סטפנוס הקדוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטפנוס הקדוש
St-stephen.jpg
סטפנוס הקדוש עם ענף דקל ושלוש אבנים. תמונה מאת קרלו קריוולי (1476)
תאריך לידה לא ידוע
תאריך פטירה 34 או 35 לספירה בירושלים
קדוש עבור הכנסייה הקתולית
הכנסייה האורתודוקסית
הכנסייה הלותרנית
כנסיות קתוליות מזרחיות
חג 3 באוגוסט
26 בדצמבר (יום שני של חג המולד)
פטרון של צ'טונה[1]; קסל[2]; פסאו[3]; דיאקונים; בנאים; בוני ארונות קבורה; נגד כאבי ראש; סוסים
פסל סטפנוס הקדוש במנזר סנט אטיין

סטפנוס הקדוש (יוונית Άγιος Στέφανος) היה יהודי-נוצרי הלניסטי, מתלמידי רבן גמליאל הזקן שעמד בראש הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים. מת בשנת 35 לסה"נ לערך. כיוון שדמותו של סטפנוס הינה דמות מיתית, הידע הקיים אודותיה שאוב ממקורות דתיים גרידא, אולם בשל ריבוי המקורות ניתן להסיק כי ישנה אחיזה במציאות לגבי קיומה הממשי. סטפנוס עמד בראש שבעת הדיאקונים הראשונים, נושאי הבשורה, שקיבלוה ישירות משליחיו של ישו ומונו על ידם להיות אמונים על כלכלת עניי הנוצרים בירושלים. סטפנוס היה ידוע כמטיף נוצרי אדוק שעורר התנגדות בקרב הקהילה היהודית בירושלים בעקבות אמירותיו המוחצנות כנגד מנהגי היהודים. בשל הטפות אלו הועמד סטפנוס לדין בפני הסנהדרין בהאשמת ביזיון בית המקדש ופגיעה בחוקי התורה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת אודותיו מופיעה בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז':

"וְסְטֵפָנוֹס מָלֵא חֶסֶד וּגְבוּרָה וַיַּעַשׂ אֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים בְּקֶרֶב הָעָם. וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים... וַיִּתְוַכְּחוּ עִם סְטֵפָנוֹס, וְלֹא יָכְלוּ עֲמֹד לְנֶגֶד הַחָכְמָה וְהָרוּחַ אֲשֶׁר דִּבֶּר בּוֹ. וַיָּסִיתוּ בוֹ אֲנָשִׁים לֵאמֹר: שָׁמַעְנוּ אֹתוֹ מְדַבֵּר גִּדּוּפִים בְּמשֶׁה וּבֵאלֹהִים. וַיְעוֹרְרוּ אֶת הָעָם וְאֶת הַזְּקֵנִים וְהַסּוֹפְרִים, וַיָּקוּמוּ עָלָיו וַיַּחְטְפֻהוּ וַיְבִיאֻהוּ לִפְנֵי סַנְהֶדְרִין. וַיַּעֲמִידוּ עֵדֵי שָׁקֶר אֲשֶׁר אָמְרוּ: הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ חָדֵל לְהָטִיחַ דְּבָרִים נֶגֶד מְקוֹם הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה וְנֶגֶד הַתּוֹרָה, כִּי שְׁמַעֲנֻהוּ אֹמֵר: זֶה יֵשׁוּע הַנָּצְרִי יִתֹּץ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וִישַׁנֶּה אֶת הַחֻקִּים אֲשֶׁר מָסַר לָנוּ משֶׁה. וַיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ כָּל הַיּשְׁבִים בְּסַנְהֶדְרִין וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה פָנָיו כִּפְנֵי מַלְאַךְ אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: הַאֱמֶת דְּבָרָם? וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: אֲנָשִׁים אַחִים וְאָבוֹת... וּשְׁלֹמֹה בָּנָה לוֹ בָיִת, אֲבָל הָעֶלְיוֹן לֹא יִשְׁכֹּן בְּהֵיכָלוֹת מַעֲשֵׂי יָדָיִם... קְשֵׁי עֹרֶף וְעַרְלֵי לֵב וְאָזְנָיִם מַמְרִים הֱיִיתֶם תָּמִיד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲבוֹתֵיכֶם גַּם אַתֶּם..." וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת אֵלֶּה וַיִּגָּע בָּהֶם עַד נָפֶשׁ, וַיַּחַרְקוּ עָלָיו שִׁנֵּיהֶם, וְהוּא מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיַּבֵּט הַשָּׁמָיְמָה וַיַּרְא אֶת כְּבוֹד אֱלֹהִים וְאֶת יֵשׁוּעַ נִצָּב לִימִין הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר: הִנְנִי רֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאֵת בֶּן הָאָדָם נִצָּב לִימִין הָאֱלֹהִים. וַיִּזְעֲקוּ קוֹל גָּדוֹל וַיַּאַטְמוּ אֶת אָזְנֵיהֶם וַיִּתְנַפְּלוּ עָלָיו כֻּלָּם יָחַד, וַיִּדְחָפֻהוּ חוּצָה לָעִיר וַיִּסְקְלוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וְהָעֵדִים פָּשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם... וַיִּסְקְלוּ אֶת סְטֵפָנוֹס וְהוּא מְשַׁוֵּעַ. וְיאֹמֵר: אֲדֹנִי יֵשׁוּע, קַבֵּל אֶת רוּחִי! וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּזְעַק בקוֹל גָּדוֹל: ה', אַל תִּשְׁמֹר לָהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה! וַיְהִי אַחֲרֵי דַבְּרוֹ כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּישָׁן (וימות)."

