פטריארך אנטיוכיה
פטריארך אנטיוכיה הוא תוארו של הבישוף המכהן באנטיוכיה, אחת מחמשת הכסים המקוריים של הנצרות. עקב הפיצולים בתוך הדת, מאז המאה החמישית ישנם כמה טוענים לתואר. כיום, בישופים מטעם חמש כנסיות שונות רואים עצמם כפטריארכים מאנטיוכיה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כעיר בעלת חשיבות רבה באסיה הקטנה ובאימפריה הרומית הפכה אנטיוכיה לאחד מן המרכזים הראשונים של הנצרות. ב"ברית החדשה" נזכרת אנטיוכיה כמקום מושבו של ניקולאוס הגר (מעשי השליחים, ו', 5). אחרי סקילתו של סטפנוס בירושלים החלה, לפי "מעשי השליחים", רדיפה של הנוצרים והם נפוצו לפניקיה, קפריסין ואנטיוכיה. בין האנשים היו כמה תלמידים מקפריסין ומקירניה אשר ”וידברו גם־אל־היונים ויבשרו אתם את־האדון ישוע”. בעקבות הצלחתם, נשלח בר-נבא לאנטיוכיה ובעקבות הצלחתו יצא והביא את שאול התרסי (פאולוס) לשם ולפי המסופר התארחו השניים במשך שנה אצל הקהילה ושם, ככל הנראה, החלו מתגבשים כקהילה מובחנת: ”אז הוחל באנטיוכיא לקרא את־התלמידים בשם משיחיים” (מעשי השליחים, י"א, 19–26).
אנטיוכיה הפכה בשלב זה לאחד המרכזים החשובים ביותר, אם לא החשוב מכולם, מחוץ לירושלים. העיר מוזכרת מספר פעמים ב"מעשי השליחים" כמקום אליו חוזרים בר-נבא ופאולוס ממסעותיהם כאל בסיס-האם, מקום בו הם מבלים זמן רב כאשר אינם במסעות, וכעיר שאליה נשלחים שוב ושוב שליחים נבחרים מירושלים — עובדות המעידות ככל הנראה על קיום קהילה יציבה ומבוססת על נוצרים כבר בתחילת שנות הארבעים של המאה הראשונה.
לפי "אל הגלטים" (ב', 11) הגיע פטרוס הקדוש (כיפא) לאנטיוכיה, ככל הנראה בשנת 44. על-פי המסורת הנוצרית היה פטרוס לפטריארך הראשון של הקהילה, אם כי מדבריו של פאולוס ניתן ללמוד כי מעמדו במקום היה מעורער למדי. על פי התפישה בה אחז גם פטרוס, היה על המבקשים להפוך לנוצרים להמיר דתם ליהדות ולעבור את טקס ברית המילה. זה האחרון, במיוחד, נחשב למכשול קשה במעבר לנצרות ובאנטיוכיה טוען פאולוס כי אף על פי ש”מזרע היהודים אנחנו”, אין להציב דרישה דומה בפני המצטרפים החדשים משום ”שלא־יצדק אדם מתוך מעשי התורה כי אם־באמונת ישוע המשיח”. טיעון זה, שכונן באנטיוכיה, היה מעורר מחלוקת, כפי שניתן ללמוד מהקללות שמטיח פאולוס בגלטים שאינם מצייתים לפקודותיו (גלטים, ג', 1). עיקרון זה, שלמעשה אפשר לכל אדם להצטרף לנצרות בלי שיאלץ לקיים מצוות כלשהן, סייע להפוך את אנטיוכיה למרכז חזק של תעמולה מיסיונרית.
החל מתקופה זו (בערך אמצע שנות הארבעים של המאה הראשונה) יש באנטיוכיה קהילה נוצרית מאורגנת היטב. הקהילה היא אחת הבודדות ששימרה רשימה מלאה של הבישופים שלה. הראשון מביניהם, אבודיוס כבר בתקופת השליחים. הקהילה הייתה לגורם המשמעותי ביותר במזרח האימפריה הרומית ואחרי חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה הפכה למרכז הראשי למזרח אסיה הקטנה, סוריה וארץ ישראל.
