פיאג'יו P.149

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פיאג'יו P-149
Piaggio-P.149D-Rimensberger-ADT.JPG
פיאג'יו P.149
מאפיינים כלליים
סוג קישור ואימון
ארץ ייצור איטליהאיטליה  איטליה
גרמניה המערביתגרמניה המערבית  גרמניה המערבית
יצרן פיאג'יו ארו
פוקה-וולף
טיסת בכורה 19 ביוני 1953
צוות 1
נוסעים 3 - 4
יחידות שיוצרו 88 (פיאג'יו)
190 (פוקה וולף)
משתמש ראשי לופטוואפה
בית הספר לטיסה של סוויסאייר
משתמשים משניים ראו להלן
ממדים
אורך 8.80 מטרים
גובה 2.90 מטרים
מוטת כנפיים 11.12 מטרים
שטח כנפיים 18.85 מ"ר
משקל ריק 1,160 ק"ג
משקל המראה מרבי 1,680 ק"ג[1]
ביצועים
מהירות שיוט 143 קשר (265 קמ"ש)[1]
מהירות מרבית 167 קשר (309 קמ"ש)[1]
קצב נסיקה 980 רגל לדקה (298 מטר לדקה)
טווח טיסה מרבי 925 ק"מ
סייג רום 16,404 רגל (5,000 מטר)
דחף 270 כוח סוס
הנעה
מנוע בוכנה לייקומינג GO-480

פיאג'יו P.149 היה מטוס קל לקישור ותובלה קלה, שיוצר באיטליה בשנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי חברת פיאג'יו. המטוס יוצר גם בגרמניה המערבית ברישיון על ידי חברת פוקה וולף. המטוסים הגרמניים סומלו FWP.149D.

פיתוח ושירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-P.149 פותח מהדגם שקדם לו, P.148, שהיה מטוס אימון בעל שני מושבים. ה-P.149 היה בעל ארבעה מושבים, בעל כנף יחידה נמוכה, הנתמכת בקורה מרכזית. למטוס היה כן נסע מתכנס בעל שלושה גלגלים. אב הטיפוס המריא לראשונה ב-19 ביוני 1953.

רק מטוסים מועטים נמכרו עד שהלופטוואפה גילה עניין במטוס למטרות אימון ותובלה קלה. פיאג'יו מכרה 72 מטוסים לגרמניה המערבית, ו-190 נוספים נבנו ברישיון בגרמניה על ידי חברת פוקה-וולף, תחת הסימול FWP.149D. הלופטוואפה הפעיל את המטוס בין השנים 1957 ל-1990. חמישה מטוסים הופעלו על ידי חברת סוויסאייר, שם שימשו כמטוסי אימון ראשוני בבית הספר לטיסה של החברה.[2]

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 היו יחסי אוגנדה-ישראל בשיאם, והתבטאו גם בהקמת חיל האוויר האוגנדי ובמסגרתו הקמת בית ספר לטיסה, בראשו עמד קצין ישראלי, אלוף-משנה ברוך בר-לב ("בורקה"). ישראל המליצה לאוגנדה לרכוש ארבעה מטוסי פיאג'יו P.149, כדי שישמשו כמטוסי הדרכה, וכך נעשה; המטוסים היו מעודפי הלופטוואפה, ומטוסים נוספים נמכרו גם לניגריה וטנזניה.[2] ואולם, לאחר כמה שנים בשירות באוגנדה הסתבר כי מנועי המטוסים סובלים מתקלות רבות בשל חוסר התאמה לאקלים באוגנדה. ב-1968 הופסקה פעילות המדריכים הישראליים וארבעת המטוסים הועברו לישראל. המטוסים הוכנסו לשירות בטייסת 100 ("הגמל המעופף") בעודם צבועים בסכמת הצביעה של חיל האוויר של אוגנדה, ושימשו לטיסות קישור. מטוס אחד נפגע בתאונה ויצא משירות, ושאר המטוסים נמכרו לאחר כשנתיים.[1]

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגנדהאוגנדה  אוגנדה

חיל האוויר האוגנדי

אוסטריהאוסטריה  אוסטריה

חיל האוויר האוסטרי (מטוס אחד)

איטליהאיטליה  איטליה

חיל האוויר האיטלקי (הופעלו שני מטוסים בין השנים 19531955)

גרמניה המערביתגרמניה המערבית  גרמניה המערבית

לופטוואפה
זרוע האוויר של הדויטשה מרינה

טנזניהטנזניה  טנזניה

חיל האוויר של טנזניה

ישראלישראל  ישראל

חיל האוויר הישראלי

ניגריהניגריה  ניגריה

חיל האוויר הניגרי

שווייץשווייץ  שווייץ

בית הספר לטיסה של חברת סוויסאייר

נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 1
  • נוסעים: 3 - 4 או חניך אחד
  • אורך: 8.80 מטר
  • מוטת כנפיים: 11.12 מטר
  • גובה: 2.90 מטר
  • שטח כנף: 18.85 מ"ר
  • משקל ריק: 2,557 ליברות (1,160 ק"ג)
  • משקל ההמראה מקסימלי: 3,703 ליברות (1,680 ק"ג)
  • הנעה: מנוע בוכנה לייקומינג GO-480,‏ 270 כוח סוס

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מקסימלית: 145 קשר (234 קמ"ש)
  • טווח: 925 ק"מ
  • תקרת שירות: 16,405 רגל (כ-5,000 מטרים)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ן, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיאג'יו P.149 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 דני שלום, עמ' 82.
  2. ^ 2.0 2.1 Piaggio/Focke-Wulf P.149D באתר warbirdalley.com.