במעמד זה נשא סטפנוס נאום ארוך, המופיע במלואו בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז', בו סקר את תולדות עם ישראל, תוך שימת דגש על הכפירה של העם היהודי לדורותיו בנביאיו ובתורת ישראל. שיאה של הכפירה אותה הציג סטפנוס הייתה הבגידה במשיח ובבשורתו. דבריו הביעו זלזול בפולחן בית המקדש, המבטא לטענתו את תלותו של האל בהיכל ובמצוות הדת. נאומו של סטפנוס עורר את זעם העם, אשר התנפל עליו, דחק אותו אל מחוץ לעיר וסקל אותו באבנים, ולמעשה הוציאו להורג ללא משפט.

גילוי שרידיו של סטפנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ספר מעשי השליחים, נסקל סטפנוס מחוץ לשערי העיר (ז, 58), מקום אשר זוהה בתקופה הביזנטית מול שער שכם, וכיום עומדת בו כנסיית סטפנוס הקדוש. על פי המסורת הנוצרית המובאת בספרו של אנדרי סטרוס מאוניברסיטת רומא, ישנן מסורות שונות לגבי מקום קבורתו של סטפנוס הקדוש. המסורת המסתמנת כאמינה ביותר סוברת כי רבן גמליאל היה הדמות המכריעה בנוגע למקום הקבורה של הקדוש. לפי מסורת זו, רבן גמליאל, אשר גילה אהדה רבה לתלמידי ישו והאמין בחפותו של סטפנוס, הורה למשרתיו לקחת את גופת הקדוש ולהביאה לאחוזתו השוכנת בבית ג'מאל, בשיפולי הרי יהודה, שם נקבר לאחר טקס מכובד ואמירת הספד באתר הקבורה של רבן גמליאל. בשנת 415 התגלו בבית ג'מאל שרידי קבורה שיוחסו לסטפנוס הקדוש. לגילוי השרידים היו השלכות פוליטיות-כנסייתיות חשובות, ביניהן תרומה למעמדה המתחזק של הכנסייה בירושלים ולחיזוק הקשר בינה לבין המרכז הכנסייתי בקיסריה. בסמוך לשרידים נמצאה איגרת, בה מספר לוקיאנוס, הכומר של כפר גמאלא (בית ג'מאל), את סיפור גילויים של שרידי סטפנוס הקדוש. הטקסט נכתב במקור ביוונית, ולאחר מכן תורגם בשתי גרסאות ללטינית, כנראה לשם הפצת האיגרת ברחבי הים התיכון. במהלך השנים נוספו תרגומים לשפות שונות, אולם התרגום הלטיני נחשב לאמין ולמדויק ביותר, ולכן שרד עד היום. האיגרת מורכבת למעשה משתי איגרות שונות – איגרתו של אוויטוס הכומר מספרד, ואיגרתו של לוקיאנוס הכומר מכפר גמאלא. חשוב לציין, כי דמותו של סטפנוס אינה מרכזית באיגרת זו, אלא מצטיירת כמעט כניצב בסיפור המוקדש בעיקרו לרבן גמליאל הזקן. אולם בחקר דמותו של סטפנוס ניתן ללמוד ממנה על מקום קבורתו וחשיבותו של הקדוש במסורת הנוצרית.

