל אותן מהשכחה שאליה הידרדרו[2].

פסל פלוטרכוס בעיר הולדתו כרוניה ביוון, העתק של פסל במוזיאון הארכיאולוגיה בדלפי.

החוקרים חלוקים לגבי ההוגים והאסכולות שהחיבור מושפע מהם. יש המייחסים את העניין של פלוטרכוס בצער בעלי חיים להשפעה של האסכולה הפיתגוראית שעסקה במתמטיקה וגם נמנעה מאכילת בשר, משום שפלוטרכוס בצעירותו התעניין במתמטיקה[11]. יש שמניחים על פי הרטוריקה החריפה שפלוטרכוס נשא את הנאומים בגיל צעיר יחסית. ויליאם הלמבולד, מתרגם כתביו של פלוטרכוס, אף כתב במבוא לתרגום שהחיבור מציג נאמנה את "שגיונות בחרותו של פלוטרכוס - ההימנעות הפיתגוראית מאכילת בשר"[12].
חוקרים אחרים חולקים על ההנחה הזאת, פרנצ'סקו בֶּקי שניסה לבודד מתוך הטקסטים את המקורות שפלוטרכוס הושפע מהם, מציין שבמקומות רבים פלוטרכוס אינו הולך בתלם של התובנות המסורתיות על בעלי חיים שאפשר להתחקות אחריהן מאריסטו ועד פורפיריוס. כמו כן, לדבריו כאשר נמצא דמיון מבני בין טקסטים קדומים, פלוטרכוס הוא יוצא דופן וקשה למצוא אצלו את הדמיון המבני הזה לכתבים אחרים[2].

תוכן החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגועל באכילת בשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס פותח את החיבור בתהייה על הגועל שבאכילת חיות. הוא מזכיר את פיתגורס שחי כ-500 שנה לפניו ונמנע מאכילת בשר, ואומר: 

"אתם שואלים אותי למה פיתגורס נמנע מאכילת בשר. אני לעומת זאת שואל באיזה נסיבות, ובאיזה מצב נפשי ומוחי היה האדם הראשון שנגע בפיו בדם הקרוש והביא אל שפתיו בשר של יצור מת. האיש ששם על השולחן גוויות מעופשות, והכריז שהנתחים שקצת לפני כן געו ובכו והתנועעו וחיו, הם אוכל. איך עיניו יכלו לשאת את ההרג כשגרונות שוספו ועורות נפשטו וגפיים נקרעו בזו אחר זו? איך אפו סבל את הסרחון? איך לא נפגע חוש הטעם שלו בזמן שלעס דקירות של אחרים ומצץ נוזלים מפצעי מוות"[13][14].

הקדמונים אכלו מתוך הכרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק השני פלוטרכוס עונה לטענה שהקדמונים אכלו בשר, ואומר שהם עשו זאת מתוך חרפת רעב וכורח, ולא מתוך בחירה כמו בני זמנו. הוא שם דברים בפי אדם קדום דמיוני, שמגיע להווה ומתאר את העולם שבו הוא חי בעבר. האיש מקנא בבני זמנו של פלוטרכוס, הוא מספר שבתקופתו השמש זרחה ושקעה בזמנים לא קבועים, עונות השנה לא היו מחזוריות, והאוויר היה דחוס ורווי אדים רעילים שהסתירו את עין השמיים. הרעב היה כה גדול שאנשים אכלו בוץ וקליפת עצים, וכשאי פעם מצאו בלוט הם רקדו מסביב לעץ האלון וקראו לו "מעניק חיים" ו"אמא". הוא אומר לבני זמנו של פלוטרכוס:

"הו מאושרים אהובי האלים, אתם שחיים עכשיו! באיזה עידן נפל בחלקכם לחיות שאתם נהנים משפע של כל טוב! איזה עושר אתם אוספים מהשדות, איזה תענוגות מהעצים! ... הרעב היה כה גדול, מה הפלא שבניגוד לטבע נאלצנו לאכול בשר חיות. אבל אתם שיש לכם עודף מכל דבר, איזה טירוף, איזה רוח עיוועים דוחפים אתכם להזדהם בשפיכת דם? ... אתם קוראים לנחשים, נמרים ואריות חיות פרא, אבל אתם עם הטבח הבזוי שלכם משאירים אותם הרחק מאחור באכזריות, כי הם הרגו למען חייהם ואתם הורגים רק בשביל פינוק"[15].

