לדלג לתוכן

תאופרסטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תאופרסטוס
Θεόφραστος
תאופרסטוס
תאופרסטוס
תאופרסטוס
לידה 371 לפנה״ס?
ארסוס, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 287 לפנה״ס (בגיל 84 בערך)
אתונה, אתונה העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האסכולה הפריפטטית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אריסטוטליאניזם (אנ')
תחומי עניין בוטניקה, אתיקה, היסטוריה, לוגיקה, פיזיקה, גאולוגיה, מטאפיזיקה
עיסוק בוטנאי, פילוסוף, פיזיקאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אריסטו, אפלטון
השפיע על האסכולה הפריפטטית
מדינה אתונה העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות תולדות הצומח, De sensu, Characters, On the causes of plants, Metaphysics עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תאופרסטוסיוונית: Θεόφραστος,[1] בלטינית: Theophrastus;‏ 371287 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, תלמידו ויורשו של אריסטו באסכולה הפריפטטית.

תאופרסטוס נולד בארסוס (אנ') באי לסבוס שלחופי אסיה הקטנה. למד אצל הפילוסוף לוקיפוס בלסבוס, ואחר כך נסע לאתונה ולמד אצל אפלטון, שעמד בראש האקדמיה האפלטונית. ב-347 לפנה"ס, אחרי מות אפלטון, הצטרף לאריסטו שעזב את אתונה. אריסטו פתח בית ספר לפילוסופיה באסוס (אנ') שבאסיה הקטנה ותאופרסטוס היה אחד מתלמידיו שם. בשנת 344-345 לפנה"ס עברו תאופרסטוס ואריסטו להתגורר בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, ושם החלו בחקר הבוטניקה והזואולוגיה. ב-343 לפנה"ס, כאשר אריסטו נקרא לשמש כמורהו של אלכסנדר הגדול במקדוניה, כנראה שתאופרסטוס התלווה אליו. ב-335 לפנה"ס עבר לאתונה יחד עם אריסטו שהחל ללמד בליקיאון. כאשר אריסטו נמלט מאתונה לכלקיס, שנה לפני מותו, הוא מינה את תאופרסטוס לאפוטרופוס של בנו ניקומכוס (אנ') והוריש לו את ספרייתו ואת כתביו המקוריים. הוא ירש את מקומו של אריסטו כראש האסכולה הפריפטטית וכראש הליקיאון באתונה, ושימש בתפקידים אלה במשך שלושים וחמש שנה. על פי המסורת היו לו למעלה מאלפיים תלמידים, ובהם המחזאי מנאנדרוס ודמטריוס מפלרון. שמו המקורי היה תירטמאוס, אך אריסטו כינה אותו תאופרסטוס שמשמעו ביוונית: "בעל כושר ביטוי אלוהי".

אחרי מותו בגיל שמונים וחמש שנה, נלאוס (אנ'), תלמידו של אריסטו, ירש את כל ספרי תאופרסטוס, וסטראטון מלאמפסאקוס ירש את מקומו כראש האסכולה הפריפטטית. נערכה לו הלוויה ציבורית וכל אזרחיה של אתונה חלקו לו כבוד אחרון. יש אומרים כי אמר לפני מותו: "אנו מתים כאשר אנו מגיעים למצב שבו אנו מתחילים לחיות".

יצירתו העיקרית הייתה קשורה בזו שבה החל אריסטו בשטח ההיסטוריה של הטבע. בין מחקריו של תאופרסטוס, ששרדו עד ימינו, נמנים "תולדות הצומח" ו"על הסיבות לתופעת הצמיחה". הוא התמחה במדעי הטבע, והיה החוקר הראשון שהבדיל בין עולם החיות לבין ממלכת הצומח - מה שאפשר את פיתוח הבוטניקה כתחום מדעי חדש. ב"תולדות הצומח" הוא מתייחס לצורותיהם ולסיווגם. חלק חשוב של יצירתו זו מוקדש לעריכת רשימה של צמחים ועצים, להבנת התנאים המתאימים ביותר להתפתחותם, האופן שבו הם מתרבים, והשימוש שניתן לעשות בהם. כמו כן, ישנו פרק מיוחד 'בנוגע לריחות' בו הוא נותן סקירה על צמחים ארומטיים ומתכונים מפורטים להפקת בושם מכל אחד מהם.

במחקר "הסיבות לתופעת הצמיחה" הוא מטפל בבעיות הפיזיולוגיה של הצמחים, ובעיקר בפריחתם וברבייתם. למטרות אלה פיתח אוצר מילים מיוחד, המתאר את מרכיביו השונים של הצמח. בכתביו הוא מזכיר את אוסף מיני הצומח שהובא ליוון על ידי אלכסנדר הגדול בעקבות כיבושיו, או את אלה שקיבל במצרים. הוא מנה למעלה מחמש מאות וחמישים זני צמחים שאותם ניתן לזהות גם בימינו, ואשר משמשים ברובם לגידולי חקלאות.