תוכן האיגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקה הראשון של האיגרת הינו, כאמור, מכתבו של הכומר אוויטוס, בו הוא מבקש מלוקיאנוס, מגלה שרידיו של סטפנוס הקדוש, למסור לו את סיפורו המלא של מסעו כדי שיוכל לפרסם את סיפור הנס. חלקה השני של האיגרת מתאר לפרוטרוט את מסע הגילוי, כמענה לבקשתו של אוויטוס. הסיפור התחיל ביום ששי בשלושה בדצמבר, שנת 415, כאשר התגלה אל לוקיאנוס איש זקן, שהזדהה כגמליאל, ואמר לו ללכת לירושלים ולומר לבישוף העיר – יוהנס הקדוש, שיפתח את מבנה הקבר כדי שהאל, משיחו ורוח הקודש (נצרות) יפתחו את שער הרחמים בעולם הזה. עוד אמר לו גמליאל כי מי שקבור על ידו בנוסף לבנו, אביבאס, הוא סטפנוס הקדוש, אשר נסקל בירושלים בגלל אמונתו במשיח. לוקיאנוס קיבל מגמליאל הנחיות בדבר מיקומו המדויק של הקבר המשותף לו, לבנו ולסטפנוס, ויצא למסע גילוי השרידים. כשם שתיאר זאת גמליאל בנבואה, מצא לוקיאנוס את קברו של סטפנוס, אשר סומן בשושנים אדומות ומוקם מזרחית לפתח הקבר, ועליו נכתב 'כליאל', בתרגומו Stephanus Dei – כתר האל. את חשיפת הקבר ליוו מעשי ניסים של ריפוי פלאי וגשם בעיצומה של בצורת.

פיזור שרידי הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיומה של האיגרת מסופר כי שרידיו של סטפנוס הועלו לירושלים, והונחו זמנית בכנסיית ציון. על שמו של סטפנוס נבנה במאה החמישית מנזר סנט אטיין במקום בו על פי המסורת נסקל, במרחק של כמה עשרות מטרים משער שכם. באותה מאה בנה הבישוף יוחנן, כנסייה נוספת על שמו בבית ג'מאל, על ליד בית שמש של ימינו. בנוסף לקבורתו של הקדוש בירושלים, שרידים ואפר מעצמותיו החלו להתפזר ברחבי העולם, והופקדו בידיהן של כנסיות שונות שזכו ליוקרה וכבוד בשל נוכחות שרידיו של הקדוש במשכנן. על פי המסורת הנוצרית, לאחר מספר שנים מגילוי שרידי הקדוש נשלחו חלקים מהם לקונסטנטינופול, רומא, אפריקה, ספרד ובריטניה. ברחבי העולם ישנן עשרות כנסיות המנציחות את זכרו, ביניהן, כנסיית סטפנוס הקדוש בבית ג'מאל וקתדרלת סטפנוס הקדוש (סן סטפן) בווינה.