אכילת בשר אינה טבעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס מתדיין עם הטענה של בני זמנו אוכלי הבשר, שאכילת בשר היא טבעית לאדם. הוא אומר שאבסורדי לטעון שהאדם בנוי מטבעו לטרף, וזה ניכר קודם כל מצורת הגוף שלו. האדם לא דומה בשום אופן לאלה שנולדו לטרוף, הפה שלו קטן והלשון שלו רכה, אין לו מקור מעוקל או טפרים חדים או שיניים משוננות, ולא חום הקיבה שדרוש כדי לעכל מאכלים כבדים כמו בשר:

"אפילו רק על פי אלה נראה שהטבע בעצמו חולק על היומרה של אכילת בשר. אבל אם אתה אומר שאתה בנוי לאוכל כזה, תהרוג בעצמך בלי עזרת מאכלת או אלה או גרזן, תהרוג כמו זאבים, דובים ואריות, תהרוג ותאכל מיד, תנעץ שיניים בשור, תבתר חזיר בפה, תקרע טלה או ארנבת לגזרים, ותתנפל ותאכל אותם  חיים, כמו שהם עושים"[16].

הוא אומר שלא רק מבחינה גופנית אכילת בשר אינה טבעית לאדם, גם מבחינה פסיכולוגית היא איננה טבעית, ולראייה בני אדם מטבעם נרתעים מהרג בעלי חיים. הוא ממשיך:

"אבל אתם מחכים עד שהאוכל ימות קודם, כי אתם מתעבים להוציא בכוח את הנשמה מהגוף שלו, אז למה כנגד הטבע אתם אוכלים יצור חי?"[16].

אפילו את החיה המתה לא אוכלים כמו שהיא אלא מבשלים וצולים אותה, משנים באש ובתבלינים ושופכים עליה אלפי רטבים כדי להערים על החיך, כדי שיקבל את מה שזר לו. מרחיקים את החיה אפילו בשפת הדיבור ולא קוראים למאכל "בשר":

"נעשנו כל כך מעודנים בשפיכות הדמים שלנו שאנו קוראים לבשר ὄψων (אוֹפְּסוֹן - מטעמים), ואז צריכים להוסיף טעמים לבשר עצמו, ומערבבים אותו בשמן, יין, דבש, גארום (רוטב דגים), חומץ, ותבלינים סורים וערביים, כאילו אנחנו חונטים גופה לקבורה"[16].

פלוטרכוס עצמו לא משתמש ביופמיזם לבשר ὄψων, וקורא לחיבור Περί Σαρκοφαγίας, כלומר "על סרקופגיה" - סרקופגיה היא ביטוי לא מעודן בהקשר של תזונת האדם, ופירושה אכילת בשר בעל חיים או פעולת טרף[17].

אדישות כלפי החיות הנאכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איננו הורגים את חיות הטרף, אומר פלוטרכוס, להן אנחנו מניחים:

"אנחנו הורגים את התמימים והכנועים, שאין להם לא עוקץ ולא שיניים לנשוך, יצורים, שכה יעזור לי יופיטר, נראה שהטבע ברא אך ורק למען יופיים והחן שלהם!"[4]

אבל שום דבר לא נוגע בנו:

"לא יפי צבעיהם העליזים, לא קסם הקולות המוזיקליים, לא הרגלי הניקיון שלהם ולא התבונה יוצאת הדופן שיש למסכנים האומללים האלה. לא, בשביל חתיכת בשר אנחנו גוזלים מהם את השמש, את האור, ואת אורך החיים שנולדו אליו עלי אדמות"[18].