אנטיוכיה שימרה את מעמדה המרכזי ככנסייה בולטת במזרח, שנייה לרומא בחשיבותה ושנייה לאלכסנדריה כמוקד לימוד ועיון נוצרי. ממנה באו כמה מן הדמויות הבולטות בנצרות המוקדמת, וכמה וכמה מרטירים. החל במאה הרביעית, עם בניית קונסטנטינופול וכינון הפטריארכיה שם הפכה הפטריארכיה באנטיוכיה שנייה לזו שבקונסטנטינופול ובמידה רבה כפופה לה. באמצע המאה החמישית, כבר הייתה סמכותה מוגבלת רק לקטע קטן סביב העיר ולמחוזות שמחוץ לגבולות האימפריה הרומית.
מאוחר יותר, אחרי כיבושי האימפריה המוסלמית במאה השביעית, הייתה הכנסייה באנטיוכיה נתונה תחת שלטון מוסלמי והזדהתה בדרך כלל עם הכנסייה המזרחית בקרע מול הכנסייה הקתולית. במהלך מסע הצלב הראשון כבשו הצלבנים את אנטיוכיה והקימו את נסיכות אנטיוכיה (בערך 1100–1268). בתקופה זו מונו לתפקיד הפטריארך לטינים (כלומר, קתולים מערבים), אף כי הכנסייה היוונית המשיכה למנות פטריארכים לאנטיוכיה, שישבו לרוב בקונסטנטינופול. תחום השליטה של הפטריארכיה הורחב מהנחלות העיקריות של אנטיוכיה, אדסה וטריפולי גם לקפריסין. אחרי נפילת נסיכות אנטיוכיה בשנת 1268 המשיכו האפיפיורים למנות פטריארכים לאנטיוכיה, עד אמצע המאה הארבע עשרה, אך מינוי זה היה בתואר בלבד.
כיום, נושאים חמישה אנשים שונים בתואר פטריארך אנטיוכיה, שלושה מהם תחת חסות האפיפיור, אף כי איש מהם אינו יושב בפועל באנטקיה: שלושה מהם יושבים בדמשק ושניים בביירות. עד שנת 1964 ניתן היה לצרף לאלו גם טוען שישי, הממונה הטיטולרי של האפיפיור שישב ברומא. להלן רשימתם:
- הכנסייה הסורית-אורתודוקסית - כנסייה אוריינטלית שמתנהלת בשפה הארמית. התפלגה מהזרם המרכזי ב-451 לאחר ועידת כלקדון ולמעשה התנגדה לקבלת מרות הפטריארכים של רומא וקונסטנטינופול שנתמכו על ידי הקיסרים הרומאים.
- הכנסייה המרונית - פלג שנוסד במאה ה-4 ותמך באפיפיור ובקיסר כנגד הכנסייה הסורית. המרונים היו מבודדים מהעולם הנוצרי המערבי במשך מאות שנים. במאות האחרונות חודש הקשר בינם לבין הנצרות המערבית - כיום המרונים מכירים בעליונות האפיפיור, אך מתנהלים על פי מסורות ייחודיות ולא על פי המסורת הקתולית - לדוגמה כתבי הקודש המרונים והתפילות שלהם הם בארמית ולא בלטינית.
- הכנסייה האורתודוקסית היוונית - צמחה מהפטריארכיה של קונסטנטינופול - התפצלה מהזרם הקתולי ב-1051 ומאז תובעת את ההגמוניה ושולחת פטריארכים מטעמה לאלכסנדריה, ירושלים ואנטיוכיה (ולמוסקבה שהחליפה סמלית את רומא).
- הכנסייה הסורית הקתולית - נוצרה כניסיון בעת החדשה של הכנסייה הקתולית להחזיר אליה את מאמיני הכנסיות הפורשות.
- הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית - כנסייה אוניאטית אחרת התובעת את כס אנטיוכיה.