הוא חילק את הצמחים לארבע קבוצות: עצים, שיחים, תת-שיחים ועשבים, אך היה מודע להיבט השרירותי של שיטתו זו, והודה כי צמח מסוים יכול להשתייך למספר קבוצות. עבודתו מהווה את המתווה המדעי הראשון ללימוד ממלכת הצומח. שלושת עמודי התווך של מחקרו הם התיאור, הזיהוי והסיווג. הוא ייחס חשיבות מרובה להסתכלות ישירה ולתיאור מדויק וקפדני, ובכך היה שונה מן המחברים שעסקו בשטח זה לפניו.

פליניוס הזקן ופדניוס דיוסקורידס המשיכו בעבודתו של תאופרסטוס, אבל אחרי כיבושיו של אלכסנדר הגדול החל להשפיע על המחשבה היוונית העיסוק בקסמים במסופוטמיה ובמצרים, וההסתכלות המדעית לא חודשה אלא בתקופת הרנסאנס. בימי הביניים לימוד הבוטניקה לא חידש דבר, אלא היווה חזרה על מה שהיה ידוע לפני כן.

תאופרסטוס סיכם את הגותם של הפילוסופים שקדמו לאריסטו בתור השתלשלות "היסטורית" עד לימיו של אריסטו עצמו (דוקסוגרפיה).

כתבי תאופרסטוס הועברו מאוסף פרטי אחד למשנהו ואף הוסתרו למשך תקופה ארוכה, כך שלא נעשתה בהם עריכה כלשהי עד המאה ה-1 לפנה"ס, כאשר לוקיוס קורנליוס סולה העביר אותם לרומא, שם הם נערכו, תוקנו, הועתקו והחלו להיות מופצים.[2]

בין יצירותיו החשובות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Historia plantarum, 1549
  • "תולדות הצומח"[3] Historia Plantarum (אנ') (בוטניקה)
  • "על הסיבות לתופעת הצמיחה" (בוטניקה)
  • On Stones - בגאולוגיה
  • On Moral Characters, On Sensation - באתיקה
  • Physics ו-Metaphysics בפיזיקה

תרגומי כתביו לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאופרסטוס על היהודים וארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי תאופרסטוס היה היווני הראשון שעסק ביהודים באופן מפורש, בהנחה שכתב את חיבורו לפני החיבור על מצרים של הקטאיוס איש אבדרה.[4] בשל מעמדו הרם בעולם המחשבה והמדע ההלניסטי, ובשל היותו הסופר הראשון שהתייחס אל היהודים בפירוט מה, צריכה הייתה להיות לתאופרסטוס השפעה כלשהי על עיצוב הדעה היוונית לגבי העם היהודי בתחילת התקופה ההלניסטית.[2]

הקרבן בפולחן היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאופרסטוס מתאר את היהודים בקטע מתוך חיבורו "על החסידוּת" (De Pietate, Peri eusebeias), ששרד אצל פורפיריוס. תאופרסטוס עוקב בחיבורו אחר התפתחות הקורבן ומבטא את הסתייגותו מהקרבת בעלי חיים, שלדבריו רק באיטיות מצאה את דרכה לפולחן אלוהי והפולחן היהודי הוא מקרה מבחן. היהודים נוהגים הקרבת בעלי חיים, אבל הדרך בה הם עושים זאת נוגדת באופן בולט לזו של היוונים:[4]

”הסורים, שהיהודים מהוים חלק מהם, גם עכשיו מקריבים קורבנות חיים בהתאם לסגנון העלאת הקורבנות הישן שלהם; אם היינו מצווים להעלות קורבן באותה הדרך היינו נרתעים מכל העסק. כי הם לא סועדים מהקורבנות, אלא שורפים אותם לגמרי בשעת לילה ושופכים עליהם דבש ויין, הם במהרה הורסים את המנחה, כדי שהשמש הרואה-הכל לא תביט על הדבר הנורא. והם עושים זאת כשהם צמים בצהרי היום. כל אותה שעה, בהיותם פילוסופים מטבעם, הם משוחחים על האלוהות, ובלילה צופים הם בכוכבים, מתבוננים בהם וקוראים לאלוהים בתפילה. הם היו הראשונים להנהיג העלאת קורבנות גם של יצורים חיים אחרים וגם של עצמם; אולם הם עשו זאת מתוך הכרח ולא מתוך רצונם לכך”.[5]

תאופרסטוס אינו מזכיר אמנם את האמונה היהודית באל אחד או את הזהות בין אלוהים ושמיים, אבל רוב החוקרים מסכימים כי את האמונה באל אחד ניתן להניח מראש, לאור השימוש במונח "האלוהי", שעשוי להתייחס לרעיון "הישות העליונה האחת", לפי השיטות הפרה-סוקרטיות. הדגש שתאופרסטוס שם על הצפייה בכוכבים, המעוררת בתגובה תפילה לאלוהים, מורה על כך שהוא אכן ראה בגרמי השמיים ביטוי למוחלטות של אלוהים.[6]