למרות קהות הרגש הזאת לכאורה כלפי בעלי החיים, פלוטרכוס רומז שהאדישות היא מאולצת, כי מצד אחד אנשים אוכלים חיות, ומצד שני נדחים מפיסות שמזכירות את החיה. הוא כותב שמחריד בעיניו לראות את השולחן עמוס הגופות בארוחות של עשירים, ומחריד אף יותר לראות מה שמוסר מהשולחן, כי בצלחות נשארים יותר שיירים "לא יפים" ממה שנאכל. אז החיות האלה נקטלו סתם. ויש סועדים שהמראה כל כך לא נעים להם שאינם אוכלים כלל, הם חסים על החיה המתה, שלא חסו עליה בעודה בחיים[18].
הוא מדבר גם על האדישות למצוקת החיה, אך מציג אותה באופן שמתפרש כמסווה של אדישות, או כתרוצים שאנשים אומרים לעצמם כדי להשתכנע שהחיה אינה סובלת:

"אנחנו אומרים לעצמנו שהקולות שהם משמיעים והצעקות הם בליל צלילים חסר פשר, זאת איננה בקשה לרחמים, לא תחנונים לצדק. הם לא כאילו אומרים: 'אני לא מפציר שתחוס על חיי, רק אנא אל תשתמש בי בשביל תאוות הזלילה שלך, הרוג אותי כדי לאכול ולא כדי לענג את החיך'. הו רשעות מתועבת!"[18]

דבקות במוסכמות והרגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק 7 פלוטרכוס מזכיר ויכוח שניהל לפני שלושה ימים, לגבי סיפור של קסנוקרטס על האתונאים שהענישו אדם שפשט עור של כבש בעודו חי. הוא אומר שמבחינתו מי שמענה בעל חיים הוא לא יותר גרוע מזה שפשוט שוחט אותו. דעתו עוררה התנגדות, כי הוא עונה: "נראה שאנחנו שופטים מעשים שמנוגדים למוסכמות שלנו, יותר בחומרה ממעשים שמנוגדים לטבע".

את החלק השני הוא פותח בוידוי על הקושי בוויכוחים האלה על הרגלים, ואומר שעליו לתקוף בלהט חדש ונימוקים רעננים את מה שנשאר אתמול תלוי באוויר. ההרגל מקשה להתדיין על אכילת בשר, הוא אומר, ומצטט את קאטו הזקן ואת הומרוס: "קשה לדבר אל קיבות שאין להן אוזניים"[19], כי רובן כבר "שתו את שיקוי ההרגל, כמו זה של קירקה"[20][21].

גלגול נשמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלוטרכוס מעיד שהוא חושש להיכנס "לנושא הגדול והמסתורי הזה", כמו רב חובל שחושש להסיט את הספינה בזמן סערה, או מחזאי שחושש לעשות תפנית בעלילה ולהעלות את דאוס אקס מכינה באמצע ההצגה[22]. הוא מתייחס לרעיונות של אמפדוקלס על גלגול נשמות, אבל נמנע מלבסס את טיעוניו על הרעיונות האלה, ונראה שהוא משתמש בהם יותר כדי להפחיד את השומעים וכך לשכנע אותם לא לאכול בשר.
אמפדוקלס היה פילוסוף יווני קדום לפלוטרכוס, בן המאה ה-5 לפנה"ס, שהגה על הטבע ועל בריאת היצורים, ועל פי התזה שלו נשמות בני אדם מתגלגלות בחיות. פלוטרכוס מצטט אותו על הטבע המשתנה ומחליף צורה כל הזמן ו"מלביש כל דבר בכסות בשר שונה"[23]. הוא אומר שאינו מרחיק לכת כמו אמפדוקלס, ויש שיאמרו גם שגלגול נשמות איננו נימוק מספיק כדי לשכנע, אבל בכל זאת עצם הספק אמור לזרוע בנו פחד וחלחלה, כי במקרה שאנו טועים התוצאות הן איומות. לפי תרגום הלמבולד הוא אומר בציניות:

