פאול מרקר
פאול מֶרְקֶר (Paul Merker; 2 בפברואר 1894 – 13 במאי 1969) היה קומוניסט גרמני אשר נודע באהדתו ליהודים.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרקר נולד בעיירה אוברלֶסניץ (Oberlößnitz) שליד דרזדן בסקסוניה, גרמניה, למשפחת פועלים פרוטסטנטית. עם סיום לימודיו בגיל 14 החל לעבוד בבתי מלון בדרזדן ובהמבורג, ובשנת 1911 הצטרף לאיגוד עובדי המסעדות והמלונות. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני. הוא השתתף במהפכת נובמבר 1918 בדרזדן, ובשנת 1920 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של גרמניה ועבד במחלקת האיגודים המקצועיים של המפלגה. בין השנים 1925–1932 היה מרקר לחבר הפרלמנט הפרוסי. בשנת 1926 החל להיות פעיל בקומינטרן, שם פגש קומוניסטים יהודים רבים. מרקר נקט עמדה עוינת כלפי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ועל כן במרץ 1930, כאשר ניסתה המפלגה הקומוניסטית להתקרב אל הסוציאל-דמוקרטים, הוא הודח מהפוליטבירו של המפלגה הקומוניסטית. בשנים 1931–1933 היה מרקר שליח הקומינטרן בארצות הברית בשם הבדוי פול פרנקה[1].
בשנת 1937 עבר מרקר לצרפת. בשנת 1940 הוא נכלא במחנה ורנה ובפברואר 1941 הועבר למחנה מיל. בתחילת יולי 1941 הוזהר מרקר שיש כוונה למוסרו לגסטפו ועל כן הוא נמלט מהמחנה, ממנו היה רשאי לצאת במהלך היום, וירד למחתרת. ביוני 1942 הוא הצליח לברוח למקסיקו, שם היה מרקר מזכיר הוועד הגרמני החופשי באמריקה הלטינית[2] ומנהיג הקומוניסטים הגרמנים במקסיקו[3]. בשנת 1946 הגיע מרקר למזרח גרמניה והיה לחבר הוועד המרכזי של מפלגת האחדות הסוציאליסטית[4]. מרקר דרש שגרמניה המזרחית תשיב ליהודים את הרכוש שנגזל מהם על ידי הנאצים[5].
באוגוסט 1950 סולק מרקר מהפוליטבירו[6]. במשפטי פראג בנובמבר 1952, הואשם מרקר בתקשורת המזרח-גרמנית בקשר עם הנאשמים במשפט, והוצג כטרוצקיסט. מכתבים ששלח מרקר לנשיא גרמניה המזרחית וילהלם פיק, שבהם הזם את הטענות נגדו, לא הועילו, ובנובמבר 1952 הוא נעצר[7]. ב-20 בדצמבר 1952 התפרסם כתב האשמה נגדו, שבו הואשם בהיותו "סוכן אימפריאליסטי ציוני"[8][9]. בנוסף, הוא נחשד בקשרים עם ועם ג'יימס ורבורג[10] ונואל פילד, אמריקאי שהואשם בהיותו איש סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, וקשרים עמו שימשו רקע למשפטי ראווה נגד מנהיגים קומוניסטים במזרח אירופה. האשמה נוספת שהועלתה נגדו הייתה שבימי מלחמת העולם השנייה הוא הרשה לנאצים לחסות תחת הוועד הגרמני החופשי שניהל במקסיקו[11].
משפטו של מרקר התמהמה בגלל מותו של סטלין, או משום שההאשמות נגד נואל פילד נזנחו. בסופו של דבר נידון מרקר במרץ 1955 בדלתיים סגורות לשמונה שנות מאסר בהתאם לחוק שכוון במקור נגד הנאצים. ב-27 בינואר 1956 שוחרר מהכלא[12], ופנה במכתב לווילהלם פיק בדרישה לטיהור מלא, תוך האשמת לברנטי בריה בהאשמות נגדו. ב-29 ביולי 1956 אימץ הוועד המרכזי את המלצתה של ועדת בדיקה שההאשמות נגד מרקר לא הוכחו, ועל כן הוא טוהר מההאשמות נגדו. מרקר הגיב בדרישה לטיהור מלא, אך זה לא ניתן לו, והוא לא שב לתפקיד מרכזי במפלגה[13].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פאול מרקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Jeffrey Herf, Divided memory: the Nazi past in the two Germanys, Harvard University Press, 1997, page 43
- ^ הוועד הגרמני במוסקבה ממשלת פרוסיה המזרחית, משמר, 15 באוגוסט 1944
- ^ התקפת מזרח גרמניה על ציונות, טיטואיזם וטרוצקיזם, דבר, 16 בינואר 1953
- ^ מפלגת האחדות הסוציאליסטית תטוהר מלאומנים, קול העם, 25 בינואר 1949
- ^ מזרח גרמניה והרכוש היהודי, הארץ, 29 בינואר 1954
- ^ סר חינו של אייזלר, הצופה, 31 בדצמבר 1952
- ^ גרהררט אייזלר עומד להאסר?, הצופה, 28 בנובמבר 1952
- ^ Jay Howard Geller, Jews in post-Holocaust Germany, 1945-1953, Cambridge University Press, 2005, page 171
- ^ 2 מנהיגים קומוניסטים בדד"ר נאשמים בציונות טיטואיזם וריגול, על המשמר, 5 בינואר 1953
- ^ ד"ר וארבורג מכחיש, הצופה, 8 בינואר 1953
- ^ ליאו כץ, העלילה על אנטישמיות ברפובליקה הגרמנית הדימוקרטית, קול העם, 13 בפברואר 1953; המשך
- ^ מנהיג קומוניסטי, שערים, 29 במרץ 1956
- ^ Jeffrey Herf, Divided memory: the Nazi past in the two Germanys, pages 151-157