הדגש על חוסר הרצון היהודי לקבל מנהג שכזה (הקרבת יצורים חיים), תואם את הנימה הכללית של כל הקטע, שהיא אוהדת את היהודים. התבוננות בכוכבים היא מרכיב די חשוב בדת פילוסופית, על פי אסכולת אפלטון ואריסטו. ההערכה שתאופרסטוס רוחש ליהודים היא בהתאם להערצתו כלפי המצרים.[4] ייתכן ותאופרסטוס חשב שהיהודים מקריבים גם קורבן אדם, מתוך היכרות עם קורבן האדם הנפוץ אצל הפיניקים.[7]

תאופרסטוס התייחס לקרבן היהודי בחיבור נוסף. יוסף בן מתתיהו מצטט בספרו "נגד אפיון" מתוך חיבורו של תאופרסטוס "על החוקים" (De Legibus):

"והנה גם בּערי (הנכרים) היה עמנו ידוע מימי קדם ומנהגים רבים ממנו כבר עברו אל מקצתן וזכו להיות למופת לרבים. על זה מעיד תאופרסטוס בספריו על דבר החוקים. הוא אומר, כי חוקי הצורים אוסרים להשבע שבועות נכרים, ובכלל השבועות האלה הוא מונה גם את השבועה הנקראת „קרבן”, ואולם השבועה הזאת לא נמצאה בקרב אחד העמים, בלתי בקרב היהודים לבדם. ופתרון המלה, אם נתרגם אותה מלשון העברים, הוא „מתנה לאלהים”.[8]

תאופרסטוס מונה את ה"כוֹרְבָּן" (χορβάν) באופן מפורש בין השבועות הזרות, מה שמפריך את הדעה שיוספוס פירש את הקטע לא נכון ושהוא התייחס לשבועה פיניקית מקומית, בהתחשב בכך שהעברית והפיניקית היו למעשה ניבים של שפה אחת.[7]

הגידולים בבקעת הירדן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבורו "תולדות הצומח", מתייחס תאופרסטוס לתמר והבלסם הגדלים בארץ יהודה:

חילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר... אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד/טיפוח, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום, ושרבים טוענים שביקרו בו, ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים... התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".[9]

עד אמצע המאה ה-2 לפנה"ס (אז הוקמה המדינה החשמונאית), ארץ יהודה הייתה ללא ספק כלולה ב"חילת סוריה". משום כך ניתן להניח שתאופרסטוס התכוון לעצי הדקל המפורסמים ברחבי העולם של ארץ יהודה, הגדלים בבקעת הירדן ואזור יריחו. הנחה זו מחוזקת על ידי התיאור שבא מיד לאחר מכן, על "עמק סוריה", שמתייחס באופן ברור לבקעת הירדן.[10]

אצל תאופרסטוס נמצא התיאור הראשון וגם המפורט ביותר של הבלסם של ארץ יהודה המופיע בספרות היוונית:[11]

"בלסם גדל בעמק סוריה. אומרים כי ישנם רק שני גנים בהם הוא גדל... העץ הוא גבוה כמו עץ רימון גדול והוא מרובה ענפים; יש לו עלה כמו זה של פיגם, אבל הוא חלש; והוא ירוק עד; הפרי הוא כמו זה של האלה בגודלו, צורתו וצבעו, וגם זה מאוד ריחני, אפילו יותר מהשרף ... אומרים שהבלסם אינו גדל כצמח בר בשום מקום. מהגן הגדול יותר קיימים שנים עשר כלים המכילים כל אחד כשלושה פיינט, מהגן השני רק שני כלים כאלה... נראה כי הבלסם הוא בעל ריח יוצא דופן".[12]

תאופרסטוס מזכיר את "הבלסם הסורי" במקומות נוספים בחיבורו.[13] "עמק סוריה" הוא בקעת הירדן, מאחר שזהו המקום היחיד בסוריה בו הבלסם גדל.[11]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • תיאופראסטוס, טיפוסים, תרגום מיוונית: חנה כהנא, כרמל ירושלים, 2007.
  • Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, III. Theophrastus, pp. 8-17
  • Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature; The Hellenic Period. University of California Press, Berkeley 2010, Part I, 1. Theophrastus on Jewish Sacrificial Practices and the Jews as a Community of Philosophers, pp. 15-39

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הגיית השם ביוונית: תאופרסטוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  2. ^ 1 2 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 38
  3. ^ תרגום שם החיבור "תולדות הצומח" אצל עפרה גורי-רימון, "אדמות בקעת יריחו", בתוך: מנחם מור, ג'ק פסטור, ישראל רונן, יעקב אשכנזי (עורכים), לאוריאל; מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפפורט, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ו, עמ' 589, הערה 78; עמ' 599.
  4. ^ 1 2 3 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, p. 8
  5. ^ פורפיריוס, De Abstinentia, ספר 2, פרק 26.
  6. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2: האל היהודי, עמ' 55 (מאנגלית: להד לזר).
  7. ^ 1 2 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, p. 12
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב.
  9. ^ Theophrastus, Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8
  10. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, p. 14
  11. ^ 1 2 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, p. 17
  12. ^ Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 6:1-4
  13. ^ Theophrastus, Historia Plantarum, IV, 4:14; Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 1:6