"הו אלוהים! ברור שהסכנה היא זהה או מאד דומה בין שני המקרים - אם לא אוכל בשר, או אם בגלל חוסר אמונה ארצח את ילדי או חבר כלשהו!"[24]

לעג לאסכולה הסטואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק 6 בחלק השני פלוטרכוס לועג לאסכולה הסטואית שמטיפה להימנעות מהנאות, אך כשזה נוגע לבשר "הם פתאום נעשים סנגורים אדוקים של תענוגות". הוא אומר שהם מסתייגים מהתרועעות עם נשים, ואוסרים על שימוש בבשמים ועוגות בארוחות שלהם לכבוד האלים. אם ככה, כדי להיות עקביים הם אמורים להתנגד לדם ובשר, אבל כשזה נוגע לבשר הם מקטינים את הפילוסופיה שלהם לדרגה של ספר חשבונות, חוסכים בארוחות על דברים טריוויאליים כמו בושם ועוגות, ולא חוסכים את החלק הרצחני והלא מרוסן של ההוצאות שלהם:

"טוב! אז מה?" כותב פלוטרכוס בשמם, "אנחנו בני אדם ואין לנו יסוד של צדק טבעי כלפי חיות". והוא עונה: "גם כלפי בשמים ועוגות אין לכם יסוד של צדק, אם אתם מגרשים הנאות חסרות חשיבות מכל המקומות שהן אורבות בהן, גרשו מהשולחן גם בשר בעלי חיים"[25].
Goats Go Inspecting..jpg

האמנם בני אדם מטבעם לא חומלים על חיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק האחרון מתחיל בשאלה האם באמת אין בבני אדם יסוד טבעי של צדק כלפי בעלי חיים, כפי שטוענים הסטואים. פלוטרכוס מבקש לדון בשאלה בלי פלפולים פילוסופיים, אלא לבחון את הרגש הטבעי שנובע מלב בני האדם. היה אפשר ללמוד מהפרק עד כמה בני זמנו חמלו על בעלי חיים, האם היה להם קונפליקט באכילת בשר, והאם הרגשות היו שונים מאשר בימינו. הפרק פותח במשפט:

"בואו נבדוק עכשיו את הנקודה האם באמת אין בנו שום יסוד של צדק כלפי בעלי החיים, ונעשה זאת בצורה לא-מלאכותית ובלי התחכמויות סופיטיות, נתבונן ברגשות שנובעים מהחזה ונשוחח כבני אנוש, נבדוק ונבחן את כל העניין"[26], אולם כאן נקטע החיבור והמשכו לא ידוע.

החיבור בראי הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור מעניק תובנות על היחס של היוונים העתיקים לאכילת בשר. אכילת בשר הייתה שלטת בתרבות היוונית-רומית כפי שהיא שלטת היום. לפי פלוטרכוס גם רגש החמלה כלפי בעלי החיים הנאכלים היה קיים ובני זמנו סלדו מהרג בעלי החיים - "יסוד הצדק" כלפי בעלי חיים שנובע "מהחזה" בניסוח של פלוטרכוס.

פלוטרכוס תוקף את התפיסה הסטואית שלפיה בעלי חיים הם חסרי מודעות ואין להם ערך בפני עצמם אלא ביחס לאדם. תפיסת עולם זו נשמעה בגרסאות שונות גם מפי פילוסופים מאוחרים כדוגמת קאנט[27], וקיימת גם בזמננו[28].