מקומו במסורת הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת הנוצרית, בעקבות סקילתו של סטפנוס על ידי הקהילה היהודית בשל נאמנותו למשיח, הוא הוכר כקדוש נוצרי ואף כ'קדוש מושלם', כפי שמכנהו אוסביוס בישוף קיסריה, ונחשב לראשון המרטירים הנוצרים (פרוטומרטיר, Πρωτομάρτυρας). מותו היווה את יריית הפתיחה לרדיפת הנוצרים הראשונה והגדולה ביותר של הכנסייה הירושלמית. דמותו של סטפנוס הקדוש שימשה יסוד לסיפורם של מאמינים נוספים שהגיעו אחריו, אשר מתו אף הם על קידוש אמונתם במשיח האל. סיפורו היווה אף ציון דרך בתנועת המיסיון ובהתפתחותה. מרגע מותו של המרטיר הראשון יצאו יתר השליחים מירושלים והתפזרו על פני הארץ ומחוצה לה, ובכך החלה פעולת המיסיון לצאת מחומותיה של העיר ומגדרותיה של היהדות. סטפנוס הוכר כקדוש לאחר מותו לא רק בשל נאמנותו למשיח, אלא אף בשל הדמיון הרב הנמצא בינו לבין ישו. התגלות האל אל ישו לאחר דבריו על חורבן הבית (מרקוס יד:62, מתי כו:64) זהה להתגלותו אל סטפנוס עם סיום נאומו (מעשי השליחים ז: 55-56). לאחר השמע גזר הדין במשפטו של ישו, הוא מבקש מהאל שיסלח להורגיו (לוקס כג:34,46), ובאופן זהה, סטפנוס בעת סקילתו מבקש מהאל כי ימחל לסוקליו (מעשי השליחים ז:59-60). גם באופן הבאתם לקבורה של השניים קיים דמיון, כאשר אופן הקבורה, מקום הקבר וזהות הקוברים אינם מצוינים בכתבי הקודש. מכאן, שסטפנוס נתפס כדגם המופתי של הוכחת הנאמנות לישו ולאמונה הנוצרית, וסחף אחריו מרטירים ומאמינים רבים. סיפורו של הקדוש תרם להתפתחות פולחן הקדושים בעולם הנוצרי ולעלייה לרגל של צליינים לארץ הקודש, וכתוצאה מכך נחשפו קברי גיבורים מהעבר הנוצרי, מהמקרא ומברית החדשה. משכנתם הזמני של השרידים בכנסיית ציון עשוי להיות הסיבה לקביעת מקום אזכרתו של הקדוש ביום העשרים ושישה בדצמבר, תאריך העלאת השרידים לירושלים, דווקא בכנסייה זו. על פי תיאורי צליינים בתקופה הערבית נראה כי עם השנים התגבשה מסורת לפיה עדיין קבור סטפנוס הקדוש בהר ציון, וכי שם נמצאים שרידיו והאבנים ששימשו לסקילתו. ואכן, ניתן להבחין בתנועת צליינים הפוקדת את המקום, בייחוד סביב יום אזכרתו המצוין בכנסיית ציון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האנציקלופדיה העברית, כרך 25, עמ' 722, 'סטפנוס הקדוש'. חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים תשל"ד, תל אביב.
  • סטפנוס, שבעת הדיאקונים וראשיתה של הכנסייה האוניברסלית, מאת יעקב אשכנזי. מתוך כתב העת "זמנים", רבעון להיסטוריה, סתיו 2012, גיליון מספר 120, עמ' 67.
  • בית ג'מאל: נתיב למסורת הקדושים סטפן וגמליאל, אנדרי סטרוס. עמ' 15. האוניברסיטה הסלזיאנית פונטיפיקה, רומא 2000.
  • לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור. עורכים: יצחק חן ואיריס שגריר. מתוך המאמר: סטפנוס ורבן גמליאל, שרידי קדושים, פוליטיקה ופולמוס בראשית המאה החמישית בארץ ישראל, עודד עיר-שי. עמ' 58-59. בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א 2011.
  • יהודים שומרונים נוצרים בארץ ישראל הביזאנטית. עורכים: דוד יעקבי ויורם צפריר. מתוך המאמר: קבר דוד בהר ציון: למקורותיה של מסורת, מאת אורה לימור. עמ' 21. הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח.
  • לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור. עורכים: יצחק חן ואיריס שגריר. מתוך המאמר: גילוי קבר סטפנוס, אריה קופסקי ואמיתי שפיצר. עמ' 32-33 בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א 2011.
  • תרגומה לעברית של איגרת לוקיאנוס מופיע במאמרם של אריה קופסקי ואמיתי שפיצר, גילוי קבר סטפנוס, בספר לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, שם, עמ' 42-48.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באיטליה
  2. ^ בבלגיה
  3. ^ גרמניה
ChristianitySymbol.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא נצרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.