הטענות בעד אכילת בשר שפלוטרכוס מתדיין איתן לא השתנו בצורה ניכרת עד ימינו, כדוגמת הטיעונים שאכילת בשר היא טבעית לאדם. כמוהן נימוקי הנגד של פלוטרכוס לא השתנו בצורה מהותית, והם קיימים בפילוסופיה של הצמחונות והטבעונות. יש הרואים בחיבור הד מוקדם לשיח המודרני בעד ונגד אכילת בשר[3]. ישנם גם הרואים בפלוטרכוס מקדים של מושג הקרניזם, מאחר שבחיבור נמצאים האלמנטים שלו: בשר אינו הכרחי ואנשים אוכלים רק להנאה ולא להישרדות, בני אדם מטבעם חומלים על בעלי חיים ונרתעים מלהרוג אותם, ויש להם מערכת אמונות שמצדיקה אכילת בשר למרות האכזריות[29].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פלוטרכוס, מוראליה, כרך XII:
    De sollertia animalium, "על חוכמת בעלי החיים", האם חיות יבשה חכמות יותר מחיות ים.
    Bruta animalia ratione uti, "האם בעלי חיים הם רציונליים"
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Animal Rights and Reason in Plutarch and Modern Ethics, Stephan T. Newmyer, הקדמה
  3. ^ 3.0 3.1 Eating and Believing, Michael Beer, פרק 6
  4. ^ 4.0 4.1 פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק ראשון, פרק 3.
  5. ^ בפרק 7 בחלק ראשון פלוטרכוס מדבר על דיון שקיים שלשום; בפתיחת החלק השני הוא אומר שימשיך את מה שנשאר אתמול באוויר.
  6. ^ on the Affections for Offsprings, De Amore Prolis, מוראליה כרך VI
  7. ^ Advise on Keeping Well, De tuenda sanitate, מוראליה כרך II
  8. ^ C.J. Giankaris, פלוטרכוס
  9. ^ Richard Sorabji, Animal Minds and Morals
  10. ^ פורפיריוס, על הימנעות ממאכלי חיות: הקדמה לתרגום, ספר 1. (באנגלית)
  11. ^ Plutarch's Theological Writings and Early Christian Literature, פרק 9, David E. Aune
  12. ^ ויליאם הלמבולד, הקדמה לחיבור
  13. ^ כל הציטוטים מסתמכים על שני תרגומים לאנגלית ל"מוראליה": תרגום ויליאם בקסטר ותרגום ויליאם הלמבולד.
  14. ^ פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק ראשון, פרק 1.
  15. ^ פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק ראשון, פרק 2.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק ראשון, פרק 5.
  17. ^ גם המילה סרקופג לארון קבורה פירושה "אוכל הבשר".
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק ראשון, פרק 4.
  19. ^ ציטוט שמיוחס לקאטו הזקן, המופיע גם בחיבור מאוחר יותר של פלוטרכוס, חיי קאטו הזקן, פרק 8, באסופה חיי אישים.
  20. ^ הומרוס, אודיסיאה, ספר X,‏ 236.
  21. ^ פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק שני, פרק 1.
  22. ^ פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק ראשון, פרק 7
  23. ^ אמפדוקלס Diels-Kranz, Frag. der Vorsok. I, p362; Empedocles, frag. 126.
  24. ^ ["אלוהים אדירים! האם יש אותה סכנה אם אסרב לאכול בשר, כמו שאם בגלל חוסר אמונה ארצח את הבן שלי או חבר כלשהו?" תרגום הלמבולד חלק שני, סוף פרק 5]
  25. ^ פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק שני, פרק 6.
  26. ^ פלוטרכוס, על אכילת בשר, חלק שני, פרק 7.
  27. ^ The Moral Status of Animals, מאמר על קאנט ואחרים. קאנט גרס שרק ליצורים רציונליים יש ערך מוסרי בפני עצמם, ובעלי חיים אינם רציונליים.
  28. ^ התפיסה המשתנה של בעלי חיים כבעלי תחושות ורגשות
  29. ^ Carnism, Martin Gibert & Élise Desaulniers